כלי הנשק האייקוני ביותר בהיסטוריה האמריקנית היה ה-COLT SINGLE ACTION ARMY, אקדח שהוצג לראשונה בשנת 1872 ונודע יותר בכינוי PEACEMAKER. במידה והוא עשה שלום זה לא היה דרך דיפלומטיה ומשא ומתן אלא באמצעות האיום הטמון בו. מי שניצב מהעבר הלא נכון של הקנה שלו ידע שבמקרה הרע הוא עומד למות ובמקרה הטוב חלק מהגוף שלו יהפוך לעיסה של עצמות שבורות ורקמות מרוסקות. במידה רבה זוהי דרכו של דונלד טראמפ להשיג שלום, בעזרת איומים וגישה כוחנית. כך, מסבירים תומכיו, נולדה הפגישה בינו לבין קים ג'ונג און, וכך יפורק חצי האי הקוריאני מנשק גרעיני.
לפני הכל חשוב לציין שעדיף שטראמפ וקים ייפגשו מחויכים לעיני המצלמות מאשר יישבו כל אחד בלשכתו ויאיימו זה על זה בנשק גרעיני כפי שהם עשו רק לפני כמה חודשים. ליתר דיוק הם לא איימו זה על זה אלא על מאות מליוני בני אדם אחרים. להם עצמם לא היה קורה כלום. אפשר גם להזכיר באותה הזדמנות שאילו היה מדובר בנשיא דמוקרטי הוא היה סופג אש וגופרית מהרפובליקאים על כך שנפגש עם מנהיג קוריאה הצפונית, אדם שבנסיבות נורמליות אמור לעמוד לדין על פשעים נגד האנושות, העניק לו לגיטימציה בינלאומית ובתמורה קיבל התחייבות עמומה לפירוז. "אמרו את זה קודם, לפני," כתב אריק איינשטיין בשיר "אני ואתה", ואכן הצהרות על פירוז כבר ניתנו על ידי אביו של קים. נשיא דמוקרטי היפוטתי שכזה אפשר היה להאשים ובצדק בצביעות בגלל ההתעלמות מסוגיית זכויות האדם ורמיסתן בקוריאה הצפונית. כשמדברים על זכויות אדם במדינה הזו צריך להבין שלא מדובר בפגיעה קלה בחופש הביטוי או בשוויון או משהו בסגנון. דמיינו את הזוועות הכי גדולות שעולות לכם בראש כשאתם חושבים על משטר קומוניסטי – מחנות, משטרה חשאית, סתימת פיות, הלשנות, רעב, שטיפת מוח, פולחן אישיות. תכפילו את כל זה, ותכפילו שוב, ותכפילו שוב, עכשיו אתם קרובים. את טראמפ אי אפשר להאשים בצביעות שכזו כי זכויות אדם לא מעניינות אותו. כשהוא נשאל לגבי קים וההאשמות בדבר פשעי המשטר שלו הוא הסביר שהרבה אנשים עשו דברים רעים. הרף המוסרי של טראמפ איננו גבוה במיוחד. כנראה שגם סטאלין, ראטקו מלאדיץ', ראשי החונטה הארגנטינאית ודומיהם היו נתפסים בעיניו כמנהיגים נהדרים שעל הדרך עשו כמה דברים רעים. ג'סטין טרודו ואנגלה מרקל לעומת זאת הם מנהיגים נוראיים ועל אובמה בכלל אין מה לדבר. עושה רושם שהחיבה של טראמפ למנהיגים אחרים עומדת ביחס ישר לרמת הדיכוי והפגיעה בזכויות האדם שהם מפגינים בארצם.
יכול להיות שהפגישה עם קים תוביל לשינוי המיוחל ויכול להיות שלא. מוקדם לפסול את זה כשם שמוקדם לקשור כתרים לטראמפ על ניצחון הגישה הכוחנית והאנטי ממסדית שלו. למעשה, אולי את הכתרים צריך לקשור בכלל לגישה הכוחנית של קים. הבחור המאוד צעיר הזה לא נרתע מהסנקציות. הוא השיג יכולת גרעינית על אפו ועל חמתו של כל העולם, ערך ניסויים בטילים שחלפו מעל יפן ואיים בחזרה על האיש החזק בעולם. בתמורה הוא זכה להיפגש עם טראמפ. כמובן שהמציאות יותר מורכבת ואיננה מתמצית בהצהרות של טראמפ וקים. בתהליך היו מעורבים גורמים נוספים ובראשם נשיא קוריאה הדרומית מון ג'יאה אין. אבל למה להיכנס לדקויות האלו כשאפשר פשוט להעריץ את טראמפ?
