"אם גדולים מעשׂי הרצל, שנתן לנו את הקוֹנגרס, את האוֹרגניזציא, את הבּנק, את 'הקרן הלאומית' – אי אפשר עוד לדעת. הכל תלוי בזה, אם יתקיימו המעשׂים האלה ובאיזו צורה יתקיימו. אבל דבר אחד נתן לנו הרצל שלא מדעתו, הגדול אולי יותר מכל מה שעשׂה מדעת: הוא נתן לנו את עצמו בתור נושׂא לשירת התחיה; נושׂא שיוכל הדמיון להאָחז בו ולעטרהו בכל הסגולות הדרושות, בשביל לעשׂותו לגבּור לאומי עברי, שבּוֹ יתגבשו השאיפות הלאומיות בצורתן האמתּית…"

                             אחד העם, ימים ספורים לאחר פטירתו של הרצל, 1904

השבוע האדמה רעדה מעט בארץ ישראל.

אולי היא ניסתה להזכיר לנו את רעידת האדמה האדירה שהתחוללה השבוע לפני שנים רבות. ד"ר תיאודור הרצל, המנהיג הגדול והחשוב ביותר שקם לעם היהודי בעת המודרנית, נפטר בדיוק השבוע לפני 114 שנים, ב-3.7.1904.
עם מותו חלל עצום נפער בליבה של התנועה הציונית הצעירה וקשה מאוד היה לשער האם התנופה של תשע השנים האחרונות תימשך. בדיעבד אנחנו יודעים ש-1904 היתה שנת מותו של הרצל, אבל גם השנה בה התחילה העליה השניה. אלפי חלוצים צעירים עוזבים את אירופה ושמים פניהם לעבר פלשתינה, להגשים את החלום הגדול של הקמת חברת מופת בארץ ישראל, החלום של הרצל, מדריכם.

את יום הפטירה של הרצל צריך לזכור. אבל כשפתחתי את הרדיו השבוע התאריך שצויין לצערי היה משום מה דווקא זה של יום העצמאות האמריקאי.

"הדור אשר חי את הרצל, אשר ידע את קסמו החי, אשר ידע את האבל הגדול במותו ועוד שנים רבות לאחר מותו – הדור הזה נושא בלבו את דמותו ויונק מזיוו. 
אך יש לחשוש שהדור הבא לא ידע את הרצל בלתי אם כשם, כסיסמה, כדגל, לכל היותר כאגדה נאה."

כך ניבא ברל כצנלסון עוד ב-1934 וכאילו הזהיר אותנו, שנות דור אחר-כך, מסכנת השיכחה. ברל יזם את חג כ' בתמוז, מועד פטירתו של הרצל, כיום זיכרון.
עם השנים המועד נשכח ויחד עימו גם משמעות הזיכרון הקולקטיבי של הרצל כסמל חי לחלוציות ובניית חברת מופת ברוח החזון המפורט שהוא הותיר מאחוריו.
וכך, עם השנים, הרצל נותר כאייקון של זקן, סמל ריק. חוזה המדינה ותו לא. ההוא בבזל על המרפסת שחזה שיום אחד תהיה מדינה ליהודים. וואלה, הלך לו מעולה ההימור. באמת אגדה נאה.

בשנים האחרונות, מאז נחשפתי לרוחב היריעה של החזון ההרצליאני וסיפור חייו הדרמטי אני מרגיש איזה שליחות בכל פעם שאני מעביר הלאה משהו מהמהות של הרצל, כמו שאני מבין אותה. הפעם, עלה בדעתי לציין את כ' בתמוז ע"י הבלוג הזה. החלטתי לבחור שלושה שירים, ולא אחד כמו כל שבוע, על מנת לנסות ולעקוב בקוים מאוד כלליים אחר השינויים שהתחוללו ביחס של החברה הישראלית לאדם שבעצם ברא אותה.

שלושה שירים, וכל אחד מייצג תקופה אחרת ממאה שנים האחרונות, מאז מותו של הרצל ועד היום.

