אפילו אני, עם ידע מוגבל ביותר בכל הקשור לכדורגל, התרגשתי לשמוע על בואו של ליונל מסי לישראל.

אבל ההמשך הרי ידוע: שרת התרבות והספורט מירי רגב, בחרה להתערב במה שהייתה יוזמה פרטית, התעקשה להפוך את משחק הידידות שתוכנן לפוליטי כשהתעקשה לקיים אותו בירושלים ולא בחיפה. פרסומים על ספסרות של כרטיסים למשחק למקורבי השרה החלו להופיע בתקשורת ואז רגב הבטיחה לאומה סלפי עם מסי – לכאורה להפגנת תמיכתו הנחרצת בישראל, בפועל במטרה לגרוף עוד ועוד סיקור תקשורתי לעצמה.

ואז בוטל המשחק.

עד שרגב הספיקה לכנס מסיבת עיתונאים פתטית ודרמטית בה הטיחה במשרד החוץ ובקבוצת הכדורגל של ארגנטיננה האשמות שונות ומשונות מטרור, דרך BDS ועד לקונספירציה עולמית עם השמאל – זה היה מאוחר מדי ומעט מדי (או, בעצם, הרבה מדי). מדינה שלמה של אוהדים מאוכזבים הייתה נבוכה לאור ההתנהלות הקטנונית של השרה.

יש קו שמחבר בין ביטול משחק הידידות עם מסי בשבוע שעבר לבין ההליך המשפטי של עומאר שאקיר, אזרח אמריקאי והמנהל של ארגון "משמר זכיות האדם" (Human Rights Watch) בישראל-פלסטין.

ב-7 במאי ביטל משרד הפנים את אשרת העבודה של שאקיר והורה לו לעזוב את הארץ בתוך 14 יום. בעוד שבועיים ידון בית המשפט בערעור שלו.

החלטת משרד הפנים התבססה על מה שנראה כמו תיק מאולתר של "ראיות" שנאספו ברשלנות, בהן ציוצים בטוויטר ועצומות עליהן חתם לפני שנים רבות, כשעוד היה סטודנט באוניברסיטת סטנפורד. בזמן שהמשרד עצמו מכיר בכך שלא מדובר בארגון או בפעיל שמקדמים חרם של ישראל.

בניגוד לרושם שנוצר אצל חלקים בציבור, "משמר זכויות האדם" פועל בכל ברחבי העולם וישראל אינה העיסוק המרכזי שלו. הניוזלטר האחרון שהוציא הארגון, למשל, ביקר את ממשלת קונגו על טיפולה בהתפרצות המחודשת של האבּולה, התאכזרות המשטר הצפון קוריאני לאזרחיו, מדיניות ההגירה של ארה"ב ומחנות המעצר לפליטים ביוון. בשנה שעברה, האשים הארגון את חמאס בהחזקת שלושה אזרחים ישראלים ושני חללי צה"ל – אברה מנגיסטו, הישאם א-סייד, איברהים אבו-רנימה, הדר גולין ואורון שאול ז״ל.

הארגון פועל במדינות השונות באופן דיסקרטי, על-בסיס מחקר מקיף ודיאלוג עם הממשלות המקומיות. הוא פועל בישראל וברשות הפלסטינית כבר שלושה עשורים. לעתים סיפק ביקורת מועילה שסייעה לצה"ל לשפר את נהליו. יתכן בהחלט גם שחלק מהביקורת שהשמיע הייתה שגויה ולעתים אף שערורייתית. יחד עם זאת, כדמוקרטיה חזקה, אנו יכולים להדוף ביקורת שאינה במקום. כמדינה חזקה, עלינו לקדם בברכה את הביקורת כלפי הממשלה שלנו ולאמץ אותה כהזדמנות לתיקון עצמי.

אף ממשלה לא אוהבת ביקורת, מכל סוג שהוא, אבל רק הממשלות האיומות ביותר מגיבות לה בגירוש פעילי זכויות אדם. פעולת "משמר זכויות האדם" נאסרה רק בקומץ מדינות: קוריאה הצפונית, קובה, סודאן, ונצואלה ואיראן. זו לא קבוצת המדינות שנרצה להשתייך אליה.

ישראל היא בהחלט לא מדינה איומה, כך שאם שאקיר יגורש מכאן זה יהיה בגלל התנהלותם הנלעגת של הפוליטיקאים שלנו, ולא בשל מדיניות ישראלית סדורה.

מאחר שאני מכיר את עומאר שאקיר באופן אישי כאדם רגיש, הגון, עם תפיסת עולם מאוזנת, אני חושש שהרדיפה שלו אינה קשורה לביטחון ישראל. למעשה, זה נראה יותר כמו ניסיון של שר הפנים אריה דרעי להיכנס לנעלי הליצן של השרה רגב כדי לגרוף לייקים בפייסבוק. כן, גם המצביעים שלו נמצאים שם.

אם שאקיר יגורש בסופו של דבר, הוא והארגון שלו יתגברו. האינטרסים שלנו לטווח הרחוק הם אלה שייפגעו.

בדיוק כפי שרוב הישראלים רוצים לחיות במדינה בה אירועי ספורט אינם מנוצלים לטובת הקידום האישי של פוליטיקאים צרי דעת, כך גם רוב הישראלים לא רוצים לחיות במדינה בה פוליטיקאים משתיקים קבוצות אופוזיציה באופן שרירותי.

ממשלת נתניהו הפכה לקרקס עצוב. בלי קשר להשקפה פוליטית, מגיעה לנו ממשלה שמקדמת את הנושאים החשובים באמת. לא ממשלה שמתעסקת בהטרדת שחקני כדורגל וברדיפת פעילי זכויות אדם, אלא ממשלה שתיקח אחריות על ביטחון, חינוך, בריאות, מחירי הדיור ונושאים נוספים שמשפיעים על איכות חיינו.


טל הריס הוא דוקטורנט בתחום ההגירה, פעיל במפלגת העבודה ובארגוני זכויות אדם