בימים האחרונים האוטובוסים בישראל לא הגיעו לתחנות ואיתם הנוסעים איחרו ולעיתים כלל לא הגיעו למחוז חפצם, מקומות העבודה או הלימודים. הסיבה היא ממש לא תקלה פתאומית ומסתורית באוטובוסים בכל רחבי הארץ, אלא חג הקורבן המוסלמי, שחל השבוע ומועדו היה כמובן ידוע מראש. הנהגים המוסלמים חוגגים את החג, ולכן נמצאים בחופשה, ולא נמצאו נהגים שיחליפו אותם כדי לשמר את תדירות הנסיעות הרגילה.
משרד התחבורה הותקף על כך שלא נערך מראש לחג ודאג למצוא נהגים מחליפים. עם זאת לא ברור אם הביקורת הנקודתית הזו בכלל רלוונטית, כי בתחבורה הציבורית חסרים כיום 3,500 נהגים גם בימי שגרה. ארגוני הנהגים מספרים על מאות נסיעות ברחבי הארץ שמתבטלות כל יום, לכן לא ברור אם בכלל היו בנמצא נהגים שניתן היה לגייס לטובת ימי החג.
בשנה האחרונה, הציבור הישראלי התחיל להבין את מה שמבינים מומחי תחבורה כבר מזה זמן. המשבר של התחבורה הציבורית בישראל הוא לא נושא שאמור להטריד רק את מי שמשתמשים בה כיום (בעיקר בני נוער, זקנים ועניים), אלא את כלל הציבור הישראלי. כי ללא תחבורה ציבורית טובה ויעילה זמן העמידה בפקקים, שהפך כבר לבלתי נסבל, יכפיל את עצמו בתוך מספר שנים. כנראה שגם למקבלי ההחלטות הבכירים "נפל האסימון" שהם חייבים למקד את ההשקעות בתשתיות תחבורה ציבורית ולא בכבישים, יחסית באיחור. אחד מהבכירים האלה אמר לי לאחרונה "כשפתחנו את ההרחבה של כביש 1 ועוד באותו יום נוצר פקק, הבנו שיש לנו בעיה".
בקרב מומחי תחבורה וארגוני תחבורה ציבורית, קיימת הסכמה רחבה על כך שמשרד התחבורה לא משקיע כיום מספיק בפיתוח התחבורה הציבורית באוטובוסים. בשנה האחרונה, אנחנו ב"לובי 99" מנסים לשכנע את מקבלי ההחלטות, כי על הממשלה להשקיע הרבה יותר בפתרונות מהירים שיסייעו בטווח הקצר – בעיקר הרחבה מסיבית של תשתית האוטובוסים, עידוד נסיעה באופניים ולא פחות חשוב, ניהול הביקוש לנסיעות (כלומר לגרום לכך שהנהג ברכב הפרטי, יחשוב פעמיים אם כדאי לו לקחת את האוטו לעבודה או שמשתלם לו יותר לנסוע בתחבורה הציבורית).
גם ה-OECD וגם קרן המטבע, שפרסמו בשנה האחרונה דוחות על הכלכלה הישראלית, כתבו שישראל היא המדינה הפקוקה ביותר בעולם המערבי והמליצו על פתרונות לטווח הקצר. במצב הדברים הזה, לא היה קשה לשכנע את חברי הכנסת של ועדת הכלכלה, בראשות ח"כ איתן כבל (המחנה הציוני), למקד את השימוע שהם קיימו בוועדה בנושא התחבורה הציבורית, במערכת האוטובוסים וכשליה.
אז מה צריך כדי שמערכת האוטובוסים בישראל תהיה נוחה ואטרקטיבית, כזו שנוסעי הרכב הפרטי יבחרו בבוקר להשאיר את האוטו בחנייה ולנסוע באוטובוס? באופן כללי, צריך שאדם יוכל לצאת בבוקר מהבית, ללכת מרחק קצר, להמתין מספר דקות לאוטובוס, בתחנה מוצלת ונוחה, לעלות על אוטובוס שנוסע בנתיב נפרד ולא עומד בפקקים עם הרכבים הפרטיים, להחליף לרכבת (אם צריך) ולרדת מהאוטובוס מרחק הליכה ממקום העבודה שלו. רק אם אדם ידע, שזמן הנסיעה בתחבורה הציבורית דומה לזמן הנסיעה ברכב הפרטי, הוא יסכים לשקול את המעבר.