1. "לנשמת הרצל"

שבוע לאחר מותו התפרסם שיר בשם "לנשמת הרצל" במוסף הספרותי לערב שבת של עיתון "הצפירה" (גליון 152). זהו השיר הראשון על הרצל שנכתב לאחר מותו. שיר שהוא בעצם הספד של עם על מנהיגו שהלך.

"וְחֶשְׁכַת חַיֵּינוּ בְּאוֹר-קֶסֶם הִגַּהְתָּ.
וְשִׁירַת-חָפְשֵׁנוּ בָּרָמָה הִשְׁמַעְתָּ
וּפִתְאוֹם נִפְסָקָה.

הוֹפַעְתָּ הַגָּדוֹל וַנִּגְדַּל אֲנַחְנוּ
מֵעֵדֶר עֲבָדִים לְלוֹחֲמִים נֶהֱפַכְנוּ.
בְּבִטְחַת דַּרְכֵּנוּ אַחֲרֶיךָ הָלַכְנוּ
מַאֲמִינִים וְגֵאִים, מַאֲמִינִים וְגֵאִים.

הוֹי, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל, הֲמִמּוֹתֶךָ נִדְהַמְנוּ
אוֹ רַק בַּחֲלוֹם אֶת חַיֶּיךָ חָלַמְנוּ.
אֵין זֹאת כִּי נִרְדַּמְנוּ, קָרָאתָ וְלֹא קַמְנוּ
וּבְיָגוֹן הָלַכְתָּ.

אֲבָל, הֵן לֹא מַתָּ, הֵן לֹא מַתָּ,
הַמָּוֶת לֹא יָעֹז לְקַחְתֶּךָ.
אַל תְּהַתֵּל כֹּה מָרָה בְּאֻמָּה כּוֹאָבֶת,
עוֹד חַי גִּבּוֹרָהּ, עוֹד חַי גִּבּוֹרָהּ."

את השיר כתב אהרון לוּבּוֹשיצקי והלחין אברהם צבי אידלסון, מוזיקולוג יהודי-גרמני, חזן, מלחין, מורה למוזיקה ויותר מהכל הוא זכור בתור האיש שכתב ב-1917, לרגל כניסת הבריטים לארץ והאופטימיות ששטפה חלקים נרחבים מהעם, את אחד הפזמונים היהודיים הידועים ביותר בעולם עד היום – "הבה נגילה".

על-אף העגמומיות והפאתוס שלו, ואולי דווקא בזכותן, "לנשמת הרצל" הפך לשיר מוכר מאוד ועל פי עיתון "הצפירה" מיום 11.11.1904 אף הושרה היצירה ביום הכיפורים הראשון שלאחר מות הרצל בעת האזכרה לנשמתו "ותעש רושם אדיר ונמרץ על ליבות השומעים".

2. "בנימין זאב" 

באמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת רבקה מיכאלי שרה במרירות וחספוס את מילותיו של יענקל'ה רוטבליט:

"תשטוף את העפר מן העינים, בנימין זאב
תשטוף את העפר מן העינים, שים יד על הלב
ותגיד לי, ככה ראית? ככה חזית? ככה רצית?
אני לוקח שטר של מאה, מביט על התמונה
אני מביט היטב עליך, חוזה המדינה
יהודי יקר כזה עם זקן עד החזה
יהודי כל כך רזה – מאיפה יש לו כח להיות חוזה?"

השיר פורסם לראשונה במדור הסאטירי של יעקב רוטבליט, "שחק אותה", במוסף של עיתון "הארץ". מדובר בשיר שנע על המתח שבין ציניות לכנות, אמפתיה וסאטירה. מה שבטוח, הרצל כבר הפך לדמות רחוקה על שטר כסף וכוחו של הסמל עומם.