אם חוזרים להתנהלות של קים הרי שההגיון מאחורי המעשים שלו אומר שהוא מגיע עכשיו למשא ומתן מעמדת כוח של מדינה גרעינית על מנת לזכות בהכרה שהוא יכל לזכות בה בלאו הכי אם לא היה בוחר במדיניות לעומתית של פיתוח נשק גרעיני, ובהסרה של הסנקציות שלא היו מוטלות מלכתחילה אלמלא תוכנית הגרעין. זה הגיוני אם המטרה שלך היא לשרוד כנשיא אבל מעוות לחלוטין אם יש בך רצון ולו מינימלי לדאוג לבני העם שלך. בני העם של קים הם אחת הטרגדיות הגדולות של העולם המודרני. יש ויכוח בין מאמינים לחילוניים בדבר קיומו של אלוהים. לא נכריע בו כאן מן הסתם אבל גם אם קיים אלוהים הרי שאת קוריאה הצפונית על עשרים וחמישה מיליון תושביה הוא שכח מזמן. מדובר במדינה שהוקמה כחלק ממערך הכוחות העולמי שנוצר בעקבות סיום מלחמת העולם השניה. זמן קצר לאחר שחצי האי הקוריאני חולק בין צפון לדרום פתחה קוריאה הצפונית במלחמה שהיא הדוגמא הקלאסית לחוסר התוחלת של מלחמות – מעל שלוש שנים של לחימה עקובה מדם שבסיומן מצאו את עצמם הצדדים באותו המקום בדיוק – קו רוחב 38. שניים וחצי מיליון איש נאלצו לאבד את חייהם ועוד מיליונים רבים נפצעו או איבדו את כל מה שיש להם, רק כדי שהגבול יישאר בדיוק היכן שהיה קודם.
קוריאה הצפונית היתה חלק מהגוש הקומוניסטי אבל גם אחרי שברית המועצות, אמה הרוחנית, התפרקה והקומוניזם ברחבי העולם פשט את הרגל, היא נותרה קומוניסטית ובעיקר אומללה. בזמן שהמדינות הקומוניסטיות לשעבר נפתחו והתאימו עצמן ליתר העולם, מי יותר ומי פחות, קוריאה הצפונית נותרה מסוגרת ומבודדת. מעין יקום נפרד ומנותק שקפא בזמן, עם כלכלה נחשלת וריכוזית, ערוץ טלויזיה בודד ושליטה במידע שמגיע לאזרחים. את הפסגה של קים וטראמפ שכל העולם ראה בשידור חי הם ראו מאוחר יותר, אחרי שהצילומים עברו עריכה והוחלט מה יוצג לעם. במחנות בהם כלואים עשרות וכנראה מאות אלפי בני אדם אין אמנם תאי גזים אבל פרט לכך הם עומדים בשורה אחת עם המחנות הנוראיים ביותר של המשטרים האפלים ביותר שניתן להעלות על הדעת. אבל איך אומרים? הרבה אנשים עשו דברים רעים.
מסבירים לנו שמשכין השלום יצליח גם מול איראן. הגברת הסנקציות תוביל לעליית הלחץ מצד העם האיראני על משטר האייתוללות והם יכנעו ויפרקו את תוכנית הגרעין לחלוטין, יסיגו את כוחותיהם מסוריה ובאופן כללי יהפכו לשוחרי שלום. אנשי ימין אומרים את זה בכל כך הרבה ביטחון שאפשר לטעות ולחשוב שהם יודעים על מה הם מדברים. כדי לא להתבלבל מומלץ להסתכל על מקרים שונים בהם ישראל וארה"ב ניסו להתערב בעניינים של מדינות אחרות, תמיד בביטחון רב ובידיעה איך זה יסתיים. נניח וייטנאם או הפלישה לעיראק שבסיומה כמובן תכונן דמוקרטיה במדינה. על כאוס שמתוכו יצמח ארגון דאעש לא חשבנו. אופס. או הברית של ישראל עם באשיר ג'ומייל שהיה אמור על פי התוכנית לעלות לשלטון בלבנון. איכשהו התפספס. או היחס הראשוני האוהד לארגונים כמו חיזבאללה או חמאס שהם טובים לנו כיוון שהם יתנו משקל נגד לפתח. רק טוב יכול לצאת מהם, לא?
נסיונות התערבות כאלה מסתיימים פעם אחר פעם בסטירת לחי מהדהדת אבל הזיכרון קצר (או שההדחקה חזקה). הספקנו לשכוח ולכן ברור לנו שהפעם התרחיש שלנו יתממש. עוד אפשרויות לא קיימות מבחינתנו. הבעיה היא שהן דווקא קיימות והן לא פחות סבירות. אם אני חמינאי למשל, המסקנה שלי היא הפוכה. ראשית אני חושב שמרבית הזעם של העם האיראני יופנה ובצדק אל טראמפ בתור מי שהפר את ההסכם והוביל לסנקציות נוספות. העם האיראני הוא כל מיני דברים אבל טיפש הוא לא. הוא מבין שאיראן עמדה בכל המחויבויות שלה תחת הסכם הגרעין, אפילו טראמפ ונתניהו לא הביאו הוכחות להפך מכך, ולמרות זאת הוא מבוטל על ידי טראמפ ומוטלות עליה סנקציות. שנית, המסקנה שלי בתור חמינאי מהפגישה של טראמפ וקים היא שגם אני צריך נשק גרעיני (ואני ממש לא רחוק מכך להזכירכם. פחות משנה של מאמץ מרוכז והופ – גם לי יש פצצה). כשזה יקרה אני אוכל לאיים בחזרה על טראמפ ובתמורה אני אזכה לפגישה עימו ולמלים חמות ממנו. יש לי תחושה שהוא יחבב אותי. אחרי הכל, הרבה אנשים עשו דברים רעים, לא ככה?
