לאורך השיחה עם דנה בנבנישתי, יושבת הראש החדשה של ועד עובדי החטיבה המדינית במשרד החוץ, ואלי יפרח, יו"ר ועד החטיבה עובדי החוץ-מנהלית במשרד, חוזרת ועולה בעיה המטרידה אותם במיוחד: הציבור והרשויות בישראל לא ממש יודעים איך באמת נראית העבודה שלהם. "מאחורי פעולות נראות ומתוקשרות כמו משלחות סיוע, הצבעות באו"ם וביקורי ראשי מדינות יש עבודה שנעשית יום יום לאורך שנים", אומרת דנה, "צריך לזכור שכל כותרת בעיתון מגיעה מעבודה של הרבה מאוד אנשים לאורך הרבה מאוד זמן". בשלב אחר בשיחה מוסיף אלי כי "יש סוג של אטימות מצד גורמים שונים לבעיות איתן אנו מתמודדים, ונראה שמצטיירת בעיניהם תמונה הרבה יותר ורודה של איך נראה הדיפלומט הישראלי בחו"ל, דימוי של חליפה מחויטת וכוס יין ביד, וממש לא כך הדבר. עבודת הדיפלומט קשה, מורכבת, מקצועית, מחייבת ותובענית, הרבה מעבר לשעות העבודה הרגילות. זו עבודה של כמעט לבד".

כמו כל חברי ועדי העובדים בישראל, גם הם עסוקים ומוטרדים בשאלות של תנאי עבודה, שכר, קידום מקצועי ופנסיה של מאות העובדים אותם הם מייצגים. אבל כאשר העובדים האלה פרושים במעל מאה נציגויות ברחבי העולם, מחליפים ארץ מגורים בכל כמה שנים ומתמודדים עם שחיקה במעמד ובמשאבים של שירות החוץ הישראלי, המשימה הופכת להיות מורכבת הרבה יותר. מבחינתם, מעבר לעתידם האישי של העובדים, מונח על הכף גם מעמדה הבין לאומי של ישראל: אם משרד החוץ לא יצליח למשוך אליו את הטובים ביותר ולשמר אותם, המדינה תשלם מחיר כבד.

עובדי משרד החוץ בהכנות בבית הנשיא לקראת ביקור טראמפ (צילום: מארק ניימן / GPO / פלאש 90).

מאחורי בנבנישתי (45) עשרים שנה של קריירה דיפלומטית: היא היתה סגנית השגריר באדיס אבבה, מילאה תפקידים בשגרירויות ישראל בסופיה ובבייג'ינג, וכיום היא מנהלת את המחלקה לביטחון אזורי ולוחמה בטרור במשרד. את בחירתה להתמודד לראשות הוועד היא מגדירה כ'שירות מילואים' למען עובדי המשרד, בעיקר הצעירים שבהם. "אחרי עשרים שנות הקריירה שלי כאן, אני מסתכלת קדימה על עוד עשרים שנים לפחות", היא מספרת, "חשבתי שהגעתי לשלב בקריירה שאני יכולה וצריכה לתרום מהזמן, המרץ והניסיון שלי לתפקיד שמשרת את תחושת השליחות שלי בצורה שונה ממה שעשיתי עד עכשיו. אני מאוד שמחה על ההחלטה הזאת. לעשות שינוי משמעותי מבחינת האיזונים של העיסוק היומיומי שלי, כולל הצורך למתוח את שעות הערות ביממה עד למקסימום האפשרי."

