מצעדי הגאווה הגיעו גם לוי.או.די. קטגוריית סרטים גדולה ומרשימה. ברם, כשסוקרים את הקטגוריה, מגלים שם לצד סרטים פורנוגרפיים כמעט על להט"בים, יצירות ראויות מאוד. "הרחק מגן עדן", "סיפורה של בסי סמית", "השעות", "ינטל", "ענן אטלס", "הר ברוקבק", "קרול" ו"אור ירח". כלומר, דרמות אמיתיות ועמוקות עם שחקנים מצוינים. אז הנה אני, הסופרת הסוררת, ומבקרת ספרות סוררת עוד יותר, שואלת את השאלה: מה הם מבינים, אנשי הוי.או.די הללו, בקולנוע ובז'אנרים בכלל, אם הכניסו את הסרטים שהזכרתי לקטגוריה ה"גאה"? בואו נבחן אותם מקרוב.

  1. "הרחק מגן עדן" – סרט שעוסק בשוביניזם ובגזענות של החברה האמריקנית האמידה, שבה מאהבו של בעלה של הגיבורה הראשית, שגם ככה כמעט ולא מופיע על המסך, שווה יותר מכושי מחונך היטב, עובד וראוי לכל מילת שבח. מיד נזכרת ב-"12 שנות עבדות". וגם ב"אוהל הדוד תום", אם לדבר על הקלאסיקה הספרותית שקדמה לו.
  2. "סיפורה של בסי סמית" – סרט על עלייתה של זמרת הבלוז השחורה הידועה בסי סמית. כן, הייתה לה חברה, אבל לאחר מכן היא התחתנה. ובכלל, לא זו המהות. מי שראה את הסרט "ריי" על הזמר והמלחין ריי צ'ארלס, יבין על מה הסרט "בסי".
  3. "השעות" – כאן הייתי רוצה להיכנס בפרסומאים של הקולנוע חזק-חזק! "השעות" – הנו סרט אקדמאי על אמנות! ליתר דיוק, על השפעתה של אמנות הכתיבה על דורותיהם של אנשים שלכאורה אינם קשורים איש לרעהו. מזכיר במידת מה את "אפקט הפרפר".
  4. "ינטל" – ההלם של החיים שלי! מה בדיוק סרט זה לפי הנובלה של יצחק בשביס-זינגר עושה שם? אולי זאת הדרך של הקולנוע העכשווי לגרום לצופים הצעירים העצלנים מדי לחזור לקרוא ספרות יפה?
  5. "ענן אטלס" – אפוס קולנועי ענק ואדיר מבית היוצרים של ה"מטריקס", שמתפרש על פני כמה תקופות וארצות וממחיש את גלגולי הנשמות של דמויותיו דרך כמה סיפורים שלכאורה אין שום דבר שמאחד אותם. סיפורם של שני הומואים ביצירה זו תופס, אולי, איזו שישית ממנה, והוא עוסק יותר בעניין של החמצה גורלית מאשר בקשר ביניהם.
  6. "הר ברוקבק" – על פניו, עם הסרט הזה הכול מובן. ובכל זאת. אילו סטראוטיפים היו לי בראש לפני שצפיתי ביצירה הגאונית הזאת! וכשצפיתי בה – ולא פעם אחת! – נותרתי פעורת פה מעצמי ומדעותיי הקדומות. הרי הסרט הזה הוא על אהבתם הטראגית ועל חייהם ההרוסים של שני אנשים חזקים, יפים ואומללים. כל הסצנות הארוטיות שם במצטבר יתפסו, אולי, לא יותר מעשר דקות. אבל, כמה תשוקה וכמה שכואב הלב על כך ששני גיבורי הסרט באמריקה הפרובינציאלית של שנות השישים לא זכו להיות פשוט מאושרים!
  7. "קרול" – היצירה הזו היא, אולי, הקרובה ביותר לכותרת "מצעד הגאווה", והיא תופסת בעיני את עמדת-ביניים בין "הרחק מגן עדן" (הבמאי הוא אותו במאי), ו"הר ברוקבק". ועם זאת, עיקר מעיינה הוא מאבקה הנצחי של אישה באשר היא להשתחרר מהכפייה הגברית המאצ'ואיסטית, לפרוח לאלתר מתוך כלוב של זהב, להנכיח את מה שהיא. כשאני חושבת עליה, עולים בראשי המאמרים הרבים שקראתי במסגרת הקורס "מין ומיניות בספרות הישראלית", ובראשם – "הנאה תחת פטריארכיה" לקתרין מקינון.
  8. "אור ירח" – אותו שמרתי לקינוח. סרט על חייו הטראגיים של ילד מודח ומוזנח, שהחל את דרכו כקבצן שאמו נרקומנית ושהדמות האבהית היחידה עליה הוא סומך הוא סוחר סמים שכונתי, ושעם השנים נהיה סוחר סמים קשוח בעצמו. סיפור עצוב של התבגרות והישרדות בתנאים ירודים בדרום ארצות הברית. סרט די קשה לצפייה ללא שמץ של פורנוגרפיה.

מוזר, אפוא, שלא הכניסו לאותה הקטגוריה גם את "ברבור שחור" עם הסצנה הלסבית המדהימה שלו, וגם את "עגבניות ירוקות מטוגנות", ועוד סרטים עטורי שבחים ופרסים. מילה לגבי "ברבור שחור": אילו כבר הגדרות לא המציאו לו! סרט אימה, מותחן ארוטי, מותחן פסיכולוגי. רק אף לא מילה על המחול הקלאסי ועל החניכה של אישה באות גדולה!

והנה, אני יושבת וחושבת, עד כמה הדרדר הצופה של היום, שאפילו את הסרטים זוכי האוסקר צריך להנגיש לו תחת הרוטב הבעייתי של כותרות מצלצלות, משווקות היטב וכוללניות, במטרה להגדיל את כמות הצפיות. ועכשיו הבה נתאר לעצמינו, שאיש פשוט אחד שמתחשק לו להציץ על הומואים, יתפתה לכותרת זו, ידליק לעצמו סרט כגון "השעות", וירגיש מאוכזב. אפילו מרומה. מפחיד לחשוב מה מתחרש בענף הספרות – ליתר דיוק, בהוצאות לאור ובשוק הספרים – אם אפילו ענף הקולנוע סובל בימינו מנדושות ותפלות כאלו.

ועוד משהו. איך שלא היינו מחבקים כעת את הלהט"בים, איך שלא היינו נאבקים למען זכויותיהם, החברה שאנו חיים בה צבועה עד כדי כך, שהיא לא תרשה לנו אף פעם להיות סובלניים כלפיהם במאה אחוז. אפילו אם ניקח את הסרטים שציינתי לעיל. מאיזו סיבה היה צריך להכניס אותם כולם יחד בצורה כל כך מופרכת לקטגוריה של "מצעד הגאווה", במקום להגדירם בנעימות כדרמות עם סממנים של ארוטיקה? הסיבה לכך היא, שהמין הקונבנציונלי, והוא בלבד, עדין או ברוטלי, עם בן זוג חוקי או לאו, נחשב עדיין לנורמטיבי. כל מה שאינו נורמטיבי, נדרש להיות מוגדר כיוצא מן הכלל. וכל מה שיוצא מן הכלל מעלה את המכירות. לא אגיד בשם כולם, אך זו דעתי.