החסמים למערכת אוטובוסים כזו, הם קודם כל נתיבי התחבורה הציבורית. נתיבים מופרדים בכבישים הבינעירוניים והעירוניים, בהם האוטובוסים יכולים לנסוע מבלי להיתקע בפקק עם רכב פרטי. פיתוח הנתיבים האלה מתקדם לאט. בנוסף, קיימת בעיה חמורה של מחסור במסופים וחניונים תפעוליים לאוטובוסים. למה זה חשוב? כי כאשר תכננו הרחבת קווים למשל לאזור התעשייה בעתידים, חלק מההרחבה נדחה כי לא היה מספיק מקום להעמיד את האוטובוסים בסיום המסלול. חסם משמעותי לא פחות הוא כמובן מחסור בנהגי אוטובוסים.
מקבלי ההחלטות בתחום התחבורה, כולל אנשי אגף התקציבים, נוהגים לומר שכיום אין בעיה של תקציב בתחום התחבורה. אז מה בכל זאת הבעיה? משרד התחבורה השקיע הרבה מאוד קשב ומשאבים בשנים האחרונות, בפרויקטים מסילתיים, רכבות כבדות וקלות. התכנון והביצוע של פרויקטים כאלה לוקח הרבה מאוד זמן. ההשלמה של התכנית לרכבת תחתית בתל אביב למשל, שהתכנון שלה החל לאחרונה, יהיה ככל הנראה סביב אלפיים וארבעים. גם רבים מהפרויקטים האחרים שכבר נמצאים בשלב מתקדם יותר של תכנון וביצוע יסתיימו רק בעוד חמש עד 15 שנים.
משרד התחבורה לא משקיע עדיין מספיק תקציב ותשומת לב ניהולית בסוגיית האוטובוסים. בתכנית אסטרטגית לתחבורה הציבורית שנכתבה במשרד התחבורה עצמו ב 2012, נקבע שיש להשקיע תקציב של 250 מיליארד שקלים בתשתיות תחבורה ב-25 השנים הבאות. נתונים שפרסם לאחרונה בנק ישראל מראים שהמשרד הוציא רק מחצית ממה שתכנן. אז גם אם משרד האוצר מוכן להוציא את הכסף, כל עוד משרד התחבורה לא מייצר את הפרויקטים הכסף יישאר במשרד האוצר.
הקמת נתיבי תחבורה ציבורית דורשת הפקעת נתיב מהרכב הפרטי. לראשי הרשויות, וודאי בשנה האחרונה שהיא שנת בחירות, היה קושי גדול לקחת נתיב של חנייה מהתושבים שלהם. משרד התחבורה הבין לליבם של ראשי הערים ולא נכנס איתם לעימות חזיתי (פרט לעימות של שהשר כ"ץ נכנס אליו בחדווה עם ראש עירית תל אביב רון חולדאי). בכבישים הבינעירוניים, מקבלי ההחלטות לא היו מוכנים לשקול בכלל את האפשרות של לקיחת נתיב מהרכב הפרטי ולכן כמעט בכל מקום בונים נתיבים חדשים. זה בוודאי לוקח יותר זמן.
במקרה של בניית מסופים, משרד התחבורה לא הצליח לשכנע את מנהל התכנון במשרד האוצר שבכלל מדובר בבעיה. במנהל התכנון עסוקים כעת במשבר הדיור ופחות ממוקדים במשבר התחבורה שהם יוצרים כתוצאה מכך. במקרה של המחסור בנהגים, הקושי הוא שכר ותנאי עבודה. השכר אומנם התחיל לעלות לאחרונה, אבל כנראה שגם פה נדרשת פעולה נחרצת של שר התחבורה.
משבר הפקקים הוא המשבר הבא, הוא כבר כאן, וההשלכות שלו הן על אוכלוסיות גדולות אפילו יותר ממשבר הדיור. יש אנשים שהפקקים לוקחים להם כל יום שעתיים, לפעמים שלוש שעות מהחיים על ישיבת בקופסת מתכת. נראה כי משבר הפקקים רק ילך ויחמיר. ייתכן שהתחלה של פתרון טמונה בכך שאחד השחקנים הפוליטיים המרכזיים, ייקח אחריות על המשבר הזה, לקראת הבחירות הקרובות.
מרב דוד היא לוביסטית ציבורית במיזם לובי 99 ועיתונאית לשעבר ב"מעריב" ובערוץ 10
