קורות החיים של כל אחד מאיתנו מרוצפים לעתים בשלדים. במיוחד בתחום הרומנטי. גם לי יש אחד, מיוחד במינו, עליו ברצוני לספר לקוראיי.
כשעוד הייתי נערה, פגשתי נער גבוה ויפיפה, מוכשר בטירוף, שלמד איתי באותה שכבה בתיכון, ושנקרא לו בשם בדוי עמית. מכיוון שיצאתי אז עם בחור אחר, לא הענקתי משקל רב להופעתו בחיי, אם כי ראיתי בו ידיד טוב. עד מהרה מצאתי איתו שפה משותפת, נושאים לשיחה ותחומי עניין משותפים: תאטרון, אמנות, מוזיקה, ספרים, תרבות. שלא נדבר על מכרים משותפים נוספים שהיו לנו. עם הזמן החיבור ביננו התחזק והתהדק. אפילו השירות הצבאי שלנו בתקופות שונות ובבסיסים שונים לא הפריע לו. התחלנו להפגש לעתים תכופות יותר ולדבר על נושאים אישיים ועמוקים יותר. כך הפך הידיד הטוב לידיד נפש ולבן ביתי, ונראה לי שזה היה הדדי גם מצדו. מדי פעם כשהלכנו ביחד החזקנו ידיים, השתעשענו בתנועות. כשחגגתי ימי הולדת וארועים משמעותיים בחיים, קבלתי מעמית כרטיסי ברכה מעוצבים עם מילות אהבה רבות וגם מתנות קטנות.
בשלב מסוים הרגשתי, שאני מעוניינת בבחור החתיך, הנבון, אך המופנם והצנוע הזה בתור חבר שלי. משפט מפורסם אומר: "תתחתן עם החבר הכי טוב שלך". טוב… בשל גילנו הצעיר, לא התכוונתי לחתונה תרתי משמע, אך ללא ספק חשבתי שיכולנו לנתב את יחסינו הוותיקים והכנים, השופעים בנקודות חיבור רבות, לכיוון הרומנטי. דווקא העובדה שעמית היה ביישן ונאיבי למדי קרצה לי. הייתי מלאה עד הצוואר ביציאות עם בחורים כוחניים, שחצנים ומנוסים, שעיקר מטרתם הייתה "דפוק וזרוק". רציתי מישהו מוכר, מישהו שיסב לי רוגע וביטחון, אפילו שהיה בתול.
למרבה הפתעתי ואכזבתי המרה, הצעת היחסים הרומנטיים שלי לא נענתה בחיוב. יתרה מזאת. משום מה, עמית נלחץ, נבהל, נסגר בעצמו ואפילו ביקש פסק זמן ביחסינו על מנת לבחון אותם מחדש. בלית ברירה, הרפתי ממנו ונתתי לו את כל הזמן שהוא ביקש, למרות הקושי, הכאב והבדידות שמיד חשתי. לא שאהבתי אותו אהבת-נפש, אבל ראיתי בו שותף אולטימטיבי לחיי העתידיים, שכבר נקשו בלאט על דלתותי. המכה הייתה רגישה, וגם אחרי שהתעשתתי לא סלחתי לעצמי על שנקטתי יוזמה והצעתי לעמית "להשתדרג" למעמד חבר שלי ובן-זוגי.
בתום שירותי הצבאי חזרנו להיות בקשר. הפעם כידידים באמת. עמית החל ללמוד משחק, ובמקביל הופיע בתאטרון סטודנטיאלי. תמיד חלם להיות שחקן. לפי דברו, "נכנס בו חיידק הבמה". יצא לו לא רע בכלל! במידה רבה, המשחק עזר להיפתח לסביבה, לפרוח, להתבגר. למשל, הוא נהיה אטרקטיבי לבחורות אחרות, ואלו ניטלו – ממש! – על צווארו. שינוי נוסף חל בסדר עדיפויותיו של עמית, שקודם היה תמיד זמין לפגישות ובילויים, ואילו עכשיו נהיה עסוק כאילו הוא ראש ממשלה. לא לחצתי עליו. זכרתי היטב איך התפוצץ הקשר היציב ביננו וחששתי מלאתגר את הגורל בשנית.
