בשנת 2015 הותרו (פדראלית) סוף סוף קיומם של נישואין חד מיניים בארצות הברית. החלטה זו התקבלה לאחר שנים רבות של מאבק עיקש אותו הובילו בני ובנות אדם אמיצים שלעתים שילמו גם בחייהם, על זכותם לחיות ולאהוב כאוות נפשם ובלי פחד. הרצח במועדון ה'פולס' באורלנדו פלורידה מלמד כי המאבק עדיין לא הסתיים ועל אף החוקים המתקדמים לכאורה, עוד רחוק היום שבו אנשים יוכלו לחיות ללא פחד ואימה בזהותם.

הימים: טרום המאה העשרים. האשמה: פעילות תאוותנית עם אחר במיטה

במרץ 1649 הורשעה שרה וייט נורמן בגין פעילות לסבית שהוגדרה כ"התנהגות תאוותנית עם אחר במיטה" בגין יחסיה עם מרי וינסנט האמון, בעיירה פליימות' במדינת מסצ'וסטס. האמון שהייתה בת 16 בלבד לא הועמדה לדין בשל גילה. זו למעשה ההרעשה הידועה הראשונה עקב סיבה שכזאת במדינות צפון אמריקה.

בשנת 1655, קולוניית קונטיקט, לימים מדינת קונטיקט, העבירה חוק האוסר מעשה סדום אשר כלל התייחסות גם לנשים. בשנת 1779 הציע נשיאה השלישי של ארצות הברית, תומאס ג'פרסון, כי העונש על 'מעשה סדום' יהיה סירוס. הוא הכין את טיוטת חוק העונשין של מדינת וירג'יניה: "וכל הנמצא אשם באונס, פוליגמיה או מעשה סדום עם גבר או אישה יישא בעונש: אם גבר אז על ידי סירוס ואם אישה אז על ידי ניקוב חור בסחוס אפה בקוטר של חצי אינץ' לפחות" (מתוך חוק וירג'יניה מספר 46, תומאס ג'פרסון, 18 ביוני 1779).

"המאה העשרים שלנו הייתה צריכה להיות טובה מקודמותיה"
'שלהי המאה' / ויסלבה שימבורסקה

גם במאה העשרים נמשכה המדיניות האלימה של השלטונות כלפי להט"בים. ב-21 בפברואר 1903 ערכה משטרת העיר ניו יורק את הפשיטה המתועדת הראשונה על מועדון הומוסקסואלי בשם 'מלון האמבטיות של אריסטון'. 26 גברים נעצרו ומתוכם 12 הועמדו למשפט באישום מעשי סדום. על שבעה מהנאשמים נגזרו עונשי מאסר של בין ארבע שנים לעשרים שנים בכלא.

בשנת 1910 החל לראשונה השיח הגלוי על זכויותיהם של הומוסקסואלים, כאשר אמה גולדמן, 'אמה האדומה', מנהיגת פועלים פמיניסטית, יצאה בגלוי כנגד הומופוביה, אלימות ודעות קדומות כנגד הומוסקסואלים. גולדמן האמינה כי שחרור חברתי צריך לכלול גם לסביות והומואים והייתה האישה האמריקנית הראשונה, שהגנה על אהבה הומוסקסואלית בפני כלל הציבור, עמדה שהייתה חסרת תקדים באותה תקופה.

אמה גולדמן. תמונה: T. Kajiwara מתוך ויקיפדיה.

בין עבירה פלילית למחלת נפש

'בהלת הלבנדר' היא מונח שטבע הסופר דייוויד קיי ג'ונסון בספרו 'בהלת הלבנדר: רדיפת הומואים ולסביות בממשל האמריקני בתקופת המלחמה הקרה'. המונח מתייחס לרדיפה של להט"בים בממשל הפדראלי של ארצות הברית בשנות ה-50, במקביל למדיניות האנטי-קומוניסטית. באותה תקופה רדיפה זו נשענה על עמדתם של פסיכיאטרים, שטענו כי הומוסקסואליות היא מחלת נפש וכי הומואים ולסביות מועדים יותר לסחיטה ועל כן היוו "סיכון בטחוני". ג'יימס וב, ששימש כמזכיר המדינה באותה תקופה, אמר כי "ההערכה היא כי בדרך כלל העוסקים במעשים סוטים אלה מגלים חוסר יציבות רגשית בהשוואה לאדם נורמלי".

