בתור ילדה אהבתי מאוד משחקי חברה וקופסה. נר בבקבוק, גומי, חבילה עוברת, רומיקוב – בכל דבר שכלל פעילות תחרותית הייתי הראשונה להתייצב. יכול להיות שזה משהו מהחינוך הסובייטי שלי, או עובדת היותי בת יחידה. כך או כך, גם היום אשמח להצטרף לטורניר קטאן בכל רגע נתון.

אבל רק כשהגעתי לחיפה, לפני ארבע שנים, התוודעתי לזן חדש לגמרי של משחקי חברה. משחקים מהסוג שבו אנשים הם הכלים שלך. איך זה עובד? ממש כמו במונופול, יש רחובות וכבישים, בתים ומלונות. רק שהמחיר נקבע לפי הזיהום. והמטבע? לא צריך מזומנים, הגוף שלך גובה את המחיר.

רוצים לגור בהדר? מעולה! דירות זולות, אווירה סטודנטיאלית, אבל תאבדו את הריאה השמאלית שלכם. מרכז הכרמל? נוף מדהים, לגור בתוך היער, אבל תאלצו לוותר על כליה.

מהר מאוד מגלים שאפילו לנסיעה קצרה על כביש חיפה-קריות יש מחיר. לאורך הדרך ילווה אותך ריח חריף ומטלטל נחיריים. אבל אחרי כמה זמן אתה מתחיל להתרגל. ואז? אז אתה מתחיל לצחוק על זה.

"זהה את המזהם"- המשחק הכי חזק בשכונה.

האם הפעם זה בנזן? או שאולי טולואן? כמו כלב שמסוגל להריח חומרי נפץ בשדות תעופה – ככה תושבי חיפה והקריות מסוגלים לזהות את הזיהום באוויר. לקח לי זמן להתרגל לזה. אבל הנה, ארבע שנים אחרי שהיגרתי לחיפה, גם אני לוקחת את הניחוח הזה כמובן מאליו. אתה הרי יודע בדיוק איפה הוא מתחיל, ואיפה הוא נגמר. אלו ניחוחות יותר אמינים מהמשלוחים של דומינוס.

אבל זה לא נגמר רק בריחות. כל ערב יש מופע אור-קולי אי-שם מתחתית המפרץ. לפידים בוערים, מגדלים בירוק וכחול, וכל זה נפרס לנגד עיניך במלוא הדרו כמו קרקס קפקאי שנמשך כבר שנים.

בכנות? אין ספק שיש מקום לתעשיית אנרגיה בארץ. בגלל שהמדינה והמוסדות האקדמיים גוררים רגליים במציאת פתרונות חלופיים לאנרגיה מתחדשת, כנראה שעוד רחוק היום שנבטל את התלות שלנו בנפט.

אבל זה לא אומר שצריך להמשיך לשחק במונופול הסרטן.

יש דברים שאנחנו יכולים לעשות שלא קשורים לחסמים טכנולוגיים – ופה היריעה רחבה

הדבר הראשון והמרכזי שבהם הוא להקפיד על תקנים שתואמים את הסטנדרט האירופאי, ולא את זה של המפעלים. בפועל, מה שקורה היום הוא שהמשרד להגנת הסביבה מתאים את היתרי הפליטה שלו למפעלים ולא להיפך. ההיתר אגב, מתיר ערכים גבוהים בהרבה מאלו המומלצים בתקן האירופאי.

ואם כבר בתקן אירופאי עסקינן: אולי הגיע הזמן להתקדם למערכות ניטור קצת יותר מתקדמות ממה שקיים עכשיו במפעלים. הטכנולוגיה חיה ובועטת. ויש הרבה לאן לטפס. הבעיה היחידה היא שכשאתה אחראי על הניטור של עצמך, ומשלם קנס על כל חריגה, אולי לא כל כך שווה לך להשקיע במערכות ניטור, אולי עדיף להשקיע את זה דווקא בהרחבת התעשייה המזהמת, כי ככה לפחות אפשר להרוויח עוד כמה גרושים.

ולכן, אולי הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות זה להטיל קנסות בזמן אמת, על כל חריגה, זיהום, מפגע ריח ולפיד שבער במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. בשורה התחתונה: לא חסר מה לעשות. ועם כל האהבה שלי למשחקים – בבריאות שלי אני לא סוחרת, והריאות שלי הן לא מטבע.

הגיע הזמן לשנות את חוקי המשחק.


אורטל טיורין היא פעילה במאבק בתעשייה המזהמת במפרץ חיפה כחלק מארגון "מגמה ירוקה"