הטלפון הנייד של דרור אלמגור לא הפסיק לצלצל בסוף השבוע האחרון. בשיחות הקצרות, שנמשכו כחצי דקה כל אחת, כיוון אלמגור את המתקשרים לכתובת המשק החקלאי שלו – "רחוב ותיקים 55 במושב ביצרון". ואכן, בסככת האריזה שלו במושב הסמוך לגדרה נצפתה לאורך השבת תנועה ערה. בכל שלוש דקות נכנס רכב לחניה הקטנה, ולרגעים אפילו נוצר תור קצר של אנשים שבאו לקנות ישירות מהחקלאי ארגז מלא בנקטרינות, אפרסקים או דובדבנים.
על אף המחירים הנמוכים, לא מדובר בתעלול שיווקי, אלא במחאה שבה משתתפים עשרות חקלאים מכל רחבי הארץ. פערי התיווך בענף הפירות הירקות וההוצאות הגבוהות שמושתות עליהם הופכים את הפעלת המשקים לבלתי אפשרית. "זה בכלל לא עניין כלכלי. מה שקנו ממני היום לא יכול להחליף את מה שאני מוכר למשווקים הסיטונאים", מספר אלמגור, "אני לא יכול לסבול את המצב הזה שאני מוכר במחירי הפסד ולמחרת רואה את התוצרת נמכרת ברשתות השיווק במחירים של פי שלוש ופי ארבע". במקום למכור את התוצרת למשווקים ב-3 שקלים לקילו, ולראות אותה נמכרת ברשתות השיווק ב14.99 ₪ לקילו, החליטו החקלאים למכור ישירות לצרכנים אצלם במשק.
"אני חושב שהמדינה חייבת להיכנס בין החקלאי לגופי השיווק", אומר אלמגור, "אני לא רוצה סובסידיות, אבל אני רוצה הגנה. השוק הזה נהיה חמדני ופראי בשנים האחרונות, ומורידים את החקלאים על הברכיים. אני מדבר עם אנשי המקצוע שמגיעים אלי למטעים – האגרונומים, משגיחי הכשרות, והם מספרים לי שאין חקלאי שהם מבקרים ולא בוכה להם על הכתף. כל המשקים על סף סגירה. מחירי המים שהמדינה גובה גבוהים מכל מקום אחר בעולם. על כל פועל זר אנחנו משלמים 2250 ₪ בחודש מס למדינה. הורגים אותנו עם התשומות, עם המיסוי, עם העמלות ובסוף גם עם המחיר שהמשווקים משלמים לנו."
"אחרי שאנשים פוגשים אותנו, הטעם של האפרסק הופך להיות מתוק יותר. הציבור הישראלי לא כל כך גרוע כמו שאוהבים להציג אותו"
הקונים, רובם מגיעים בדרך לטיול או לביקור אצל סבתא, באים כדי לתמוך. "אני באתי כדי להשתתף במחאה", מספרת אפרת ממושב גינתון. "אמא שלי הייתה חקלאית, ולפני שלושים שנה היא נאלצה לסגור את המשק. מה יכולה לעשות אישה בת חמישים שהייתה חקלאית כל ימיה? בגלל זה אני פה". אישה אחרת מבקשת לשלם בכרטיס אשראי, אבל לאלמגור אין מכשיר סליקה. הוא נותן לה ארגז פירות ואומר "בפעם הבאה תבואי לשלם, אני סומך עלייך". לאחר מכן הוא מספר שארבעה אנשים כבר עמדו בסידור הזה, ואף אחד לא אכזב אותו עדיין.
במשק של קובי תרשיש במושב תלמי יחיאל תנועת הרוכשים נמוכה יותר. במשך חצי שעה הגיע רק זוג קונים אחד. תרשיש מעיד על עצמו שהוא כבר החליט לסגור. הוא מגייס כסף כדי להביא טרקטור שיעקור את מטעי האפרסקים שלו. אחת מהחלקות נשתלה רק לפני ארבע שנים. בנו, שמתגורר בסמוך אליו, כבר לא יתפרנס מחקלאות.
למרות המצב הקשה, דרור אלמגור משדר אופטימיות. "לי לא היה פייסבוק עד לפני חודשיים, לא הבנתי בזה ואני לא רוצה להבין בזה", הוא מספר, "אבל תראה כמה אנשים מגיעים בגלל פוסט אחד. מגיעים ומרוצים. אני חושב שאחרי שהם פוגשים אותנו, הטעם של האפרסק הופך להיות מתוק יותר. ואני חייב לומר שהציבור הישראלי לא כל כך גרוע כמו שאוהבים להציג אותו. אנשים מזדהים ובאים. לציבור הישראלי יש חוש להגינות, הבעיה אצל המנהיגים שלנו."
– אתה מרגיש שיש לאקט הסמלי הזה השפעה?
"אני כבר רואה תזוזה אצל רשתות השיווק. הם מבינים שהם הלכו רחוק מדי וצריך לרסן את פערי המחירים. אבל אני חושב שרק חוק שיחייב להציג מחיר קנייה מהחקלאי לצד המחיר ברשת יכול לעשות את השינוי."