בעקבות 'בהלת הלבנדר' פוטרו הומוסקסואלים רבים ממשרותיהם בשירות הציבורי האמריקני, בהם פרנק קמני שפוטר ממשרתו כאסטרונום בצבא ארצו הברית. פיטורין אלה דחפו אותו להיות אקטיביסט למען זכויות להט"ב.

היתה זו מדינת אילנוי, שבשנת 1961 היתה המדינה הראשונה בארה"ב שביטלה את הגדרת מעשה הסדום כעבירה פלילית. עד אז מעשים מיניים הומוסקסואליים נחשבו בכל ארצות הברית כעבירה פלילית. בפנסילבניה ובקליפורניה למשל, היו עלולים נאשמים על רקע "עבירת מין הומוסקסואלית" להישלח למוסדות לחולי נפש לכל חייהם ובמדינות אחרות היה מבוצע בהם סירוס כימי בכפייה, היפנוזה, טיפולי חשמל וזוועות אחרות שמטרתן הייתה "לטפל בנטייתם החולנית".

מהומות סטונוול

המשטרה ברחבי ארצות הברית נהגה לתעד את זהותם של המבלים בברים להט"בים ולעתים אף פרסמה את זהותם בעיתונות. סיבות המעצרים על רקע "התנהגות בלתי צנועה" היו שונות ומגוונות: אחיזת ידיים, התנשקות, לבישת בגדים של בן המין האחר, אפילו שהייה בלבד בבר שכזה יכולה הייתה לגרור מעצר.

ב-28 ביוני 1969 פרצו בניו יורק מספר מחאות כתגובה לאלימות המשטרתית המתמשכת כנגד להט"בים, ובדגש על טרנסג'נדריות שסבלו במיוחד מאותה אלימות.

'סטונוול אין' היה בר בדרום-מערב רובע מנהטן שבניו יורק. הלקוחות הקבועים של בר זה היו מורגלים בפשיטות המשטרתיות שאירעו אחת לשבוע, והנהלת המקום נהגה לרוב לפתוח את המקום כבר למחרת הפשיטה ולעתים אף באותו לילה.

הפשיטה המשטרתית שנערכה ב'סטונוול אין' בליל 27 ביוני הייתה שונה מהפשיטות האחרות שנערכו בו, כיוון שלרוב קיבלה הנהלת הבר אזהרה מראש מהמשטרה. הפעם הגיעו אל הבר שמונה שוטרים, שרק אחד מהם היה לבוש במדים, בשעה מאוחרת בהרבה משעת הפשיטה הרגילה.

לאחרונה הודיע הנשיא ברק אובמה כי בכוונתו להפוך את המקום בו עמד בר "סטוונוול אין", לאתר המורשת הראשון במדינה המסמל את מאבקם של להט"בים על זכויותיהם.

פרטי פרוץ המהומות שנויים במחלוקת. על פי גרסה אחת, אישה שהובלה לניידת החלה להיאבק, מה שעורר אחרים להצטרף למאבק. הקהל ששהה באותה עת במקום החל לתקוף את המשטרה שהייתה המומה מעוצמת ההתנגדות ונמלטה אל תוך הבר. חלק מן הקהל הזועם ניסה להצית את הבר, אחרים ניסו לפרוץ לתוכו ולכפות על השוטרים לצאת.

במהלך הלילה, בודדה המשטרה גברים בעלי מראה נשי והכתה אותם. דווח שלפחות שני מפגינים הוכו קשות על ידי המשטרה. במהלך המהומה השליך ההמון שבחוץ חפצים על השוטרים בליווי שירת '!Gay Power', תוך שהקהל, שגודלו הוערך בכ-2,000 איש, נאבק בכ-400 שוטרים.

