השבוע צוין ברחבי רוסיה יום הולדתו ה- 89 של שוער העבר האגדי לב יאשין – שנחשב בעיני רבים לשוער הטוב בעולם, ואפילו לשחקן הגדול ביותר של ברה"מ לשעבר. בשיא הקריירה שלו בשנות ה-50 וה-60, לבוש במדים הלאומיים של נבחרת ברית המועצות, יאשין היה שוער כמעט בלתי ניתן להכנעה. הוא נודע בכינוי 'הפנתר השחור' עקב לבושו השחור במשחקים וזינוקיו האקרובטיים ו'העכביש השחור', בשל ידיו הארוכות והמגיעות לכל מקום. אך גם כשנפל וספג מכה קשה, הוא הצליח לקום ולבנות את עצמו מחדש בצורה מעוררת השראה.

הדרך שבה יאשין שיחק כדורגל חוללה מהפכה. הוא המציא מחדש את תפקיד השוער כתפקיד פעיל . הוא היה מנהיג ההגנה, כל הזמן נובח פקודות על מגיניו. יאשין מיהר לברוח מהקו שלו אם נדרש והוא היה ידוע במסירות המהירות שלו להוצאת התקפה. עד היום מחזיק בשיא היסטורי מיוחד של עצירת 151 פנדלים במהלך הקריירה המקצוענית שלו.

לב יאשין במדי נבחרת רוסיה הודף בעיטה חופשית במשחק חצי הגמר גביע העולם מול מערב גרמניה. 25 ביולי 1966. (AP Photo/Bippa, File)

יאשין, שנפטר ב-1990 כשהוא בן 61, זכה לכבוד גדול כאשר נבחר להופיע כסמל המונדיאל ברוסיה 2018, והוא השוער היחיד בהיסטוריה שזכה בפרס שחקן השנה בעולם ע"י המגזין הצרפתי 'פראנס פוטבול' בפרס ה'בלון ד'אור'. המורשת ההיסטורית של יאשין כמעט ונהרסה בשנת 62', לאחר הטעות הגדולה בחייו.

המונדיאל הגורלי

נבחרת ברה"מ הגיעה עם עודף ביטחון עצמי למונדיאל 62', שנערך בצ'ילה. הנבחרת הגיע עם רוח גבית אדירה, לאחר שזכתה באליפות אירופה הראשונה ב-1960 והייתה בטוחה ביכולתה להפתיע את כל התחזיות ולזכות לראשונה בתולדותיה גם בגביע העולם. הנבחרת הסובייטית הייתה נבחרת מלאת כישרון  ומנוסה עם שחקנים שזכו בתואר האולימפי ובאליפות אירופה במהלך הקריירה שלהם.

במהלך משחק רבע הגמר נגד נבחרת צ'ילה המארחת, ספג יאשין מכה חזקה מאחד משחקני היריבה. צ'ילה הייתה נבחרת אגרסיבית ואלימה והסתמכה על השיפוט המאוד ביתי כדי להתקדם בשלבי הטורניר בלי להיענש על האלימות ששחקניה הפגינו במהלך המשחקים. יאשין ספג זעזוע מוח, אך לא רצה לנטוש את המגרש. יאשין היה רגיל לשחק עם עצמות שבורות ופציעות. הוא הרגיש שלמרות הפגיעה הקשה, הוא חייב להישאר במגרש ולעזור לנבחרתו לנצח את המשחק. זאת הייתה טעות נוראית בשיקול הדעת, יאשין ספג שני שערים לא אופיינים ונבחרת ברה"מ הודחה בבושת פנים מהטורניר.

לאחר ההפסד החליטו העיתונות וההתאחדות הסובייטית להפוך את יאשין בן ה-34 ,לשעיר לעזאזל של הנבחרת. העיתונות פרסמה שהוא היה האשם הבלעדי בהדחה עם שתי טעויות קשות. הנבחרת החזקה של ברה"מ הודחה רק באשמת משחקו המרושל בלבד, בלי לציין את הזעזוע מוח שספג. כאשר הנבחרת נחתה חזרה במוסקבה, יאשין  התקבל על האוהדים הזועמים שהגיעו לשדה התעופה עם שלטים שהיה כתוב אליהם "יאשין תפרוש כבר" "הגיע הזמן שתצא לפנסיה".

