איך מתקבלות החלטות כבדות משקל בישראל? איך מחליטה מדינת ישראל לפטר 180 עובדים מסורים, להעלים מהמפה ערוץ אהוב ומוערך, סמל ישראלי בעל מורשת ארוכה והישגים מוכחים? איך מתמודדות מדינת ישראל עם הפגנות, עצומות, התארגנויות אזרחיות, מאבקי עובדים?

בהתייחס לחינוכית את התשובה העצובה לשאלה זו ניתן לסכם בשלושה מילים: בקול דממה דקה. אתמול בחצות העלו עובדי החינוכית את שקופית פרידה צנועה, היום ירימו כוסית עם גמלאי הערוץ, ובכך באו אל סיומן 52 שנים של עשייה איכותית, ואין מי שיסביר למה.

בובות החינוכית וח"כ אורן חזן (ללא קרדיט)

תשכחו מהתאגיד ורשות השידור, דרמה פוליטית שתפסה את הבימה הציבורית למשך תקופה ארוכה וכמעט פירקה ממשלה בדרך. תשכחו מהנאומים ומהכותרות, מההכפשות, מהספינים וממסיבות העיתונאים. סיפור סגירתה של הטלוויזיה החינוכית הוא טרגדיה מסוג אחר, קטן, שקט ושכיח בהרבה. במרכזה לא מאבקים פוליטיים וציבוריים רווי פאתוס אלא ה'רוצח השקט' של המגזר הציבורי בישראל: צמצום תקציבי. והמדהים ביותר הוא שמלבד ועדת לנדס השנויה במחלוקת שהתכנסה לפני שלוש שנים, אף אחד, מראש הממשלה ועד אחרון חברי הכנסת, דרך השרים, המומחים ואנשי התוכן, לא אמר, בקולו, משפט אחד פשוט אבל ברור: צריך לסגור את הטלוויזיה החינוכית.

אם החוק שקבע את סגירת רשות השידור הוא מטוס ש"עבר מתחת לרדאר" בזמן צוק איתן, פרק ט"ז סימן ב' בחוק, סגירת הטלוויזיה הלימודית (שמה הרשמי של הטלוויזיה החינוכית), הוא קופסה אטומה בתא המטען של אותו מטוס. בחוק זה, שנחקק בהתאם להמלצת ועדת לנדס נקבע שהערוץ יסיים את שידוריו שנה ושלושה חודשים לאחר עליית התאגיד לאוויר, אז יתחיל התאגיד בשידור ערוץ ייעודי לילדים ולנוער. ערוץ זה אכן יקום כעת תחת השם "כאן חינוכית", אלא שמדובר בהטעיה: למעשה אין מדובר בהמשך של הערוץ הקודם אלא במחלקה קטנה בתאגיד ובה 13 עובדים שתעסוק בעיקר בניהול מיקור חוץ של תכנית, בתקציב נמוך בהרבה. בתור התחלה יסתמך הערוץ על ארכיון החינוכית, שאת התכנים בו ינכס לעצמו כפי שנעשה עם ארכיוני רשות השידור.

מאז ראשית שנות האלפיים, התכנסו פעם אחר פעם ועדות שונות באשר לעתידה של הטלוויזיה החינוכית – כשכל אחת מהן מציגה המלצות אחרות. ב-2002 המליצה ועדת האוזר לשרת החינוך לימור לבנת על סגירת הטלוויזיה החינוכית ואילו שנה לאחר מכן מצאה ועדת שטרן שמונתה אף היא על ידי לבנת כי מוטב לשמור על עצמאותה – וכי עליה לפעול במתכונת חדשה. גם בחוק ההסדרים של שנת 2009 נעשה ניסיון נוסף לסגור את הטלוויזיה החינוכית – ולשלבה ברשות השידור, אשר נפלה לבסוף גם היא. ב-2014 המליצה ועדת לנדס על מיזוג הטלוויזיה החינוכית לתאגיד השידור הציבורי החדש, המלצה שיושמה במסגרת חוק השידור הציבורי שעבר באותה שנה. בנימוקי הועדה נכתב כי הועדה אינה סבורה שנכון להפעיל ערוץ שידור ציבורי כיחידת סמך ממשלתית תחת משרד החינוך. מבלי להיכנס בדיון בקביעה זו, מובן וברור שהיו פתרונות שונים לשמירת החינוכית בחיים – אם בהפיכתה לרשות עצמאית, אם בקליטתה באופן מלא בתוך התאגיד, ואם בהשארתה במסגרת משפטית או חוקית אחרת.

קשה היה להפעיל את מסע ההכפשה שעברה רשות השידור על "בזבזנות וסיאוב" נגד החינוכית, לאחר שזכתה ב-2015 ל'אות הוקרה בתחום התייעלות וצמצום בירוקרטיה' של נציבות שירות המדינה, ולאחר שנאלצה לאורך העשור האחרון להיפרד ממרבית עובדיה. גם בנוגע לאיכות הערוץ קשה יהיה לערער על כך שמדובר בערוץ אהוב ומוערך, המייצר תוכן אינטליגנטי ומעמיק, כזה שקשה למצוא בערוצים המסחריים. אפילו קהל היעד המרכזי של הערוץ, ילדים והוריהם, פתח במחאה מאורגנת ונוגעת ללב נגד הסגירה. אז למה נסגר הערוץ?

לשאלה זו קשה יהיה למצוא תשובה מאחר שמאז שהתקבלה ההחלטה לא נמצא אף אחד שיתמוך בה,  אף אחד לא הציג בשום מקום את נימוקיה ולמעשה אין לה כלל דוברים. אף איש ציבור לא התייחס ליתרונות הגלומים בה, ואף שר או ח"כ בקואליציה ובאופוזיציה לא עמד בפני הציבור וסיפק הסבר בסיסי להחלטה. למעשה, ח"כ מיקי זוהר ממפלגת השלטון ניסה לקדם חוק שנועד למנוע את סגירת החינוכית, והחוק הוסר מסדר היום של הממשלה בלי הסברים על ידי ראש הממשלה. אפילו שר החינוך נפתלי בנט, שלמרות שהיחידה נמצאת תחת סמכותו קולו בנושא לא נשמע (כמו גם קודמו בתפקיד שי פירון), הבטיח למפגינים ששרי מפלגתו יצביעו בעד השארת הערוץ, הבטחה שלא התממשה. כלי התקשורת, שרובם הסתערו על כל ספין חולף ביחס לתאגיד, הסתפקו הפעם בהתרפקות נוסטלגית על עברה של החינוכית.

אך מהיעדרו המוחלט של שיח אין להסיק שמדובר בהחלטה מקרית. סגירת הטלוויזיה החינוכית היא נספח אידיאולוגי של סגירת רשת השידור והחלפתו בתאגיד: קיצוץ תקציבי, החלשת העובדים והעברת שירותים למיקור חוץ. שירות נוסף שמדינת ישראל שללה מאתנו בלי כל סיבה. ככה נראה חינוך רע.