3. "היפ-הופ ציוני"

אם בשנות ה-70 כוחו של הסמל עומם שנות האלפיים הן כבר עידן אחר לגמרי. המיתוסים המשותפים נזללו אחד אחרי השני וערך ההפרטה לא פסח גם על זיכרון הרצל. "הדג נחש", חלוצת ההיפ-הופ בעברית, הוציאה ב-2003 את אלבומה השני והמדובר "לזוז". אחד השירים המצליחים ביותר ממנו היה "גבי ודבי" (היפ-הופ ציוני). וכך מוצג הרצל בשיר:
"הרצל נשען על המעקה מה זה בשנטי 
איך שראיתי אותו נהיה לי אנטי 
הוא לא מתבייש להסתלבט כאילו כלום 
בארץ הכל עולה באש מה הוא סתום? 
הסתכלתי לו בעיניים מקרוב טוב טוב 
איזה קטע האישונים מורחבים והלבן של העין מה זה אדום 
פססס… לחשתי נראה לי הוא מסטול 
גבי אמר שתוק שחק אותה קול 
אבל לא התאפקתי והטחתי בחוזה המדינה בלי בושה 
את כל פרטי המציאות הישראלית העגומה והקשה 
אני סיפרתי על תאונות הדרכים 
וסיפרתי על שביתת הנכים 
אני סיפרתי על רבע מיליון מובטלים 
וסיפרתי על פוליטיקאים מושחתים 
הרצל לא הגיב חייך חיוך רחב 
את יד ימין תחב לכיס מכנסיו 
ניסיתי להדגיש שאין שלום אין בטחון 
ונמאס לחיות בחרדה 
הרצל שם לי קרטון על הלשון ואמר: 
"אם תיקחו אין זו אגדה" " 

הרצל, אשר מוצג כסטלן ורחוק שנות אור מהמציאות הישראלית העכשווית והקשה, הוא לא רלוונטי בשום אופן על-פי הדג נחש. אפילו כבר לא אגדה יפה אלא רק איזה צל מהעבר שעדיף למחוק סופית ע"י עיצוב דמותו כאדם הזוי וחסר שיקול דעת. מסטול.

בעיניי, השיר מסמל באופן חד את מקומו של הרצל הנשכח והחבוט בחברה הישראלית של שנות ה-2000.

אם מעבירים קו בין שלושת השירים – החל מ"לנשמת הרצל" שכולו הלם והתייחסות להרצל כאל גיבור, דרך "בנימין זאב" שעוד זוכר את הרצל וחזונו אבל הייאוש כבר מכרסם ועד "היפ-הופ ציוני" הפוסט-ציוני שמפרק סופית את הסמל – אפשר לראות איזהשהי דרך חתחתים שהחברה הישראלית עברה עם אביה-מייסדה.

יש שיגידו, זו רוח התקופה ודווקא טוב להתנער מהקיטבגים של העבר בשביל לפנות מקום לדברים חדשים. ויש שיגידו – ואני ביניהם – שאין חדש בלי ישן ושבשביל להסתכל קדימה על הקומות הבאות של הבניין שנקרא החברה הישראלית אנחנו חייבים להבין היטב את היסודות.

– – – –

השבוע הדרכתי מסע של שלושה ימים לנגדים וקצינים מהצבא. ה-3.7 נפל בדיוק על זמן משותף שלי איתם. כמובן ששוחחתי איתם על הרצל, חזונו והקשר שלהם אליו. לומר שהם ילכו כולם מחר לקרוא את "אלטנוילנד"? כנראה שלא. אבל אולי, ב-3.7 הבא, הם יזכרו את המדריך ההוא, המטורלל והמתולתל, שאמר להם שלמרות מרחק הזמן, את הרצל אסור לנו לשכוח. ואולי, רק אולי, הם יראו עצמם גם ביומיום בתפקיד הכל-כך חשוב שלהם בצה"ל כממשיכי דרכו של אדם שראוי לזכור גם בימינו, ואולי אפילו יותר מתמיד.

ומה יהיה עתיד זיכרון הרצל בחברה הישראלית? הכל פתוח. אני מחכה לשיר הבא שייכתב עליו.