אמנם, הפעם הגורל איתגר אותי. באחת מהצגות התאטרון הסטודנטיאלי בכיכובו של ידידי ראיתיו בתפקיד שונה בתחלית מכל תפקידיו הקודמים. היה זה מחזמר "סיפור הפרברים", בו גילם עמית את אחת הדמויות הבולטות מבין חברי הכנופיות. דמות אכזרית מאוד, מינית, אלימה ולא-מרוסנת. משחקו של עמית שהתמזג עם גיבורו בצורה יוצאת-דופן השאיר אותי פעורת פה ומבולבלת. מהרגע הזה לא ראיתי יותר את עמית כעמית – ידידי שהכרתי, אלא כאותו גיבור, בעל היצרים האפלים וההרסניים. אז הכה בי ברק של תשוקה. לא עוד רגש של חברות, של שותפות, של קרבה מעודנת, של עונג אינטלקטואלי עת ניהלתי איתו שיחות. תשוקה. תשוקה, ששום דבר לא יכל לה.
לא ידעתי, איך לגשת לעמית עם הגילוי החדש והמסוכן. לא ידעתי איך להתמודד איתו בעצמי. ניסיתי להתכחש לו, והניסיון רק עלה לי ביתר תסכול, ביתר רצון לבעול לאלתר את גופו של ידיד נפשי וביתר קנאה כלפי הבנות האחרות שהסתובבו איתו בחופשיות. הסתפקתי ברמיזות כגון: "מתה עליך", ונעניתי עליהם: "גם אני מת עליך". כמובן שהמשכנו לצאת, בנפרד וגם יחד עם החברים, למרות שלי היה לא קל בכלל להסתיר את הרגש. עצם המשכתו להתנהג כלפי כרגיל וגם לבוא אלי הביתה כאילו אמר: "אני עדיין איתך במתכונת הנוכחית והקבועה שלנו". רק שעלי היה להחליט האם להמשיך במתכונת הזו או ליטול יוזמה גורלית שוב.
הכל התפוצץ כעבור כשנה. עמית ואני הסתכסכנו קשות בגלל פגישתנו שלא התקיימה. עם זאת, עמית הזמין אותי לבוא להצגה הקרובה שלו. את הכרטיס להצגה רכשתי לבד והגעתי אליה למרות מזג האוויר החרפי והסוער. עת ישבתי בקהל, הרגשתי שהיום זה המועד להפתח לו, ויהי מה. וכן עשיתי אחרי שהמסך ירד ונגשתי אליו, כתמיד, אל מאחורי הקלעים. ברם, לא יצאה לנו שיחה בארבע עיניים כמו שציפיתי. עמית התרגז, צעק עלי דברים קשים, השפיל אותי בפומבי מול חבריו השחקנים וזרק אותי שם חסרת אונים ונחנקת מדמעות תוך כדי שהתכונן ללכת למסיבה בפאב.
גם היום, אם ישאלו אותי איך שרדתי את הלילה ההוא, אענה שאינני יודעת. הייתה לי תחושה, שעמית מת לי פיזית והבאתי אותו לקבורה, ויחדיו – את כל עברי. לא פחות, לא יותר. וכמו בפעם הקודמת, לקחתי את האשמה עלי. אפילו לחבר שירים עליו לאחר הפרידה המפרכת בקושי יכולתי. אחד הבודדים שיצאו לי הוא ה"מזמור לשחקן", אותו אני מצטטת:
התחננתי באופן נואש ללבב
לרסן דפיקתו החושקת!
כי הייתי לך כול וכול זמן כה רב,
בלי ניצוץ של שותפות ושל שקט.
יתכן, שהופעתי מולך לא נכון,
והציק לי תפקיד שגילמתי,
אך כל זה מכיוון שמאז התיכון
על שדרוג רעותינו חלמתי.
