זה נהיה טרנד בשנים האחרונות: הדבר המרכזי שמדברים עליו ביום השואה. הניצולים העניים, "מדינת ישראל הפקירה את ניצולי השואה", לא למדנו כלום מההיסטוריה וכו'. מהצד השני הפוליטיקאים מבטיחים כל שנה שמדינת ישראל לא תפקיר אותם עוד, שר האוצר מבטיח תכנית, ועדת הכספים מעבירה 100 מיליון ₪, ועוד חוזר הניגון.

אבל מה שבאמת קורה הוא שמדינת ישראל מפקירה את כלל אזרחיה. לא רק את ניצולי השואה, שמצבם מ-2007 נשאר זהה: שליש מתוכם מתחת לקו העוני. הדוחות מתפרסמים באופן תדיר, ואפשר גם פשוט לצאת לרחובות ולראות את הקשישים נוברים בפחים, מקבצים נדבות, מזדקנים באופן שמבייש את כולנו, כחברה וכמדינה.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה השבוע מחקר על שירותי הרווחה במדינה. תזמון הפרסום קצת תמוה, מכיוון שהנתונים נכונים ל-2011. לא ברור למה דווקא עכשיו הוא פורסם, אבל הנתונים הנמצאים בו הם לא פחות ממדהימים. פחות משליש מההוצאה הלאומית לרווחה מקורה בממשלה. כל שאר ההוצאה מקורה בעמותות, ארגונים. הפרטה כמו שקוראים לזה באמת. ובהפרטה כמו בהפרטה האדם נדחק הצידה ומה שכולם רואים לנגד עיניהם זה את הכסף.

אגב כסף, נתון מדהים נוסף שהתפרסם השבוע נוגע להוצאה לפועל. אין כמעט אזרח במדינה שצירוף המילים ההוצאה לפועל לא גורם לו חרדה ומחשבות על מה יהיה עם ילדיו אם ההוצאה לפועל תגיע אליו. והנה, אתמול התבשרנו שאכן הדימוי לא רחוק כלל מהמציאות. מתוך 650 מיליארד ₪ שהם סך החוב של החייבים להוצאה לפועל, רק 10% הוא החוב הראשוני של אנשים. שאר הכסף הוא התנפחות על בסיס ריביות, חלקן ריביות שגויות, תעשייה של עורכי דין שחיה מתיקי החייבים, ואגרות שמחסלות אנשים באופן יומיומי. על פי דוח מבקר המדינה זו נהייתה שיטה של ממש, "כשל מערכתי מהמדרגה הראשונה". ברור שחובות צריך לשלם, אך האם באמת כניסה של אדם נורמטיבי מהישוב לתסבוכת כלכלית צריכה לגזור דינו לשיעבוד לחוב לשארית חייו?

מייסדי המדינה רצו לראות בה בית בטוח לשארית הפליטה מהשואה וליהודים בכלל, אך גם חזוה כמקום ראוי ליהודים לחיות ולעבוד בכבוד. במובן הזה היינו עדים השבוע לפספוס. ניצולי שואה שחיים בעוני מחפיר מחד; מערכת מדינתית שרודפת ועושקת גם אנשים נורמטיבים שלא פשעו מלבד אי יכולתם לעמוד בתשלומי חוב; ומערכת רווחה מרוקנת ממשאבים ומופקרת..

שבוע הבא כשנציין את יום הזכרון ונפילתם של עשרות אלפי חיילים במלחמות ישראל שנהרגו למען המטרות שצוינו לעיל חשוב שנזכור לא רק את מותם, אלא גם את החיים שהיינו רוצים שיהיו להם.