אתמול (שלישי) אחר הצהריים התקיימה בספריה העירונית בלוד שעת סיפור בעברית וערבית לילדים, לכבוד חודש הקריאה. שרת התרבות מירי רגב (הליכוד), סגן השר במשרד לשיתוף פעולה אזורי איוב קרא (הליכוד), וראש העיר יאיר רביבו, הקריאו לילדים והוריהם את הסיפור הקלאסי של לאה גולדברג 'דירה להשכיר'.

"הילדים באים הרבה לספריה", מספר האמן משה קלרר, לודאי מיום היוולדו, שציוריו מקשטים את קירות הספרייה. "כשבכל המקומות האחרים היה בלאגן – פה שקט. הגרעין התורני מחזק את העיר, ויש המון גני שעשועים. פה לומדים דו-קיום בשכונה". "הילדה שלי בדיוק החזירה את הספר 'קופיקו בחלל', יש לה מנוי", מספרת חגית מנטין שגם היא שמחה על הכיוון אליו לוד צועדת.

ציור הספר "דירה להשכיר" של האמן משה קלרר בספרייה העירונית בלוד. צילום: משה קלרר

אולם הספרייה מלא בילדים, אמהות עם שביס או מנדיל, אבות עם כיפה בגדלים משתנים, מבטאים מכל העולם, 'פסיפס של תרבויות' כמו שמגדירה זאת אמיליה קודיש מנהלת הספריה, וכולם מחכים לשרת התרבות. פנינה רינצלר המנהיגה של 'המרכז לתאטרון – לוד' משתוללת עם הילדים כשהשחקנים עצמם מתכוננים בצד.

כשרגב מגיעה, ההתרגשות בשיאה. רגב חמימה ומחויכת, מחמיאה לראש העיר ומחוייבת לממלכתיות. "אני מתרגשת לפתוח את חודש הקריאה דווקא בספרייה ציבורית. כילדה בקריית גת ברחתי לספרייה. היום הספריות הן מרכז תרבותי ואני שמחה שהאירוע הראשון מתרחש דווקא בלוד, כי דו-קיום של יהודים וערבים זה חשוב".

מירי רגב, איוב קרא ויאיר רביבו מקריאים את הסיפור "דירה להשכיר" בלוד. צילום: דבר ראשון

ראש העיר רביבו מקריא ראשון – ובערבית. הערבית שלו קולחת, ובקהל מופתעים לטובה. רגב, קרא ורביבו מקריאים בסבב – השחקנים מציגים, ותזמורת כלי הנשיפה מנגנת במעברים. הילדים, כמו ילדים, מתעניינים יותר בשחקנים ובתלבושות הססגוניות, מאשר במסר. "איך אומרים חתול בערבית?" שואל ראש העיר את הקהל והקהל צועק: "קיטע".

'דירה להשכיר' הוא סיפור שכל ישראלית מכירה – הילדים, הוריהם וכל מי שבאמצע. הסנאית, התרנגולת, החתולה העכבר והקוקיה שמשכירים בסופו של דבר את הקומה החמישית בבניין המשותף ליונה שנשארת כי השכנים נאים בעיניה – מאתגר את ישראל 2016 המקוטבת והשסועה מעוני וגזענות. הבחירה של רגב בספר הזה אינה מקרית, והיא מעוררת תקווה.

. שחקני אנסמבל "המרכז לתיאטרון-לוד" צילום: דבר ראשון

"חברינו המוסלמים צריכים להגיע בזמן הביתה, נכון?" שואל ראש העיר רביבו את הקהל בתום ההקראה. "לא פשוט לצום כל היום. תודה לכל מי שבא", הוא חותם. "מה הבנו מהסיפור?" שואלת רגב את הילדים המתגודדים סביבה, "לקבל את השונה", היא נאלצת לענות בעצמה, כי כולם רוצים תמונה איתה ועם ראש העיר – הכוכבים של ההצגה.

"היה אירוע יפה", אומרת שירז עיסא לודאית ומורה לעברית בעיר, כבר בדרך החוצה מהספרייה. "הילדים נהנו, זה היה פשוט ותרבותי. אבל הילדים שלנו לא מגיעים לכאן, כי אין פה ספרים בערבית." מולי טמייט, לודאי בן 27 ואב לשלושה ילדים מבסוט, "היתה הצגה מעט ארוכה, אבל כדי לתת מענה לצרכים של כל תושבי העיר זה מבורך. אני בעד להביא עוד ועוד תרבות ללוד".

מולי טמייט ובתו רעות-איילה צילום: דבר ראשון

קודיש, מנהלת הספרייה מתגאה בהישג המרשים, "אני מנהלת את הספרייה שנתיים – ומספר המנויים קפץ מ-3,000 ל- 10,000. אני יודעת שיש קורלציה בין קריאה שאינה בשעות הפנאי ובין הצלחה בלימודים, ולכן אנחנו עושים הרבה כדי שהילדים יבואו. יש פה מרכז עזרה בשעורי בית, יש פה חוג בישול בעקבות ספרים והילדים מגיעים מכל לוד". קודיש מסבירה כי לאחרונה הוחלט על הקמת שני סניפים של הספרייה במזרח ומערב העיר. שם, היא מבטיחה, יהיו ספרי קריאה בערבית.

"אני רוצה לראות את עצמי מזדקנת כאן", אומרת בלהט רינצלר. "עבדתי בעכו ושלומי – וכבר שנתיים שיש את קבוצת השחקנים הזו, והם כמוני, לאט לאט עוברים ללוד. האמנות היא מעל ריבים, והיה אפשר פשוט לחוש את זה כאן. כולם יודעים מה חושבים אחד על השני – אבל המוזיקה והמשחק הם מעבר לזה. יש לי חלום שיהיה כאן פסטיבל אמנות רב תחומי. זו עיר מדהימה עם היסטוריה, והחיים של האנשים כאן – זה מה שמעניין".

השכנים טובים בעיני – לוד 2016 צילום: דבר ראשון

השמש שוקעת, ושלוש אמהות עומדות עם ילדיהן על הדשא מחוץ לספרייה. אמא של איתמר שואלת אותו מה המסר של הסיפור שהוא שמע עכשיו. איתמר מקפיץ כדור טניס, ומתאמץ לחשוב. "לאהוב את השכנים", הוא עונה, והאמא הגאה מזרזת אותו ואת חבריו במורד שדרות דוד המלך – פינת רחוב לאה גולדברג.