לא אדע, אם הייתי לגמרי כנה
על במה, שהקמנו ביחד.
אך נותרתי במערכה אחרונה
בעינה של בגידה הקולחת.
מה גילמת אתה באותה השעה?
איך גרפת תשואות וכפיים?
מקווה שהזמן יספק לי תשובה,
ואיתה – שאט-נפש. כפליים.
חלפו ארבע עשרה שנים. אני, הסופרת הסוררת, אשת איש מאושרת ואם לשלוש ילדות מקסימות, חיה את החיים שלי ומקבלת חדשות שטחיות וכלליות על ידידי לשעבר, שעשה קריירה מצליחה בתאטרון, בעיקר מהפייסבוק. ודווקא בתקופה הנוכחית נודע לי ממכרה משותפת על נישואיו… לגבר אחר. ושוב אני פעורת פה ומרגישה טפשה כפליים. התברר, סתם לקחתי עלי את כל הבזיון, העגמה וההתמודדות. כפי שנגלה כעת לעין, הבעיה הייתה בכלל לא נעוצה בי!
עד כאן הסיפור. מעכשיו, השיעור. השיעור בכנות. לא אני הראשונה ולא אני האחרונה, אני משערת, שנפלה עקב חוסר ניסיון ברשתותיו של הומוסקסואל מקסים, חכם, מוכשר, חברותי ומושך פיזית ושנפגעה מהקסם הזה. אין זה סוד שהומואים הם חברים הכי טובים של בחורות. הרי לא יבוא מהם חשש של פגיעה מינית או ציפיות מופרזות לקשר, אך במקום יהנו איתם הבנות מפתיחות נפשית ואתגר אינטלקטואלי. כל זה בתנאי, ששני הצדדים גלויים אחד עם השני, מכבדים ומקבלים אחד את השני באשר הם, ונושאים באחריות הדדית לכל התפתחות שתהיה. לכן, חשוב "לצאת מהארון", במיוחד אם אדם קרוב תלוי בכנות וביושר שלך. לי, באופן אישי, אין שום הסתייגות כלפי הומואים אותם אני מכירה מראש ככאלה, כל עוד התנהגותם אינה מפרה את הסדר החברתי.
למרות המצופה, בגידתו של עמית הייתה כפולה. ראשית, זו הייתה הבגידה שלו בעצמו. ניסיונותיו הבלתי-פוסקים לנהל איתי קשר שהתיימר להיות רומנטי מבלי שהתכוון לכך באמת, היו, אולי, הסימנים למאבקו הפנימי כשהוא עוד ניסה, כנראה, להוכיח לעצמו, שהוא סטרייט. שנית, הוא בגד באמון שלי בו כחבר, כבן-בית, כאיש קרוב. חבר אמיתי לעולם לא היה גורם לי להתייסר מאשמה שנים על גבי שנים. יתכן, היציאה מהארון בשנות התשעים המאוחרות בישראל הייתה קשה ומסובכת יותר מעכשיו, בסוף העשור השני של המאה העשרים ואחת. יתכן, הגילוי העצמי של עמית לא היה מידי. מי יודע? ולמרות זאת, אין ולא תהיה שום הצדקה לאיש, שמנסה את תדמיתו ואונו הגבריים ללא הצלחה על אישה שמאוהבת בו עד כלות. אין ולא תהיה שום הצדקה לחבר, שאינו כנה עם חברתו הקרובה ביותר. זו כבר איננה סוגיה של הומוסקסואליות. זה עניין אנושי.
נותר לי להודות לאלוהים על שגאל אותי מהיחסים עם עמית לפני שהתפתח לנו משהו רציני. רק המחשבה שיכולתי להחשף לנטיותיו המיניות לאחר שהיינו נישאים ואולי מספיקים להביא לעולם ילד אחד או שניים, עושה לי חושך בעיניים. מוטב להשאיר אותו במקומו – בתור עוד שלד, אם כי משמעותי מאוד, בארוני.