בלילה שלאחר מכן חזרו ההמונים למקום והמאבק בין המשטרה למפגינים נמשך עד שעות הבוקר המוקדמות. הלילה השלישי למהומות התרחש למעשה חמישה ימים לאחר הפשיטה על 'סטונוול אין'. באותו לילה רביעי התקהלו כ-1,000 אנשים בבר. גם באותו לילה היה ניכר כי הכעס והעלבון מהאלימות המשטרתית, שהיו כבושים עד כה, התפרצו החוצה. במהלך ההפגנה חולקו עלונים שבהם נכתב: "הוציאו את המאפיה ואת השוטרים מהברים הגאים".

'מהומות סטונוול' מהוות נקודת ציון בתולדות המאבק לזכויות להט"ב בארצות הברית ובעולם כולו. הן מציינות את הפעם הראשונה שבה התקוממו להט"בים כקבוצה כנגד התעמרות שלטונית על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית. שנה לאחר המהומות, צעד בניו-יורק מצעד הגאווה הראשון בעולם, ומאז הפך המצעד לאחד מסמלי מאבקה של הקהילה. לאחרונה הודיע הנשיא ברק אובמה כי בכוונתו להפוך את המקום בו עמד בר "סטוונוול אין", לאתר המורשת הראשון במדינה המסמל את מאבקם של להט"בים על זכויותיהם.

בר הסטונוול אין, ממנו יצאו מהומות סטונוול אשר היוו השראה למצעדי הגאווה כפי שהם כיום צילום: סוכנות AP

"לעולם לא ישתיקו את התקווה", הארווי מילק

בשנת 1978 נרצחו ראש עיריית סן פרנסיסקו, ג'ורג' מוסקונה והארווי מילק, חבר מועצת העיר שהיה הומו ופעיל זכויות אדם וזכויות להט"ב. מילק נרצח כשנה לאחר שנבחר לתפקידו על רקע זהותו המינית.

בתחילת שנות השבעים עבר מילק להתגורר בסן פרנסיסקו ופתח יחד עם בן זוגו סקוט סמית', חנות צילום ברחוב קסטרו, שהפך באותן השנים ללב הרובע הגאה בעיר.

באותן שנים החל מילק, שכינה עצמו 'ראש העיר של הקסטרו', לפעול ולקדם מטרות של גייז בקליפורניה בכלל ובסן פרנסיסקו בפרט. ב-1973 אף החליט לנסות להיבחר למועצת עיריית סן פרנסיסקו אך לא נבחר. לאחר שלושה נסיונות כושלים, ב-1977 הצליח מילק להיבחר לעירייה. הוא היה ההומו המוצהר הראשון שנבחר לכהן כחבר בעיריית סן פרנסיסקו ואחד מנבחרי הציבור הראשונים בארצות הברית שהיו להט"בים מחוץ לארון. בבחירתו הרגישו רבים בציבור הלהט"בי בעיר שקולם נשמע לראשונה.

הארי בריט, מחליפו של מילק בעירייה, אמר לאחר היוודע גזר הדין כי המושבעים נתנו לווייט יחס מועדף שנאשם שחור או הומוסקסואל לא היה זוכה לו לעולם.

מילק היה ממובילי המאבק ביוזמת בריגס, שנועדה להביא לפיטוריהם על פי החוק של הומואים ולסביות ותומכיהם העוסקים במקצועות הוראה בבתי הספר הציבוריים במדינה.

