מאות פעילים ומשפחות ישובו הבוקר (חמישי) להפגין בכיכר פריז, בירושלים, בקריאה למדינה להכיר בחטיפתם של ילדי תימן, המזרח והבלקן בתקופה שלפני קום המדינה ואחריה. זו השנה השנייה ברציפות שמארגנות העמותות "עמר"ם" ו"פורום המשפחות", הפגנה בנושא ביום פטירתו של הרב עוזי משולם ז"ל, תאריך אותו מבקשים הפעילים לסמן כיום ההנצחה של הפרשה.
פעילי עמותת עמר"ם, בראשם הפעיל החברתי והעיתונאי שלומי חתוכה, תיעדו בשנים האחרונות מאות משפחות שסיפרו איך רשויות המדינה לקחו את ילדם, בין אם לטיפול רפואי או השגחה, ולאחר מכן טענו למותו, בלי להראות עדות לגופה, תעודת פטירה או קבר.
"המדינה יכולה, אם תכיר בפרשה, לנסות לרפות את הפצע"
בשנה האחרונה התכנסה ועדה מיוחדת, בראשות ח"כ נורית קורן (הליכוד), שדנה בנושא, זאת אחרי שבדצמבר 2016 נחשפו הארכיונים הקשורים בפרשה. לטענת הפעילים, למרות שבהתחלה הורגש שקורן פועלת לחשיפת פרטים חדשים על הפרשה וליצירת לחץ על הממשלה להכיר בחטיפות, היום מתחמקת קורן מיצירת שינוי אמיתי בגישה של המדינה כלפי הפרשה ואף ממסמסת את מאבקם.
"אנחנו דורשים הכרה של מדינת ישראל בפשע החטיפות, ובעקבות התקיעות במשא ומתן – לניהול שיחות ישירות, שקופות וכנות עם המשפחות ועם ארגוני החברה האזרחית, בכדי להביא לתיקון וריפוי של הפצע השותת" אמרה לדבר ראשון תמר שלם, פעילה בעמותת עמר"ם, "לפני שנה הייתה הפגנה מאוד גדולה, והצלחנו להעלות למודעות את הצורך בהכרה שהיו חטיפות והמדינה צריכה להכיר את הפרשה".
לדבריה, "אחרי עבודה מאוד מאומצת של פעילי העמותה נפתחו הארכיונים ונהייתה הענות מטעם חברי כנסת ובשנה האחרונה התחיל תהליך של משא ומתן של הפעילים והמשפחות מול ח"כ נורית קורן. נוסח מסמך מאוד מפורט שיצרו הפעילים שבעיקר דרש מהמדינה להכיר בחטיפות, אך במהלך המשא ומתן קורן עיוותה את המשמעויות והוצא לנו במקום להכיר בחטיפות – שיוקם גוף להנצחת מורשת יהדות תימן. מהלך מגוחך מאוד, מהלך שהוא רחוק ולא קשור ואנחנו לא יודעים אם הוא נועד כדי לטרפד או להשתיק את עבודתם הקשה מאוד של הפעילים בשנים האחרונות ולאורך כל ההיסטוריה כולה של המאבק. המסמך שקורן העבירה הלאה שהוא כאילו הדרישות שלנו – היה שונה לחלוטין ממה שאנחנו הגשנו והוא לא מקובל עלינו בשום צורה".
"הדרישה שלנו היא להכיר בפרשה. הססמה שלנו מתמצתת במדויק את דרישותינו: הכרה ,צדק וריפוי" סיכמה שלם, "להכיר בזה שהיו חטיפות, לקחת אחריות על הפשע, ולדחות את המסקנות של ועדות החקירה הקודמות שטענו שלא היה ולא נברא. אחר כך, יש כאן דרישה למהלך חינוכי, גם לזכות את שמו של הרב עוזי משולם שישב בכלא בגלל הפרשה וגם לשנות את החינוך, השיח וההנצחה סביב הנושא. מדובר בפצע והמדינה צריכה לחשוב על אופן הריפוי של הפצע הזה. יש כאן ילדים שנחטפו ומשפחות שחיות עד היום בחוסר ידיעה של מה קרה לילד שלהם. עברו המון שנים ולא בטוח שנמצא כל ילד – אבל המדינה יכולה, אם תכיר בפרשה, לנסות לרפות את הפצע".
