הנטייה הטבעית להשליך על אחרים את ההיגיון המסדר שלנו היא מה שמוכר במקורותינו כסיבור היגיון היריב. באופן טבעי, נוח לנו יותר להתמודד עם יריב שאת הגיון פעולתו אנו יודעים להסביר. אלא שככל שהפער בינינו לבין היריב גדול יותר, כך גדל הסיכוי לסבר את היגיון היריב, כלומר לפענחו ולהסבירו באמצעות הגיונות המוכרים לנו.
ספק אם ניתן לסבר את היגיון חמאס, ולו מכיוון שאין בהכרח היגיון אחד. לא מדובר בישות מונוליטית, וכנראה שגם לא בישות מאורגנת וממושמעת כפי שאנו נוטים לחשוב. ספק אם מנהיגי חמאס התכנסו לדיון אסטרטגי בנוגע למטרות אותן הם מבקשים להשיג באמצעות צעדות השיבה, ובהמשך בנוגע לעפיפוני התבערה והחבלה.
בשני המקרים נגררה חמאס אל האירועים ולא יזמה אותם, אך מנהיגי הארגון זיהו את האפשרות להשתלט על האירועים ולכוונם לקידום מטרותיהם. מן הסתם ניתן להצביע על רשימת מטרות, שלא לגבי כולן יש בהכרח הסכמה בקרב מנהיגי הארגון. אך שתי מטרות עיקריות בוודאי מוסכמות על מנהיגי חמאס: הסרת הסגר מעל הרצועה, או לכל הפחות שיפור משמעותי של המציאות ההומניטרית, ומיצוב חמאס כמובילת המאבק הלאומי הקוראת תיגר על אבו מאזן והנהגת הרש"פ ודוחקת בהם להסרת הסנקציות שהושתו על הרצועה.
מנהיגי חמאס ובראשם יחיא סנואר הכריזו באופן הברור ביותר שאין ברצונם להסלים את המצב ולהיגרר למערכה צבאית נוספת נגד ישראל. זה אחד מההסברים העיקריים לריסון שהפגינו במהלך כל השבועות של אירועי הגדר במסגרת צעדות השיבה. להבנתם, הם הצליחו לקבע חוקי משחק הפועלים לטובתם ומעמידים את ישראל על קרן הדילמה. מנהיגי חמאס קוראים ומבינים היטב את הכוונה האסטרטגית של הדרג המדיני בישראל ומעריכים שאין בכוונתו של זה להיגרר למערכה צבאית ברצועת עזה ולכן נכון, בראייתם, ללחוץ על המערכת הישראלית ולהתישה כדי להביאה לכדי החלטה בדבר הקלות בסגר באמצעות מנגנון הסדרה בתיווך מצרי.
עפיפוני התבערה נולדו כיוזמה מקומית במהלך ההתכתשויות לאורך גדר הגבול. משהגיעה הנהגת חמאס להכרה כי מיזם צעדות השיבה מיצה את עצמו, ואחרי שנחשפה ללחץ כבד מבית בגין מספר הנפגעים הגבוה והעדר כל תוצאה ממשית, כמו גם ללחץ כבד מצד מצרים, זיהתה את עפיפוני התבערה כאמצעי "שובר שוויון". התגובה הישראלית, שביטאה מצוקה ותסכול של תושבי עוטף עזה מחד גיסא ומבוכת הדרג המדיני וצה"ל בהעדר יכולת למענה אפקטיבי מאידך גיסא, עודדו את חמאס להשתלט על המיזם ולהשתמש בעפיפוני התבערה כאמצעי להגברת הלחץ על הדרג המדיני בישראל.
גם במקרה זה הניחו מנהיגי חמאס שישראל אינה מעוניינת במערכה צבאית נוספת ולכן הסבת נזק כלכלי, אקולוגי ובעיקר מורלי לאוכלוסייה האזרחית בעוטף עזה, שיחלחל לשיח הציבורי בישראל ויוביל להפעלת לחץ בלתי נסבל על הדרג המדיני ועל צה"ל, יסייעו לקידום מטרותיהם וישכנעו את ישראל להזדרז להסכים להסדרה בתיווך מצרי.
למרות שלא מדובר באיום קיומי, ולמרות שבראייה אסטרטגית לא נכון מבחינת ישראל להיגרר לתגובות קשות ועוצמתיות מדי לטרור העפיפונים, נקלעו הדרג המדיני וצה"ל למצוקה של ממש בגין התסכול הגובר של תושבי עוטף עזה והביקורת בזירה הפוליטית בגין העדר מענה הולם. בתהליך די מובנה נדחפה ישראל להסלים את תגובותיה הצבאיות לטרור העפיפונים ובהעדר סבירות לסיכול ממוקד של מפריחי עפיפונים, פנתה ישראל לתגובה צבאית כנגד תשתיות חמאס.
נראה כי להערכת חמאס, ניתן לעצב מחדש את משוואת ההרתעה ההדדית ותחת ההנחה שישראל עדיין לא מעוניינת בהסלמה צבאית, נכון בראייתם להגיב על כל הפצצה ישראלית במטחי רקטות.
מאחר והחיים אינם מתמטיקה צרופה, עלולים הצדדים למצוא עצמם, בדומה לקיץ 2014, במציאות של הסלמה שלא מרצון ובניגוד לאינטרסים האסטרטגיים שלהם. מיס-קלקולציות של כל אחד מהצדדים בהערכתו את תגובת הצד האחר וניסיון הדדי לסבר את היגיון היריב, עלולים להוביל למערכה צבאית ברצועת עזה, שאחריתה הסדרה שניתן היה כנראה להגיע אליה בטרם הסלמה.
ד״ר קובי מיכאל הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, לשעבר משנה למנכ"ל המשרד לנושאים אסטרטגיים