יפרח (58), שנבחר לאחרונה ליו"ר ועד עובדי החטיבה החוץ-מנהלית (אליה משתייכים כשליש מעובדי המשרד), לא ראה את עצמו בוועד, אך התמודד מתוך תחושה שמקום העבודה שהכיר ואהב משתנה – ולא לטובה. "הגענו לשלב שהמשרד הזה לאט לאט הולך ודועך, ואולי בעצם די מהר", סיפר, "מזה עשרים שנה אפשר לחוש ולראות את הדעיכה ואיבוד הנכסים של המשרד, וזה בא מיד על חשבון העובדים. היעדר של שר חוץ במשרה מלאה לקח מאיתנו את המנוף לחזק את המשרד, ולהוציא מהאנשים המוכשרים שנמצאים בו את הדברים המדהימים שהם יודעים לייצר. הניצול של היכולת שלהם ממש חלקי בהשוואה למה שהם יכולים לתת, לא רק למשרד אלא למדינת ישראל, כנציגים. הגורם היחידי שיכול לדחוף לכיוון טוב את כל הבעיות האלה זה ועד העובדים. למרות שמשרד החוץ מצטייר כמשרד חזק, יש גם פה אנשים חלשים שצריך לעזור להם ולהיות עבורם."

את ה"דעיכה" שהוא מתאר הרגיש יפרח גם על עצמו. הוא שלושים שנה בשירות החוץ, בהן היה מנהל הנכסים של משרד החוץ בחו"ל, מנהל מחלקת משקוף (רילוקיישן) ראש אגף מינהל במשרד לשיתוף פעולה אזורי וקצין מנהלה אזורי באמריקה הלטינית. "לפני שנתיים, כשחזרתי מהשליחות בדרום אמריקה, הגעתי למשרד שונה ממה שעזבתי שלוש שנים לפני כן", סיפר, "הדבר הראשון שפגשתי פה זה אנשים חדשים שאני לא מכיר מהעבר. אם לעבור מסדרון מצד לצד היה לוקח כמעט חצי יום, עכשיו זה לוקח בדיוק דקה. הרבה אנשים חדשים פה, לא מוכרים, ולא בהכרח מתקיימת אינטראקציה דומה לזו שהייתה פעם. לצד זה, התמודדתי על תפקידים ולא קיבלתי. הייתי מאוד מופתע מכך, וזו אחת הטענות שיש לי על ניהול לקוי של כוח אדם, שבו עובדים שחוזרים מחו"ל מסתובבים במסדרונות ולא מתמנים לתפקידים."

אלי יפרח מוועד עובדי משרד החוץ ושר האוצר כחלון (באדיבות המצולם)

רילוקיישן כל ארבע שנים

לפי יפרח ובנבנישתי, הקושי המרכזי בעבודת הדיפלומט הישראלי הוא השלכות השירות במקומות שונים בעולם על החיים האישיים והמשפחתיים. "צריך לזכור שאנחנו, אנשי משרד החוץ, בערך פעם בשלוש-ארבע שנים כמעט מחליפים עבודה. אני שירתי בבולגריה, אתיופיה וסין, שלוש שליחויות שהיו שונות לחלוטין מהרבה בחינות. משפחה שנוסעת לשליחות בחו"ל, לא תמיד תגיע ללונדון, פריז או מקומות שאני מניחה שרובנו היינו רוצים לבלות בהם תקופת חיים אחת או שתיים. הרבה מאוד מאיתנו יוצאים לשליחויות למקומות בהם התנאים הפיזיים מאוד קשים, וגם התנאים הביטחוניים, ברמה שהם צריכים להסביר לילדים שלהם למה הם בודקים את הרכב בבוקר לפני שנכנסים". יפרח מוסיף: "אנחנו נדרשים ללמוד שפות, להעביר את הילדים בית לסביבה חדשה, חברים חדשים, רפואה אחרת ולא בהכרח טובה מזו שבישראל, שכר שלא בהכרח טוב יותר מאשר בארץ".

מכאן עולה גם אתגר נוסף – ההתמודדויות של בן או בת הזוג והתא המשפחתי עם השליחות. "לא קל לבקש מבן זוג בעל קריירה לצאת להפסקות תכופות כנדרש בשירות. רבים מבני הזוג מאבדים לאורך הזמן מקומות עבודה, ניסיון, ואפשרויות קידום", אומרת בנבנישתי, "כשאדם בארץ מתקבל לעבודה שבסיסה בארץ, סביר להניח שבן או בת הזוג שלו תנהל קריירה מקבילה לפי בחירה. מקום העבודה גם לא יתערב בשום דרך לאורך השנים בסוג ההעסקה או במשך ההעסקה. אבל כשמי מאתנו נשוי או מצוי בקשר זוגי, בן או בת הזוג עומדים בפני דילמה קשה – האם לוותר על קריירה שנבנתה בארץ, האם להשהות אותה לאיזו תקופה, והאם כשיחזור כעבור ארבע שנים הקריירה תחכה לו? מה יעשה במהלך השליחות? האם יתפתח אישית ומקצועית? האם יסתפק בתפקידים אחרים?"