רוצחו, דן וייט, היה חבר מועצת העירייה לשעבר וידוע בתמיכתו בהגבלות על הומוסקסואלים במערכת החינוך. וייט התפטר מתפקידו ולאחר מכן התחרט וביקש לחזור אליו. בעצתו של הארווי מילק, דחה ראש העיר את בקשתו. בבוקר ה-27 בנובמבר 1978 נטל וייט אקדח שהיה ברשותו ונסע לבניין העירייה, עלה ללשכת ראש העיר וירה בו מספר פעמים מטווח אפס. משם הלך ללשכתו של מילק וירה גם בו למוות, מטווח אפס. לאחר שנודע בעיר על הרצח הכפול, התארגן כבר באותו ערב מצעד ספונטני ועשרות אלפי אנשים נושאי נרות צעדו אל בניין העירייה.

סנגורו של וייט טען כי מעשי הרצח נבעו מחמת זעם רגעית וביקש להפחית מעונשו, וזאת למרות העדויות שהראו כי וייט התכונן לביצוע מעשי הרצח. המשפט ארך 11 ימים ובסופו הרשיע חבר המושבעים את וייט בעבירת הריגה. וייט נידון למאסר של שבע שנים ושמונה חודשים ושוחרר על תנאי כעבור חמש שנים וחצי, ללא כל טיפול פסיכיאטרי בכלא. וייט שם קץ לחייו כשנה וחצי לאחר שחרורו. הארי בריט, מחליפו של מילק בעירייה, אמר לאחר היוודע גזר הדין כי המושבעים נתנו לווייט יחס מועדף שנאשם שחור או הומוסקסואל לא היה זוכה לו לעולם.

הארווי מילק (משמאל), במצעד הגאווה, יוני 1978 סן חוזה. צילום: King Library Digital Collections

"המחלה של ההומואים"

ב-5 ביוני דיווח המרכז לבקרת מחלות ומניעתן בארצות הברית כי בתקופה שבין אוקטובר 1980 למאי 1981 התגלו חמישה מקרים שונים של זיהום פטרייתי (שמופיע אצל בעלי מערכת חיסונית ירודה), אצל חמישה גברים מאזורים שונים בעיר לוס אנג'לס. המקרים המתוארים הם למעשה התיעוד המדעי הראשון של איידס. עד סוף שנת 1981 התגלו בארצות הברית 270 מקרים של כשל חיסוני חמור ו-121 נפטרו באותה שנה. בבדיקת חמשת המקרים הראשונים ובניסיון למצוא מאפיינים משותפים בין החולים, גילו החוקרים כי חמשתם היו הומואים צעירים.

גילוי זה, יחד עם גילויים של מקרים רבים נוספים של איידס אצל גברים שקיימו יחסי מין עם גברים, עורר חשש רב סביב המחלה הקטלנית שפשטה בקהילה ההומוסקסואלית. השמועות דיברו על "המחלה של ההומוסקסואלים", "דלקת הריאות של ההומוסקסואלים", ובסופו של דבר כונתה המחלה בשמה הראשוני GRID = תסמונת הכשל החיסוני של ההומוסקסואלים Gay Related Immune Deficiency.

מרבית האנשים שנפטרו מן המחלה ומן המחלות הקשורות בה לא זכו לטקסי קבורה בשל סירובם של בתי לוויות ובתי עלמין לטפל בגופם מפחד נגיף האיידס.

קבוצות שמרניות ברחבי ארצות הברית הטילו את האשם על גברים הומואים, וטענו כי "החוטאים באו על עונשם". הקהילה הגאה וקבוצות שונות בארצות הברית ובאירופה החלו במאבק בממסד, כדי להאיץ את המחקרים ולמצוא תרופה לנגיף. עם השנים נטען, כי התייחסותו של הממסד למחלה בתחילת שנות ה-80' כ"מחלה של ההומואים" הובילה לכך שמשאבים לתחום מחקר זה לא נותבו כהלכה, ואפשרו למגפה להתפשט.