במהלך אותו תקופה אפלה בחייו, כל הקווים האדומים נחצו. החלונות של הבית שלו נופצו, מכתבים עם איומי רצח הושארו על השמשה של הרכב שלו והנבחרת הלאומית החליטה להדיח אותו מהסגל.  אך את המכה הקשה ביותר בנפשו הוא קיבל במבצר הפרטי שלו, במקום שהוא תמיד חשב שיהיה אהוב ומוגן. קבוצתו האהובה דינמו מוסקבה. הקבוצה שהוא היה נאמן אליה במהלך כל הקריירה שלו, החליטה ברגע המשבר הקשה ביותר להפנות לו את גבה. הוא הודח מיידית מהרכב הקבוצה וכאשר הגיע לשבת על הספסל התקבל בצעקות בוז צורמות מכל אוהדי קבוצתו.

יאשין היה שבור נפשית מהיחס שלו זכה עם חזרתו מצ'ילה. עצוב ומיואש הוא שקע במחשבה איך מי שהיה עד המונדיאל הגיבור הגדול של הכדורגל הסובייטי, זכה לשנאה כל כך גדולה?  כיום ידוע שיאשין נאבק במהלך חייו עם דיכאון, השנה ללא כדורגל הייתה סיוט מתמשך וסוף טראגי לקריירה מקצועית מדהימה. לאחר שנה שבא לא שיחק דקה כדורגל, הוא ישב בביתו  והחליט שהוא רוצה לפרוש מכדורגל. לעזוב את הכל וללכת בשקט, הוא ידע שהוא לא יזכה למשחק פרידה או יזכר כאחד השוערים הגדולים בעולם. הוא רק רצה שהסבל יגמר.

שחקני נבחרת "שאר העולם" במשחק מול נבחרת אנגליה ב-23 באוקטובר 1963. לב יאשין בחולצה הלבנה בשורה האחורית (AP Photo/Bippa)

הכל השנתה פתאום באוקטובר 63.  משום מקום הוא זכה בהזמנה מפתיע למשחק חגיגות המאה של הקמת התאחדות אנגליה. ברחבי העולם לא היו מודעים למצבו הקיצוני של יאשין והחליטו להזמין אותו על סמך הקריירה הבינלאומית הענפה עד מונדיאל 62. יאשין בחר לנצל את הבמה שקיבל והחליט להוכיח לכולם שגם בגיל 35, הוא עדיין הגדול מכולם.

הזדמנות חד פעמית להפוך שוב לגיבור לאומי

ב-23 באוקטובר 1963 הגיע יאשין למשחק החשוב בחייו וזכה לפתוח את המשחק בשער נבחרת העולם. במשחק שזכה להיות משודר ברדיו ברחבי העולם, יאשין הפגין מחצית ראשונה פנומנלית והייתה בלתי ניתן להכנעה. השוער נתן תצוגה אדירה בשער, שהזכירו את ימיו הגדולים. במחצית הוחלף ע"י השוער היוגוסלבי מילוטין שושק, שספג שני שערים במהלך הניצחון של נבחרת אנגליה בתוצאה 2:1.

ההופעה ההירואית של יאשין זכתה אותו בשלל מחמאות מכל עבר, אך הדבר בחשוב ביותר היה שינוי היחס הפנימי בברית המועצות כלפיו. אישתו סיפרה בראיון לרשת BBC ,זמן קצר לאחר המשחק היא נסעה במונית בעיר והנהג סיפר לה בהתלהבות על כך שהנבחרת שלנו ניצחה את המשחק הגדול. הנהג שלא זיהה אותה, הופתעה כשהיא שאלה אותו על מה הוא מדבר הרי נבחרת העולם הפסידה בתוצאה 2:1. הנהג חייך אליה וענה לה "יאשין שלנו עצר את כל הכוכבים שלהם וניצח את המשחק עם תיקו 0:0" מה שקרה אחרי שהנציג היחיד של המדינה יצא מהמגרש, כבר לא נחשב.

בעקבות הכבוד האדיר שיאשין העניק למדינתו, יאשין הוחזר במידי להרכב קבוצתו דינמו מוסקבה ולנבחרת הלאומית. באותה השנה החליטו במגזין הצרפתי פראנס פוטבל להעניק לו את  בפרס ה'בלון ד'אור' כשחקן המצטיין בעולם לשנת 1963. למרות שזאת היתה העונה הקשה בחייו, במהלכה הוא בילה 10 חודשים על ספסל המחליפים ובבית במחשבות עמוקות על פרישה.

