נתוני העלייה לישראל שפורסמו השבוע נראו מעודדים כמעט מכל כיוון. לא רק ש-28 אלף עולים ועולות באו לבנות את חייהם בישראל, מסתבר שהמספר הזה ממשיך מגמה של גידול בעלייה בשנים האחרונות. אבל הקשבה לסיפורים של העולים עצמם מגלה תמונה מורכבת יותר: לצד סיפוק מהחיים בארץ, רבים מהם מצאו עצמם בלי גב או תמיכה חברתית, ואף אינם מצפים לה.

"אולי אני צריך להוריד פרופיל"

"העלייה זה מימוש של חלום שהיינו צריכים לממש אותו כבר לפני 20 עם אשתי. עכשיו יצאה ההזדמנות לממש אותו סוף סוף", מספר דוד בן אישו (50) שעלה מפריז באוגוסט שעבר ביחד עם אשתו. אבל הגשמת החלום הביאה נחיתה קשה לקרקע המציאות הישראלית. "אני עולה לארץ עם הרבה תארים והרבה ניסיון", הוא מספר. "במשך מעל לעשר שנים עבדתי בתחום הפסיכולוגי בקהילה היהודית בפריז, בניהול פרויקטים קהילתיים, בריכוז הרבה מאוד כספים. עם כל הניסיון הזה אני לא מוצא שום עבודה כאן בארץ, ומהבחינה הזו זו אכזבה מוחלטת".

בינתיים, בן אישו ואשתו חיים בישראל – אבל מתפרנסים מעסקיהם הקודמים בצרפת, והם לא לבד: בעקבות בעיות התעסוקה ויוקר המחייה, עולים רבים שמסוגלים לכך ממשיכים לעבוד בארצות מוצאם. "המדינה לא קולטת אנשים בעלי ידע ובעלי ניסיון ונוצר מצב של 'עלייה-בואינג" (בואינג הינו דגם מטוס ד.ט).", אומר בן אישו. גם אשתי וגם בן זוגה של קרובת משפחתי נוסעים כמה פעמים בשנה לתפעל את העסקים שלהם בצרפת, אחרת אין ברירה. אשתי עושה את הנסיעה הזאת פעם בחודש".

דויד בן-אישו. צילום אישי.

– מה משפיע על היכולת של עולה להיקלט בארץ בהצלחה?
"בנאדם צעיר שמגיע לארץ בגיל 25, אחרי אוניברסיטה, בלי משפחה, אני מניח שיותר מצליח לחיות. הקליטה לצעירים עד גיל 40 הרבה יותר טובה, בעיקר בשוק העבודה. אבל עולים גם הרבה עולים שעברו את גיל 50, עם ניסיון ומשפחות – וכאן המצב הרבה יותר קשה. אנשים בגילי בארץ יש להם את רשת הקשרים שלהם והשפה והידע הבירוקרטי והם מצליחים להסתדר. עולים חדשים מתחילים מאפס. למה לשבור את הראש על מישהו שגם מבקש משכורת גבוהה, גם יש לו הרגלי עבודה מארץ אחרת. העניין הזה של לקלוט אנשים ולעזור להם, זה היה פעם. עכשיו זה נעלם".

לגבי תמונת העתיד, דוד משתדל להשאר אופטימי, אך מרגיש שהאחריות נמצאת אצלו בלבד. הוא אינו תולה תקווה במשרד הקליטה ובארגונים השונים. "אולי אני צריך להוריד פרופיל. לוותר על כל התארים, ללכת לעבוד בחניון, אני לא יודע. הרבה עולים עושים את זה. ביתיים אני מנסה להתחיל כאן עסק עצמאי של קשרים מסחריים ושיווקיים בין ישראל לצרפת. אני מקווה שיצליח, נקווה לטוב. בגיל שלי אין ברירה. או שמקימים עסק ומצליחים, או ששורפים את כל החסכונות וחוזרים לצרפת בתחתונים".

קסניה באס (משמאל), באדיבות המצולמת.

"מצפה מעצמי ולא מהמדינה"

קסניה באס (25) עלתה לארץ בשנה האחרונה מיקטרינבורג שבחבל אורל במרכז רוסיה. "עבדתי בתור מדריכה בסוכנות היהודית בשנים האחרונות", מספרת קסניה על הבחירה שהבשילה בה לאט לאט, "וככל שעבדתי יותר כך למדתי יותר על ההיסטוריה של מדינת ישראל, על העם היהודי והציונות ועל ישראל כיום. בשלב מסוים הבנתי שכל העולם הזה נספג בי כל כך עמוק, שאני חיה את חיי במחשבות על ישראל. חברים שלי אמרו לי שנשרט לי המוח על ישראל. ובשלב מסוים באמת שאלתי את עצמי למה אני ממשיכה לחיות ברוסיה, כאשר כל מה שמעניין אותי זה ישראל. קיבלתי החלטה לעלות לארץ דרך תוכנית מסע, למרות שזה מהלך מאוד קשה בשבילי, כי עם כל אהבתי לישראל – ברוסיה יש לי הרבה יותר הזדמנויות. הייתה לי עבודה טובה בבנק והייתי יחסית מסודרת. ברוסיה יש לי את השפה, את הפרספקטיבות ואת הקשרים וכאן אין לי את כל זה".