בני אדם שחלו באיידס ובייחוד הומואים, סבלו מיחס קשה של החברה. את המחלה אפפו בושה ופחד, מה שגרם לכך שחולים רבים חששו לפנות לרופאים על מנת לקבל את טיפול הרפואי לו היו זקוקים. באותה תקופה, מרבית האנשים שנפטרו מן המחלה ומן המחלות הקשורות בה לא זכו לטקסי קבורה בשל סירובם של בתי לוויות ובתי עלמין לטפל בגופם מפחד הנגיף. בשנת 1985 הגה הפעיל החברתי קליב ג'ונס יחד עם פעילים נוספים רעיון ליצור שמיכת טלאים ענקית שכל טלאי בה יסמל את חייו של אדם שנפטר מאיידס. השמיכה שימשה לעתים כהזדמנות היחידה של קרובים ובני משפחה להנציח את יקיריהם. מלבן הבד נתפר על ידי קרוביו של האדם, ונתרם לקרן "פרויקט השמות" אשר מצרפת את הבדים לכדי יריעות ריבועיות. השמיכה הוצגה במלואה בפעם האחרונה בשנת 1996 כשנפרשה לאורכה של שדרת המול, השדרה המרכזית של העיר וושינגטון הבירה. הצגה נוספת של 1,000 ריבועי בד נוספים, של אנשים שנפטרו מאז התצוגה האחרונה, התקיימה בשנת 2004 בוושינגטון.

בשנת 1983, בעקבות בהלת האיידס, קבע מִנהל המזון והתרופות האמריקני (FDA) כי גברים שקיימו יחסי מין עם גברים לא יוכלו לתרום דם. לאחר שגברה המודעות למחלה ובדיקות דם הפכו לשגרתיות, עודדה הקהילה הרפואית שינוי במדיניות. בדצמבר 2015 פרסם ה-FDA את המלצותיו וקבע כי הומואים יוכלו לתרום דם – אך רק אם התנזרו מקיום יחסי מין עם גברים ב-12 החודשים שקדמו לתרומה.

פרוייקט שמיכת הטלאים. מתוך ויקיפדיה.

"נתנו לו חיים לזכר אדם אחר שלא יזכה לחיות יותר"

בלילה שבין ה-6 ל-7 באוקטובר 1998, הוכה למוות מת'יו ויין שפרד, סטודנט אמריקני, פעיל למען זכויות אדם והומו. שפרד הוכה קשות על ידי אהרון מק'יני וראסל א. הנדרסון ליד העיר לאראמי שבמדינת וואיומינג. במשפט שנערך לאחר מכן, התגלה כי השניים דיברו עם שפרד על פוליטיקה ועל תנועת המחאה הגאה וגרמו לו לחשוב כי הם הומואים. לפי טענתו של אחד מהם, ביקש מהם שפרד שיחזירו אותו הביתה במכוניתם. בדרך, הם שדדו אותו, הפשיטו אותו, הכו אותו באכזריות מכות קשות, קשרו אותו לגדר, ועזבו את המקום כשהם מותירים אותו מחוסר הכרה.

המטיף הנוצרי ההומופוב פרד פלפס ותומכיו הפגינו מול בית המשפט ואף מול הלוויתו. הם נשאו שלטים וקראו סיסמאות, כגון "מת'יו שפרד נרקב בגיהנום" ו"אלוהים שונא מתרוממים".

רוכב אופניים שעבר במקום כעבור כמעט יממה מצא את שפרד קפוא בגלל הקור העז. הרוכב, אהרון קריפלס, טלפן למשטרה והשוטרת רג'י פלאטי שהגיעה למקום אמרה כי כל פניו נראו אדומות מהדם שנזל, וכי החלק הלבן היחיד שנראה בפניו היה סימני הדמעות. פגיעותיו של שפרד היו חמורות מכדי לנתחן. שפרד מעולם לא התעורר. הוא חי בעזרת מכונות עד מותו מספר ימים לאחר מכן, ב-12 באוקטובר 1998.

האלימות כלפי שפרד עוררה תגובות מרובות. התייחסותה של התקשורת להעדפתו המינית העלתה לסדר היום את נושא ההומופוביה והאלימות כלפי הומוסקסואלים.