השוער הרוסי לב יאשין ופרס כדור הזהב בו זכה ב-1964 (צילום: artnana / Shutterstock.com)

בעת הענקת הפרס הסביר המגזין הצרפתי את בחירתו בשוער המצטיין "הוא עשה מהפכה בתפקיד השוער, כמו שאף אחד לפניו לא עשה. הוא עשה זאת,  על ידי כך שהיה תמיד מוכן לפעול כששחקן הגנה נוסף ועל ידי התחלתן של התקפות מעבר קטלניות בעזרת העמדה שלו והזריקות כדור המהירות."

ילדות בצל המלחמה

לב יאשין נולד ב-22 באוקטובר 1929. באחד הפרברים של מוסקבה. אביו היה מכונאי במפעל לבניית כלי תעופה ואילו אימו עבדה במפעל "בוגטיר האדום". בגיל 11 פרצה מלחמת העולם ה-2, יאשין היה באותם הימים בחופשת הקיץ אצל קרובי משפחתו ליד מחוז פודולסק. אוקטובר 42 עברה כל המשפחה  לעורף המלחמה ,לאוליאנובסק  והילד בן ה-12 הצטרף לאביו בעבודה במפעל הצבאי. תחת הלחץ הכבד של המלחמה והפחד התמידי שהצבא הנאצי ממשיך להתקדם ולכבוש חלקים גדולים מתוך ברה"מ, יאשין הצעיר הפך לשוליה במפעל ועזר במאמץ המלחמתי המשותף להצלת המולדת.

יאשין כתב על תקופת המלחמה באוטוביוגרפיה שלו "הנערים והנערות של הדור שלי חיכו בשורות לחלוקה של לחם וחלמו על הניצחון במלחמה ועל חתיכה של גוש סוכר. היינו צריכים לעשות הקרבות הרבה לפני זמננו".במהלך עבודתו במפעל  הם גררו את המכונות המלחמה דרך השלג, פרקו כלי נשק כבדים מהרכבות. המזון הגיע מכפר סמוך, שהיה צריך לגרור 12 ק"מ הביתה על גבי מזחלת שלג.

"במלחמה, קיבלנו ניסיון שאף קורס לעולם לא יוכל ללמד", כתב. "לימדו אותנו איך לעבוד – לא מתוך פחד או הבטחות, אלא לעבוד על המצפון של האדם ולעבוד בעצמנו עד העצם. כשהתחלנו להתחרות על אליפויות ותארים, לא חשבנו על הפרסים שהניצחונות יביאו ,כי  היו מאושרים רק להיות מסוגלים לשחק כדורגל ".

באותם השנים הילד הצעיר איבד את תמימותו והחל לעשן בצרורות. בסוף המלחמה זכה הנער הצעיר בן ה-16 למדליה  של הצבא האדום " "למען העבודה האמיצה במלחמת הפטריוט הגדולה".

לאחר המלחמה חזר יאשין לעיר בא הוא גדל והצטרף למפעל של אביו בעיירה הקטנה מחוץ למוסקבה בשם טושינו. לאחר סיום שעות העבודה, יאשין היה פושט את בגדי הפועלים ומצטרף לקבוצה הקטנה של המפעל בטורנירי הכדורגל המקומיים.

בתחילת הקריירה שלו, בעודו משחק בקבוצת מפעל המתכת שלו בגיל 18, סבל יאשין מהתמוטטות עצבים.

הוא כתב: "האם זה דיכאון? אני לא יודע. העייפות שהצטברה במשך השנים התחילה להרגיש את עצמה, ומשהו בתוכי נשבר פתאום. באותו זמן לא הרגשתי דבר מלבד ריקנות ". הוא הפסיק ללכת לעבודה -" על פי החוק הייתי משתמט "- ואיבד את התיאבון שלו לספורט.

מהצבא לדינמו מוסקבה

לאחר תקופה מאוד קשה, חבר שלו התגייס לצבא והציע לו גם להצטרף. יאשין ראה בצבא הזדמנות מחודשת לקבל משמעות בחיים והתגייס בגיל 18 בשמחה לגדוד שהוצב במוסקבה. יאשין לא חלם על קריירה כשחקן כדורגל, עד שהתגלה בטעות ע"י מאמן דינמו מוסקבה צ'רנישוב.