"אלו דילמות שאני לא מכירה הרבה מאוד קהלים שמתמודדים איתן לאורך זמן", מוסיפה בנבנישתי, "כמובן שזה קורה בעולם ההייטק ויש קבוצות אוכלוסייה נוספות שעושות רילוקיישן, אבל למיטב ידיעתי כשרילוקיישן הוא דרך חיים של כמעט 40 שנים, נדרשות פעולות חשובות ומשמעותיות שייעשו ע"י משרד החוץ כדי להבטיח שהעובדים שלנו ידעו שיש מי שעוזר להם להתמודד עם הקריירה הזו, שהיא מטלטלת מהרבה בחינות."

– איך זה נראה בחיים האישיים שלכם?

בנבנישתי: "בן זוגי דאז הצטרף אלי לשתי השליחויות הראשונות. לשליחות השלישית בסין יצאתי כבר לבדי, עם בתנו, כדי שהוא יוכל להמשיך ולקדם את הקריירה שלו".

דנה בנבנישתי יו"ר ועד עובדי משרד החוץ (באדיבות המצולמת)

יפרח: "בכל הנדידות שלי, בת הזוג נאלצה לעזוב את מקום עבודתה כדי להצטרף לשליחות. במהלך השליחות היא הועסקה בנציגות בתפקידים שהיו זמינים בהיקפי משרה נמוכים מאוד. במקרים רבים היא השתכרה הרבה פחות ממה שהשתכרה בארץ. גם בחזרתנו לארץ, בתקופות שבין שליחויות, היא התקשתה למצוא עבודה, למרות שהיא בוגרת תואר ראשון בחינוך ושני בייעוץ חינוכי. אחרי אחת השליחויות המאוחרות שלי היא ישבה בבית שלוש שנים, כי גילה ה'מתקדם' יחסית – שנות הארבעים המאוחרות – כבר שיחק לרעתה בהתמודדות למצוא מקום עבודה חדש. היא אפילו ניסתה לעשות הסבה מקצועית להנהלת חשבונות, אך בשל חוסר ניסיון לא קיבלו אותה לעבודה."

שני בני זוג (במקרה הטוב) עם פנסיה אחת

כמו כל עובד, גם עובדי משרד החוץ מוטרדים מהפנסיה, אך מורכבות העבודה שלהם הופכת גם את הנושא הזה לטעון במיוחד. לפני מספר שנים הונהגה בקרב העובדים החדשים שהצטרפו למשרד פנסיה צוברת, במקום פנסיה תקציבית שהיתה נהוגה עד אז במרבית שירות המדינה. המשמעות היא שבמקום שהפנסיה תיקבע על פי המשכורות האחרונות שקיבל העובד, לאחר שהתקדם וצבר ותק, היא נקבעת לפי מה שצבר בכל תקופת עבודתו. "היום מעריכים שאדם שיפרוש ממשרד החוץ עם פנסיה צוברת, אחרי אותן שנות תפקיד של אדם שכיהן תחת פנסיה תקציבית. יקבל סכום חודשי שמהווה שני שליש מהסכום שיקבל מי שיש לו פנסיה תקציבית", אומרת בנבנישתי, "אבל הבעייה במשרד חמורה שבעתיים – בגלל בני הזוג. אחוז הגירושים בישראל גבוה, ובמשרד החוץ אפילו יותר, וכך יכול מאוד להיות שהעובד יישאר לחיות מפנסיה אחת ממנה צריך לחיות, כאשר משך החיים אחרי הפרישה הולך ועולה."

משלחת החילוץ הישראלית במקסיקו (צילום: דוברות משרד החוץ).