המטיף הנוצרי ההומופוב פרד פלפס ותומכיו הפגינו מול בית המשפט ואף מול הלוויתו. הם נשאו שלטים וקראו סיסמאות, כגון "מת'יו שפרד נרקב בגיהנום" ו"אלוהים שונא מתרוממים". פלפס אף ניסה להשיג אישור עירוני להקים אנדרטה בגובה 180 ס"מ ועליה תמונתו של מת'יו שפרד עם המילים "מת'יו שפרד, נכנס לגיהנום ב-12 באוקטובר 1998 לאחר שהמרה את האזהרה האלוהית: 'ואת זכר לא תשכב משכבי אישה תועבה הוא'" (ויקרא י"ח, כ"ב).

במהלך המשפט ניסו הרוצחים להצדיק את פשעם וטענו כי סבלו מ"gay panic" (בהלה מהומואים) וכן, טענו לאי שפיות זמנית שנגרמה להם משום ששפרד ניסה להתחיל איתם, לכאורה.

הנדרסון הודה באשמה ב-5 באפריל 1999 וקיבל שני מאסרי עולם רצופים במקום עונש מוות, כיוון שהסכים להעיד נגד מק'יני. הוריו של שפרד הסכימו לוותר על עונש מוות למק'יני ולהחליפו בשני מאסרי עולם רצופים ללא אפשרות לשחרור מוקדם. הוריו של שפרד אמרו כי הם "נתנו לו חיים לזכר אדם אחר שלא יזכה לחיות יותר".

לאחר המקרה, ניסה הנשיא ביל קלינטון, ללא הצלחה, להעביר תיקון לחוק, כך שפשעים נגד להט"בים, נשים ובעלי נכויות שונות יוכנסו לרשימת פשעי השנאה בארצות הברית. החוק נדחה על ידי בית הנבחרים ובסופו של דבר, עבר התיקון בתקופת נשיאותו של אובמה בשנת 2009.

"אל תשאל – אל תספרי"

מדיניותו של צבא ארצות הברית כלפי להט"בים עוגנה בחוק ואסרה על שירותם הצבאי. להט"בים ש"התגלו" גורשו מהצבא ללא זכויות. מטרתה של מדיניות "אל תשאל – אל תספר" שעוגנה בחקיקה הייתה להקל לכאורה על החיילים הלהט"בים, בכך שאסרה לתחקר או לשאול אותם אודות נטייתם.

המדיניות יצרה מצב בו חיילים וחיילות בצבא לא יכלו לצאת מהארון בפני עמיתיהם, מכיוון שלכאורה עברו על המדיניות. חיילים להט"ב יכלו לשרת בפועל, אך אולצו להסתיר את מיניותם. המדיניות גררה ביקורת ציבורית רחבת היקף, ועמדה כנושא מרכזי בדיון הציבורי ובקמפיינים למערכות בחירות בארצות הברית. במהלך השנים הוגשו נגד המדיניות מספר עתירות משפטיות, ופסיקה משמעותית קבעה כי אכיפת המדיניות היא מעשה הנוגד את חוקת ארצות הברית. נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, התחייב להביא לביטולה של המדיניות בתקופת כהותנו כנשיא ארצות הברית. ואכן, ב-27 במאי 2010 החלו המהלכים לביטול המדיניות, מהלכים שלוו בפסיקות משפטיות נגד המדיניות ובקמפיין ציבורי נרחב. בשנת 2011 בוטלה מדיניות זו לחלוטין וכיום אין מגבלת שירות חוקית בצבא האמריקני על להט"בים.

נישואין חד מיניים

בשנת 2004 אושרו לראשונה בהיסטוריה של ארצות הברית נישואין חד מיניים במדינת מסצ'וסטס, וזאת לאחר פסיקה של בית המשפט העליון במדינה.