"אני רואה את ישראל כמדינה לאנשים עשירים, בכל מה שקשור במחירי המחייה פה. הכל פה יקר באופן לא יאומן. במיוחד לאנשים שרגילים למשכורות של רוסיה. אני אוהבת את האנשים פה ואת המנטליות שלהם, את הארץ והנוף שלה. אולי לא תמיד את האקלים, אבל אני לחלוטין רואה פה עתיד".

אז איך נשארים אופטימיים ומה מתכננים לעתיד נוכח הבעיות? למרות הקשיים של קסניה, היא לא מחזיקה בציפיות גבוהות מהמדינה ומטילה את רוב האחריות אך ורק על עצמה. "אני מבינה שאני לא אקבל הרבה מהמדינה, אבל אני כן רואה את עצמי ממשיכה ללמוד פה באוניברסיטה, ותוך כמה שנים אני אדע את השפה, אכנס יותר לעומק התרבות ואצליח. אני בעיקר מצפה את הדברים האלו מעצמי ולא מהמדינה. בסופו של דבר זו החלטה אישית של כל אחד מאתנו לעשות את הבחירה הזאת לעלות, והמדינה לא מחויבת לקחת על זה אחריות מלאה. נכון, זו המדינה שלנו והכל, ובכל מקרה המדינה נותנת קצת כסף ואולפן וכל זה, אבל היא לא צריכה להיות יותר אחראית מזה".

האם תחושות היעדר הסיוע והתמיכה מבוססות? פיני גלינקוביץ, הממונה על תיק העלייה והקליטה בעיריית ירושלים, מציג את ההיערכות העירונית לקליטת עולים. "ירושלים משקיעה הרבה מאוד כסף וזמן לעלות יהודים לעיר עצמה. יש עובדים של העירייה שמסתובבים בקהילות שונות ברחבי העולם ומזמינים אנשים לבוא לעיר, בעיקר בגלל האוניברסיטה, ההיי טק והתרבות", הוא אומר בגאווה. "רוב האוכלוסייה שעולה לעיר היא צעירה, עד גיל 40 בממוצע, ויש הרבה מאוד משפחות צעירות. ספציפית ב-2015 הגיעו מעל 1,000 עולים מצרפת, מעל 1,000 מארה"ב קנדה ואנגליה ומעל 500 מחבר העמים. בנוסף לכך יש עוד מאות עולים מדרום אמריקה. האוכלוסיות שעולות לירושלים הן מאוד ספציפיות והן שונות מאוד מבשאר הערים קולטות העלייה המוכרות כגון אשדוד, חיפה ונתניה". ואכן, ירושלים מובילה את טבלת הערים קולטות העלייה – 3,705 עולים ב-2015.

הקבוצה של קסניה בתוכנית מסע, באדיבות המצולמת.

בנוסף לסל הקליטה שמקבל כל עולה ממשרד הקליטה, עיריית ירושלים מקצה משאבים שלה כדי לעזור בקליטת העלייה. "יש לנו רכז קליטה בכל מנהל קהילתי שדואג לאתר את העולים שמגיעים לשכונה שלו ולהציע לו את עזרתם, בין אם זה בייעוץ והכוונה לגבי השירותים העירוניים, או שיבוץ הילדים בבתי ספר בהם יש אולפנים ושעות מתוגברות של עברית, ובין אם מדובר בעזרה במציאת תעסוקה. בנוסף לכך אנחנו פועלים בשיתוף עם ארגונים ועמותות ספציפיות של עולים מצרפת, אוקראינה ואתיופיה שעוזרות לנו לתת שירות לאוכלוסיות היעד ולבעיות הספציפיות שלהן".

בנושא התעסוקה לעולים מבוגרים, העירייה מנסה להציע פתרונות, גם אם חלקיים. "מדובר בבעיה שהיא ברמה הלאומית ולכן ידינו כאן הרבה יותר צרות. אנחנו מנסים להכווין עולים למרכזי התעסוקה העירוניים ולפרויקטים המיוחדים של העיר שיש להם אחוזי הצלחה לא מבוטלים. אמנם הם לא מיועדים ספציפית לעולים, אבל אחוז ניכר של עולים פוקדים אותם".

היקף העלייה ב-2016 צפוי להיות זהה ל-2015, אם לא יותר. המשך המצב המעורער באוקראינה וברוסיה ממשיך לדחוף צעירים ומשפחות לשקול ברצינות את אפשרות העלייה, העלייה מצרפת נמשכת במלוא המרץ וגם עליית שארית יהדות אתיופיה מחכה לאישורים סופיים לעלייה בזמן הקרוב. אמנם חלפו מעל 20 שנה מגלי העלייה הגדולים מברה"מ ונראה שאתוס קליטת העלייה הציונית נשחק כמעט לחלוטין – אבל החברה הישראלית עומדת ותמשיך לעמוד מול אתגר קליטת העלייה.