יפרח מוסיף כי "גם אם שני בני הזוג נשארים יחד, הם נשארים שני אנשים שהקריבו קריירה אחת לפחות, ולכן בסופו של יום יש להם פנסיה אחת בלבד. בכל משרד ממשלתי אחר, בהנחה ששני בני הזוג עובדים, יש שתי פנסיות. כאן אתה גם מקריב את החיים הפרטיים וגם את המשפחה, באמת ובתמים מקריב, מתנדב, מקדיש לטובת המדינה הזאת. בסופו של יום יכול למצוא עצמו זוג החי מסכום שיגיע לכמה אלפים בודדים של פנסיה. איך מתמודדים? לא יודע. רק אלוהים יודע."

שניהם מעידים כי תחום הפנסיה יוצר בקרב עובדי המשרד מתח בין-דורי. "הפנסיה הצוברת נתנה נוק אאוט לחבר'ה הצעירים וכלאה בתוכה חבר'ה צעירים יחסית, שכבר נמצאים במשרד קרוב ל-15 ו-20 שנה, בשלב שבו מאוד קשה לקבל החלטה אחרת מול מה ששוק התעסוקה. צריך לנסות ולהשלים את מה שאפשר, ולתקן חלק מהקשיים שהתמודדו איתם כלכלית. זה שיושבים שניים, שולחן אחד במשרד אחד, משני דורות הפנסיה, זה נותן לי רצון לסייע בכל מה שאני יכול כדי לתקן ולו במעט את האפשרות שהקופה הצוברת של הצעירים תגדל". בספטמבר האחרון חתמו יו"ר הוועד הקודם חנן גודר ויו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן על הסכם לשיפור מנגנון הפנסיה הצוברת לדיפלומטים במשרד לאחר משא ומתן ארוך וקשה. ההסכם נכנס לתוקף בינואר השנה, ובנבנישתי ויפרח מתכוונים לעקוב אחר יישומו ולוודא שהמצב אכן משתפר.

עם זאת, בנבנישתי מוסיפה כי "אחד הדברים ששמעתי בבחירות לוועד, לשמחתי בדיעבד, זה שהצעירים 'נוהרים לקלפיות'. כאילו אנחנו איזה קבוצה שמייצגת אינטרסים שונים המנסה להשתלט על אג'נדת המשרד. אני לא מסכימה עם זה כמובן. אני ואלי מייצגים פנסיות שונות, חטיבות שונות, ואנחנו מוצאים שהמשותף בינינו רב על השונה. בראייתי וגם בראייתו של כל מי שהמשרד יקר לו, צריכים למצוא מענה בעקבות המצב שנוצר בשל הפנסיה הצוברת, ובוודאי שלא על חשבון נושאים אחרים שחשובים ומפריעים לכולנו – גיוס העובדים ושימור העובדים צריכה להיות מטרה חשובה לכולנו."

"אנשים שחוזרים משליחות רוצים לעבוד, לא להסתובב במסדרונות"

אתגר נוסף, אותו חווה יפרח על בשרו, הוא הקושי של עובדים החוזרים משליחות להשתלב בתפקידים בארץ. "הם חוזרים ארצה ושוהים בארץ שנה, שנתיים ואולי יותר, ללא שום הצבה בתפקיד תקני שמבטא את היכולות שלהם", אומר אלי, "ואני מדבר גם על שגרירים בכירים, אולי הכי בכירים שיש למדינת ישראל, שמסתובבים היום במסדרונות ללא תפקיד. מוצאים פה ושם איזה פרויקט קטן או אחר ומחכים לשלב הבא. חלקם פורשים והולכים הביתה אם מתוך יאוש או מתוך חישוב אישי. שואלים אותם בכל פינה ובכל מקום מתי יהיה התפקיד הבא. גם הכבוד העצמי שלהם צריך להישמר פה. גם אני במשך שנתיים ליקטתי כל תפקיד, כל דבר שיכולתי לעשות. הייתי מוכן לעשות הכל, רק תנו לי עבודה. אני לא רוצה לקבל משכורת בחינם."