פסיקות דומות התקבלו בשנים שלאחר מכן במדינות נוספות. ב-6 באוקטובר 2014 יצר בית המשפט העליון האמריקני תקדים, כאשר החליט שלא לעסוק בתיק שבו ערערו מספר מדינות על החלטת בתי המשפט הפדראליים, המורה לבטל את האיסור על נישואין חד מיניים. כתוצאה מפסיקה זו עלה מספרן של המדינות המאפשרות נישואין חד מיניים מ-19 ל-30 בתוך כשבוע.

בינואר 2015 החליט בית המשפט העליון האמריקני לדון בערעור של ארבעה תיקים, העוסקים באיסור של מישיגן, אוהיו, קנטקי וטנסי על נישואין חד מיניים, לאחר שבית משפט פדראלי מהמחוז השישי פסק לטובת האיסור. הערעור דן בשאלה האם מדינות אלו תאשרנה נישואין חד מיניים, וכן בנושא הזכות החוקתית לזוגות חד מיניים להינשא במדינה, אשר תהיה תקפה לכל המדינות הפדראליות בארצות הברית. לפני הפסיקה הסופית של בית המשפט ביוני 2015, היו נישואין חד מיניים חוקיים ב-37 מתוך 50 מדינות ארצות הברית.

https://www.youtube.com/watch?v=XaUO55Aa7jI

ב-26 ביוני 2015 פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית פסיקה היסטורית, בפסק דין אוברגפל נגד הודג'ס, כי נישואין חד מיניים הם זכות חוקתית, וכך הוחלו נישואין חד מיניים בכל מדינות ארצות הברית.

הבית הלבן ביום הכרזת החוק המתיר נישואים חד-מיניים. צילום: צלם הבית הלבן, מתוך ויקיפדיה.

חוק השירותים של פט מקרורי

בחודש מרץ האחרון אישר מושל קרוליינה הצפונית, פט מקרורי, חוק על פיו במבני ציבור ובבתי ספר ציבוריים במדינה יחויבו אנשים טרנס* להשתמש בחדרי שירותים אך ורק בהתאם למגדר המופיע בתעודת הלידה שלהם ולא בהתאם לזהות המגדרית שלהם. מקרורי, לאחר גל הביקורת שספג בשבועות האחרונים סביב העברת החוק, בחר לאמץ אסטרטגיה חביבה על מושלים שמרנים מדרום ארצות הברית: הוא יוצא למאבק בממשל הפדראלי.

המאבק אליו יצא מקרורי, חודשים ספורים לפני שיעמוד במרוץ לבחירה מחודשת, מתרכז סביב הוראה שהוציאה מחלקת המשפטים, לפיה איסור על אנשים טרנס* להשתמש במתקנים ההולמים את הזהות המגדרית שלהם מהווה עבירה על החוק. עבירה המעמידה בסכנה לפחות 1.4 מיליארד דולר בתקציבי חינוך פדראליים לקרוליינה הצפונית.

מאות ארגונים, עסקיים וציבוריים, קראו לצפון קרוליינה לבטל את החוק. מספר עסקים אף  משכו השקעות מצפון קרוליינה או ביטלו פרויקטים, כולל חברת 'פאי פאל', אשר הפסיקה את בנייתו של מרכז שיחות במדינה שצפוי היה להוסיף 400 משרות חדשות. מוזיקאים שונים, מברוס ספרינגסטין ועד פרל ג'אם ביטלו הופעות במחאה כנגד החוק.

החקיקה הפכה לנושא דיון מרכזי במערכת הבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית למועמדה לנשיאות ארצות הברית. הסנטור טד קרוז, המתמודד לשעבר בעל העמדות השמרניות, הודיע על תמיכתו ב'חוק השירותים' של צפון קרוליינה לקראת ההכרעה במדינה שהפכה להיות מדינת מפתח, אינדיאנה.

דונאלד טראמפ, הגיב בהתנגדות לחוק, ועשה זאת כמובן בדרכו, כשהזמין את קייטלין ג'אנר, טרנסג'נדרית, שהייתה בעברה ספורטאי מוכר, וכיום מוכרת ככוכבת ריאלטי בעלת קשר משפחתי למשפחת קרדשיאן, להשתמש בכל חדר שירותים שתבחר בכל אחד מ'מגדלי טראמפ'. ג'אנר ניצלה את הזמנתו של טראמפ, ובסרטון שהפך ויראלי, השתמשה בשירותי הנשים, והודתה לטראמפ בסנטה קרוז.