"שתהיה הכרה שאמי ועוד מאות אמהות לא 'הוזות'"
"ההורים שלי עלו לארץ עם תינוקת בת שבעה חודשים, תינוקת מאוד חיונית בריאה ומפותחת לכפי גילה" סיפרה לדבר ראשון כרמל טיצ'ר, שלטענת משפחתה נחטפה אחותה הבכורה בשנת 1951 עם עליית המשפחה לישראל, "אמי החליטה, בעצת השכנים, לשים את אחותי במין מעון שריכז ילדים אצלו, וזאת אחרי שאחותי החלה לשלשל בעקבות זה שצמחו לה השיניים. אמי לא ידעה מי מנהל בדיוק את המקום לו היא מסרה את אחותי, אבל היא הייתה מגיעה לבקר אותה באופן יומיומי לצורכי הנקה".
"באחת הפעמים שהיא באה, וצריך לזכור שההורים לא הבינו מילה בעברית, הם הבינו מתנועות הידיים ומזה שהדפו אותם משם שהיא מתה" הוסיפה, "אמי דרשה לראות את הגופה, אז שלחו את משפחתי לרמב"ם. גם שם לא הראו להם גופה אבל עשו תנועה עם הידיים שאיש עם זקן יקבור אותה. אנחנו לא ראינו גופה ולא תעודת פטירה ולא קבר. ולאבי, שהתעקש לראות את הגופה, פתחו חדר מתים בו הייתה ערימה של תינוקות מתים, ולפי עדותו של אבי אי אפשר היה לזהות שום תינוק שם".
לדבריה, "כשאמי חזרה למעון לקחת את החפצים של אחותי, ביחד עם הבת דודה של אבא שלי, שתיהן ראו את הילדה באותה מיטה שהיא הייתה בה. אבל כשביקשו לגשת אליה הדפו אותם משם בכוח ואמרו להם שהיא לא הבת שלהם. אמי לא רצתה להתווכח ובכלל, מי חשד בכלל שיכלו לעשות מעשה כזה?".
"למרות שאחותי אמורה הייתה להיות מתה, בשנה בה הייתה מגיעה לגיל המתאים קיבלנו צו גיוס על שמה", סיפרה טיצ'ר. מדובר בתופעה שחזרה על עצמה אצל מאות משפחות, רובן יוצאות תימן, סביב לקראת סוף שנות השישים. "בכלל לא האמינו לנו שהיא מתה, כי היא הייתה עדיין במרשם התושבים" אמרה, "ראינו שהיא באמת במרשם התושבים, מה שחייב אותנו להתרוצץ ולהמציא לה תעודת פטירה. בסוף קיבלנו תעודת פטירה מאולתרת שנוצרה באותו הזמן וכשביקשנו לראות איפה הילדה נפטרה – את זה לא ידעו להגיד לנו".
טיצ'ר, כמו רבים אחרים, לא מקבלת את הטענה שהיה אחוז כה גבוה של תינוקות מתים דווקא מתימן, מסיבות בריאותיות ייחודיות, במיוחד כשהאקלים בו גדלו הילדים בתימן דומה יותר לזה שבישראל, בניגוד לתינוקות שנולדו באקלים האירופאי. "אנחנו לא שומעים על אחוז תמותה כל כך גבוה אצל יוצאי אירופה שמהם הייתי מצפה , שאם כבר מישהו לוקה באיזשהו חיידק בגלל המים המזוהמים או התנאים הסניטריים, אז בקרבם היו צריכים להיות יותר מתים – ואנחנו לא שומעים על אחוז תמותת תינוקות כזה גבוה אצלם – שזה דבר ממש מוזר" טענה, "ואנחנו לא שומעים שאצלם יש ילדים שמתים ללא קבר וללא הנפקה של תעודת פטירה – אלו דוגמאות שמחזקות מאוד את הטענה שלנו שלא היה שום מוות".
"אני חושבת שאחרי כל העדויות האלו, צריכה להיות הכרה, והתחושה שיש לנו היום היא שמפחדים להכיר בזה בגלל גל של תביעות של פיצויים שיכולות להיות. אבל אני מקווה שלפני מותה של אמי, שהיום בת 86, תהיה הכרה על סמך העדויות האלו" אמרה טיצ'ר לסיכום, "שתהיה הכרה שאמי ועוד מאות אמהות לא 'הוזות'. איך יכול להיות שכל כך הרבה סיפורים, שלא נבנו אחד על גבי השני אלא נוצרו כל אחד בזמנו באופן עצמי, הצטרפו אחר כך ביחד לסיפור שחוזר על עצמו? אני דורשת הכרה, והפחד שמשפחות שיכירו בפשע שנעשה להן ידרשו פיצויים – לא יכולה להיות סיבה לאי הכרה של המדינה בפשע הזה".