במהלך שירותו הצבאי החיילים היו מארגנים משחקונים ביניהם כדי להעביר את הזמן ולהפיג את המתח, באחד המשחקים נכח מאמן הקבוצה והתרשם מהשוער הנפלא והגבוהה. צ'רנישוב הצליח לשכנע את יאשין לעבור לייצג את קבוצת דינמו מוסקבה ובכירי המשטרה החשאית שהיו אמונים על דינמו שכנעו את הצבא הסובייטי להעביר אליהם את הכישרון הצעיר.

באביב 1949, יאשין הפך לשוער השלישי של הקבוצה הראשית – כמחליף של אלכסיי חומיץ' ואלטר סנאיה.הוא זכה למספר מועט של הופעות במדי הקבוצה, אך לאחר שספג 3 שערים מול קבוצת דינמו טיבילסי, המאמן החליט להוציא אותו מהקבוצה הבוגרת והציע לו לנסות את מזלו בקבוצת ההוקי קרח של המועדון.

במשך 3 שנים שיחק יאשין כשוער במדי קבוצת ההוקי קרח. יאשין הצטיין בשער הקטן יותר והיה שותף לזכיה של קבוצתו בגביע המדינה ב1953, לאחר הופעותיו המרשימות הוא זכה להזמנה לנבחרת ההוקי קרח של ברית המועצות, אך לא הצטרף אליה. ב-1953 עזבו שני השוערים הבכירים של הקבוצה ליריבות ממינסק וטביליסי. במקום לחפש שוער ראשון בכיר חדש, החליט מאמן הקבוצה להמר על השוער המצטיין של קבוצת ההוקי.

צ'רנישוב שכנע את יאשין לחזור להיות שוער קבוצת הכדורגל ולעזוב את קריירת ההוקי קרח המפתיחה. לאחר שלוש שנים של הפסקה, חזר יאשין לשחק כדורגל והצטיין ב-2 במאי  1953 במהלך ניצחון הליגה החשוב בדרבי מול לוקומטיב מוסקבה. ההצלחה של דינמו עם יאשין הייתה מידית, יאשין הוביל את הקבוצה לשני אליפויות רצופות וזכה בחמש אליפוית תוך 9 שנים (1954, 1955, 1957, 1959 ו 1963).

הנסיקה המטאורית שלו המשיכה גם בנבחרת הלאומית.  במהלך עונת האליפות הראשונה זכה יאשין בזימון ראשון לנבחרת ברה"מ, בא הפך לכוכב הגדול בתולדות הכדורגל המקומי ואחד השחקנים הגדולים בעולם בזמנו. הוא הופיע במדי הנבחרת ב-78 משחקים והיה בלתי ניתן להכנעה. היכולת הוירטואוזית שלו לנעול את השער הפכה אותו לשוער שהטיל איימה על החלוצים הטובים בעולם ולאגדה חייה. יאשין הוביל את דור הזהב הסובייטי לשלושת הישגי השיא של ברה"מ. מדלית זהב אולימפית במלבורן 1956, זכייה באליפות אירופה ב-1960 והגעה לחצי הגמר במהלך המונדיאל הטוב בקריירה שלו ב-1966.

אנדרטה לזכרו של לב יאשין מחוץ לאצטדיון "דינמו" במוסקבה (צילום: Asetta / Shutterstock.com)

ב -27 במאי 1971, באצטדיון לנין במוסקבה, בנוכחות 103 אלף צופים, נערך משחק הפרידה מלב יאשין. במשחק שיחקה קבוצה מאוחדת של נציגים מארבע קבוצות "דינמו" הגדולות בברה"מ (מוסקבה, קייב,מינסק וטביליסי)  נגד נבחרת לאומית של כוכבי העולם, בא שיחקו  אוסביו, בובי צ'רלטון, גרד מילר ורבים אחרים.

במהלך משחק הפרידה, באחת ההתקפות של נבחרת הכוכבים העולמית התרומם יאשין לכדור, תפס אותו ונפל על הגב על הדשא. השוער החזיק את הכדור ושכב מספר שניות ללא תזוזה על הדשא. "הוא שכב שם ולא קם. אבל אז הוא קם על רגליו וחזר אל השער. הוא זרק את הכדור על המגרש והכל היה בסדר. אישו מספרת."שאלתי אותו בבית: "למה לא קמת? דאגתי. אנשים סביבי היו מודאגים", הוא אמר: "לא רציתי. הדשא החתוך הריח כל כך נחמד, ממש לא רציתי לקום בכלל".