קייטלין ג'נר על שער המגזין "ואניטי פייר". צילום: Mike Mozart, מתוך flickr

"כולם לצאת ממועדון הפולס – ולהמשיך לרוץ"

ב-2 ביוני 2016 רצח ביריות עומר סדיק מאטין, צעיר מוסלמי, יליד ניו יורק, 49 בני אדם בעת שבילו במועדון המזוהה עם הקהילה הלהט"בית, ה'פולס' שבאורלנדו שבפלורידה. מניעי הרצח נבדקים, עד כה ידוע שסדיק נשבע אמונים, בשיחת טלפון למשטרת אורלנדו, לדעא"ש ואף הצהיר בכמה פרופילים בפייסבוק על כוונותיו ומניעיו. ה-C.I.A הכריז כי לא הצליח לקשור בין סדיק לאף התארגנות טרור, ובמקביל הרשת התמלאה עדויות על כך שהוא נראה בעבר במועדון, ואף החזיק פרופיל באתר הכרויות לגייז. המניעים אולי אינם ברורים לחלוטין, אך ברור כי הבחירה לטבוח במבלים במועדון של הומואים, אינה מקרית.

המועדון הוקם בשנת 2004 לזכר אחיה של ברברה פוֹמה שמת ממחלת האיידס בשנת 1991. המועדון משמש לא רק כמקום בילוי של הקהילה הגאה, אלא גם כמרכז לקהילה שמטרתו להגביר את המודעות והחינוך למניעת ההידבקות בווירוס HIV. כמו כן, הוא מקיים גם קשרים ושיתופי פעולה עם ארגונים נוספים בעלי מטרה זהה.

הסטטוס של מועדון הפולס בפייסבוק, מיד לאחר תחילת הירי – "כולם לצאת ממועדון הפולס – ולהמשיך לרוץ". צילום מסך מתוך פייסבוק

האם מציאות שבה ככל שהמדינה מקבלת את הזהות הלהט"בית כך מתרבים מקרי האלימות היא מציאות שיש להשלים איתה?

ג'ון ד'אמיליו, היסטוריון החוקר את תולדות המיניות בארצות הברית ופרופסור להיסטוריה ולימודי נשים ומגדר ענה על שאלה זו במאמרו 'קפיטליזם וזהות גאה' ותשובתו, אינה מעודדת כלל וכלל: "למרות שההומואים והלסביות השיגו כמה ניצחונות די משמעותיים בשנות השבעים, ויצרו לעצמם כמה מקומות חברתיים בטוחים להתקיים בהם, כמעט ולא ניתן לומר שהבסנו תבוסה ניצחת את ההטרוסקסיזם וההומופוביה. ניתן אפילו לטעון שהדיכוי של ההומוסקסואליות כמעט ולא השתנה ברמה המקומית, רק סטה מעט: מדיכוי חוקי בידי המדינה לזירה המקומית, הבלתי-לגאלית והאלימה, הבאה לידי ביטוי בתקיפות פיזיות גלויות ומתרבות של הומואים ולסביות. בנוסף, בעוד תנועותינו הולכות וגדלות, נדמה שהן יצרו תגובות-נגד שמאיימות למחות את הישגנו".

זוועות אורלנדו מלמדות כי מאחוריהן משורטטים שני שבילים מקבילים. האחד, של חקיקה המבטאת התקדמות במצבם של להט"בים בארצות הברית והשני, של אלימות מתפרצת וחסרת מעצורים שמתגברת דווקא בתקופות שבהן המדיניות כלפי להט"בים נראית כסובלנית יותר מבימים עברו.

תודה לאיתי אמדורסקי על העזרה בכתיבת הכתבה