בנבנישתי מסבירה כי "צריך לזכור שבגלל שיש למשרד החוץ מאה נציגויות, יש בו יותר תפקידים בכירים, וכיוון שרבע או שליש משרד מתחלף כל קיץ, יש כל הזמן צורך למצוא פתרונות בארץ לאנשים בשלבים מתקדמים יותר של הקריירה שלהם, אבל אין כל הזמן מה לעשות איתם. המשרד או ההנהלה עמוסים בלמצוא פרוייקטים בהם אנשים יכולים לתרום להביא את הניסיון שלהם, גם בזמן שבו הם ממתינים לתפקיד בכיר".

יפרח מדגיש כי לא מדובר רק בעגמת נפש אישית, אלא בהפסד למדינה. "הניסיון שהאנשים האלה צברו לאורך השנים הוא עצום. הם ראו כבר עליות ומורדות במשרד החוץ וברמה הבינלאומית, הידע שלהם בהתמודדות מול כל המשברים של משרד החוץ לא יסולא בפז. מידע שגם באוניברסיטה אתה לא יכול ללמוד."

בעיה נוספת שמתאר יפרח הוא מחסור בתקנים לכ-300 עובדים במשרד. "נכון לוועדה האחרונה נאלצנו להתמודד עם 80 מועמדים לציר יועץ, בעוד שהיו שני דרגים בלבד. בוועדה הבאה אנחנו מעריכים שיהיו 120 מועמדים לסדר גודל של שני דרגים נוספים. זאת אומרת שבחישוב של עוד שנה או שנתיים, אנשים יצטרכו תיאורטית לחכות בין 50-100 שנים לדרג. 2 דרגים ל-200 מועמדים זה חמישים שנה, והוועדה הזו מתכנסת פעמיים בשנה אז יהיה מחסור אדיר."

המחסור בתקנים משפיע על השכר והפנסיה של העובדים, אבל גם על היכולת שלהם לתפקד בנציגויות בחו"ל. "כדי שיזהו אותך במשרד חוץ אחר, אתה לא אומר שאתה דרגה 43, אתה אומר ציר, שגריר. לכל דרג יש משמעות גדולה במפגשים עם נציגים של מדינות אחרות, וכשאתה לא מספיק בכיר, לא מוכנים להיפגש איתך. בסנטו דומינגו הייתי ציר ורציתי לקדם משהו, אבל השגריר לא רצה להפגש איתי. הייתי צריך להסביר שאני במעמד שגריר. ברמה הכלכלית, הרבה אנשים יעזבו את המשרד בדרגה נמוכה, ואם הם בפנסיה תקציבית, זה אומר שההכנסה שלהם תישאר נמוכה והקופה תשאר קטנה."

"אין תחליף לקשר האישי"

שאלנו את שני הדיפלומטים האם בעידן בו הקשרים בין אנשים בעולם הופכים וירטואליים, אינטרנטיים, יש עדיין צורך בפרישת מאות דיפלומטים בבירות העולם. "אני חושבת שאם ניקח את כל התחומים שהטכנולוגיה שינתה ונעבור תחום תחום, נגלה שאין תחליף לקשר האנושי הבין אישי", אומרת בנבנישתי, "היום אפשר להגיע להישגים נפלאים בזכות הטכנולוגיה, ודיפלומטיה דיגיטלית היא בהחלט כלי נפלא וחשוב להפצת מסרים בבניית נרטיב, אבל היא כלי עבודה, והיא רק אחד מתוך הכלים החשובים הנמצאים בארגז הכלים של הדיפלומט."

"מהניסיון שלי באדיס בסופיה ובייג'ינג. אין תחליף ליכולת שלך ליצר שיח וקשר מחייב עם הגורמים המשפיעים במקום, כי ביום שבו אתה תזדקק לאיזשהו מהלך פוליטי, או סיוע מכל צד לטובת קידום היעדים שלנו, בסופו של דבר מה שיקדם אותנו לקראת המטרה אלו הקשרים הבין אישיים", מסכמת בנבנישתי. "אין תחליף לקשר הבין אישי או לקשר הישיר בין בני אדם", מוסיף יפרח, "אם ניקח את הטכנולוגיה ונגיד שהיא מספיקה, אז נכון להיום אפשר גם להתחתן וירטואלית. ילדים לא יצאו מזה."

