שופטת בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, חופית גרשון יזרעאלי, פסקה כי עובדת תקבל פיצויי בסך 30 אלף ש"ח בגין עגמת נפש שנגרמה לה בשל התעמרות בעבודה והוראות משפילות שהוטלו עליה.
אם יחידנית לשני בגירים, הועסקה בחברה קטנה אשר הציעה שירותי סריקת מסמכים ומחשוב מאגרי מידע לחברות שונות. תפקידה היה פתיחת קלסרים ותיקיות, והכנת החומרים שבהן לסריקה, סריקתם, והרכבתם מחדש. מלבדה הועסקה בחברה עובדת נוספת. בסוף יולי 2013, קיבלה העובדת מכתב ממנהל החברה, ובו נטען כי במהלך היעדרותו מן העבודה למשך 3 שעות, שוחחה העובדת בטלפון במקום לעבוד. במכתב נמסר לעובדת כי מעתה יקוזז משכרה ערך של רבע שעה בגין כל שיחת טלפון שתעשה במהלך העבודה, בלא קשר לאורכה, וכן יקוזזו לה 45 דקות משכרה מדי יום בגין הפסקות.
לאחר קבלת המכתב חשה לדבריה העובדת כאבים בחזה ופנתה לחדר מיון, ולאחר מכן שהתה במשך חודש בחופשת מחלה. עם חזרתה לעבודה הודיע לה המנהל כי עליה לעבור לחדר ריק, בעל חלון למשרדו, ללא מחשבים או סורקים, ובו רק כסאות ושולחנות. העובדת נדרשה להתייצב בחדר לעבודה כסדרה, וזאת על אף שלעיתים רחוקות קיבלה משימות לבצע בפועל, ורוב הזמן שהתה בחדר הריק מבלי לעשות דבר. בנוסף הורה לה המנהל לדווח לו בכל מקרה של יציאה מן החדר, אף לשירותים. במהלך תקופה זו ניהלה העובדת יומן של ההתרחשויות אשר הוגש גם בפני בית הדין, שהחברה לא סתרה את הכתוב בו. על פי היומן ישבה בחדר ימים רבים, מבלי לצאת ממנו משך כל יום העבודה, למעט לשירותים. כמו כן, גם המשימות אשר קיבלה במהלך אותה תקופה לא היו עבודתה הרגילה, אלא רק מה שהוגדר כ"העבודה השחורה", פירוק התיקיות עבור העובדת השניה.
לטענת החברה, העובדת הועברה לחדר הריק בשל יחסים עכורים עם העובדת שעבדה עימה, וכן בשל משבר אמון וחשש שתחבל בעבודה. כמו כן טענה החברה כי העובדת הועסקה באופן זה רק בתקופת הייעוץ המשפטי שקיבלה החברה בעניינה. השופטת ציינה בפסק הדין כי בפני החברה עמדו אפשרויות אחרות מלבד בידודה של העובדת – הוצאתה לחופשה על חשבון ימי החופשה שנותרו לה, או על חשבון החברה, וכן פיטוריה כדין.
"על אף האמור, בחרה הנתבעת לנקוט בדרך, שלא ניתן אלא לראותה כמשפילה, מבזה ופוגעת בזכויות התובעת כעובדת וכאדם" נכתב בפסק הדין, "בפרט אמורים הדברים בכך שהתובעת נדרשה לשהות ימים ארוכים לבדה, בחדר ריק מציוד עבודה, ללא מעש, במעקב צמוד. התובעת נדרשה לדווח על כל יציאה, לרבות לחדר השירותים, משל היתה תלמידת בית ספר יסודי הנדרשת לאישור המורה. הנתבעת נהגה עם התובעת כאילו היתה חפץ, המונח לעת עתה בפינה נסתרת עד למועד בו תתקבל החלטה מה לעשות עימו". לפיכך קיבלה השופטת את בקשתה של העובדת לפיצוי בסך 30 אלף ש"ח בגין עגמת הנפש, ואף ציינה כי שיעור פיצוי זה "אינו על הצד הגבוה לאור כל המתואר".
השופטת אף ציינה כי התנהלות החברה כלפי העובדת עונה על ההגדרות המופיעות בהצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה, שהוגש על ידי ח"כ מרב מיכאלי, ועברה בקריאה טרומית. על פי הצעת החוק, התעמרות בעבודה מוגדרת כ"התנהגות חוזרת ונשנית כלפי אדם, במספר אירועים נפרדים, שיש בה כדי ליצור עבורו סביבה עוינת במסגרת עבודה". הצעת החוק אף מפרטת שורה של דוגמאות כצעקות חוזרות ונשנות, קללות והפצת שמועות, וכן שיבוש יכולתו של אדם לבצע את תפקידו; בידודו החברתי והמקצועי של אדם; פגיעה בלתי סבירה בפרטיותו ועוד. על פי הצעת החוק העונש המקסימלי בגין התעמרות בעבודה יעמוד על 120 אלף ש"ח בלא הוכחת נזק, וכן הוא מטיל על המעסיקים לנקוט אמצעים למניעת התעמרות בעבודה כגון קביעת תקנון בנושא, העמדת אופן הגשת תלונות מוגדר וטיפול יעיל ומהיר בתלונות המתקבלות.
מלבד הפיצויים על עגמת הנפש נפסקו לטובת העובדת פיצויים בגין פיטורים שלא כדין (ללא שימוע) בסך 15 אלף ש"ח, תשלום פיצויי פיטורין נוספים של כאלפיים ש"ח בגין חישוב לא נכון, וכן שכר טרחת עו"ד התובעת בסך 7.5 אלף ש"ח.