יפרח מציין היבט נוסף בפעילות משרד החוץ שאינו יכול להיעשות באופן וירטואלי – סיוע לישראלים במצוקה ברחבי הגלובוס, כולל פעולות חילוץ במידת הצורך. "הייתי שותף בחילוץ ישראלים בצונאמי בסרי לנקה, התלוויתי לחיילים מפיקוד העורף, עמוס בטונות של ציוד, שמיכות וגנרטורים, איש משרד החוץ שמגיע עם ז'קט וחליפה וצריך לארגן מטוס, למצוא מסלול לטיסה, להוציא אישורים, לראות שנוחתים בשלום עם אספקה לאזורי האסון ולחלץ את הישראלים שנפגעו. ראיתי על חוף הים אנשים שנפגעו, אישה בחיים כי נתפסה על עץ דקל, סירות שנסחפו ללב ההר. זה צד מבצעי של מה שאנחנו עושים שפחות רואים אותו, ולדעתי לא קיים באף מדינה. אנחנו דואגים לאזרחים שלנו ברמה הכי אישית שיכולה להיות כאשר מישהו במצוקה."

לדבריו, במרבית המקרים הפעולות המורכבות האלו לא זוכות להד ולהערכה מהציבור. "נכון שמי שמקבל את החילוץ והסיוע יודע לכתוב ולהודות. אנחנו לא מבקשים עבור זה שום דבר חומרי, אלא שיעריכו את האכפתיות, הנכונות והעמידה לטובת האזרח בכל מקום שאנחנו נמצאים בעולם."

"לעשות הכל למען העובדים"

על אף ששניהם מודאגים מהמצב, הם נחושים לשנות. "כשאותי שאלו למה באת הנה לעבוד, אמרתי שאני רוצה לתרום לביטחון המדינה. לימים אני שאלתי את הצעירים בוועדות הקבלה למה באנו הנה ציפיתי לקבל את אותה התשובה אבל קיבלתי תשובה אחרת לגמרי. להרוויח כסף, כדי לחסוך, לטייל בעולם, לקנות בית. לכל אחד הייתה את הסיבה שלו. החיים הפכו להיות יותר אינדיבידואלים. הם פחות למען הכלל והם יותר כל אחד למען עצמו. זה לא רק במשרד החוץ אלא בכל העולם, ובצדק. אם הם, האנשים לא ידאגו לעצמם, אז לא יהיה מישהו אחר שיעשה את זה עבורם. אם אנחנו, כוועד עובדים, יכולים לתרום ולו במשהו קטן לפנסיה הזו, או למעמד של הצעירים שיושבים על פנסיה צוברת, אנחנו צריכים לעשות הכל. אני החלטתי שבשנים הקרובות, כל עוד אני בוועד העובדים, זה מה שאני רוצה לעשות."

בנבנישתי לא מכחישה שהחברה אינדיבידואליסטית יותר מבעבר, אך לדעתה התרומה לכלל היא עדיין מוטיבציה מרכזית בקרב עובדי שירות החוץ : "עד לפני עשרים שנה הגיל הממוצע של מועמד וצוער היה 25, היום הגיל הממוצע הוא 34. אלו אנשים שעשו יותר מתפקיד אחד, החליטו לקטוע קריירה, תחומי הייטק, משפטים ועוד, היו כבר באיזה מסלול, היו יכולים להשתכר יותר, היו יכולים להגיע להישגים. אף אחד מהם לא הגיע לכאן כי חשב שמצבו הכלכלי ישתפר, אלא למרות שידעו שהוא לא ישתפר. הם עדיין רואים בעבודה כאן שליחות, אפשרות לתרום ולעשות משהו שנותן לך ערך מוסף ויכולת להשפיע, וצריך לזכור את זה. האנשים האלה צריכים לקבל את המסגרת התומכת".