בימים אלה נידון בוועדת הכספים נושא ההנחות לזכאים במים. מתוך 70 מיליון שקל המוקצים למתן הטבות לזכאים, מוצו רק 35 מיליון. בדיון שהתקיים בוועדת הכספים בשבוע שעבר, ניכרה ביקורת רבה על אופן פעולת מנגנון ההטבות המסורבל, אשר במסגרתו לא מצליחים הזכאים למצות את ההטבות המתאימות להם. יעקב צ'סנר, כלכלן מומחה בתמחיר ורגולציה של מים המייעץ למגזר הכפרי בענייני הרפורמה, מסביר את המבנה הבעייתי של מנגנון ההטבות.

למה אין מיצוי של תקציבי ההנחה לזכאים בתעריף המים?

"ניקח דוגמה שקרובה ללבי. אמי ז"ל הייתה נכה שזכאית להנחה בחשבון המים. היא הייתה זכאית ל-3.5 קוב נוספים במחיר מוזל, אבל היא יכלה לנצל אותם רק כשהיא השתמשה במעל 7 קוב. למעשה, רק בשימוש של מעל 10.5 קוב היא הייתה מנצלת את מלוא הזכאות שלה. במידה והיא השתמשה בפחות מים, היא לא הייתה מקבלת הנחה. זו הסיבה שאחוזי הניצול אינם מלאים. במקום זה, לא יותר פשוט היה לתת לאימא שלי בביטוח הלאומי 20 ש"ח כל חודש, ולא לערב ביורוקרטיה שלמה שעולה מיליונים? הרי מה שקורה זה שהספק (תאגיד המים) אמור לתת לזכאי הנחה אחרי שהוא נכנס למאגרי מידע, שגם זה עסק מסובך… אלו לא רק מאגרים של הביטוח הלאומי, זה מאגרים גם של משרד הביטחון ושל קרן הרווחה לניצולי השואה. בקיצור, ישנם שלושה מאגרים שאליהם תאגיד המים צריך להיכנס ולדעת שפלוני אלמוני זכאי.

הטענה הפופוליסטית כשחוקקו את החוק הייתה שקונים וולבו לראש העיר במקום לתקן את הצינור. זו הייתה הטענה בתחילת שנות האלפיים, ככה מכרו לנו את זה. אבל המפלצת הזו הוקמה כדי למכור אותה בסוף. תיכנס לפרוטוקולים"

"הספק אמור לתת את ההנחה בכל מצב. עבורו, דרישת ההחזר מן המדינה על ההנחות היא בלגן שלם: לגשת לרשות המים ולהגיש דוח מקוון עם מספר הזכאים – יש לי 20,000 כאלה או 3 כאלה. לתאגידי המים שייעצתי להם, המלצתי לא להתעסק בכלל עם השיפוי כשיש להם רק 15-12 זכאים, במקום זה, אמרתי להם שיתנו את ההנחה ולא יבקשו החזר. לכן, כשבכנסת אומרים 'הקצבנו 100 מיליון שקלים וניצלו רק 60 מיליון כהחזרים לספקים אז יש אי ניצול' הם לא באמת יודעים כמה נוצל. הכשל פה הוא בשיטה".

בשנת 2000 החלה הרפורמה בשוק המים, אז הוקמו תאגידי המים העירוניים. מטרת המהלך הייתה להוציא את תחום גביית המים מהרשויות, וזאת בטענה שהכסף שנגבה שימש למעשה לצרכים אחרים שאינם קשורים לתשתית המים. צ'סנר מסביר שהחלק המרכזי ברפורמה עוד לפנינו – הפרטת תאגידי המים.

"אנחנו כעת בשלב א," אומר צ'סנר. "בפרוטוקולים של ועדת הכלכלה בשנת 2000, שבה חוקקו את חוק תאגידי מים וביוב, אפשר לראות שלחוק היו שני שלבים – השלב הראשון הוא הקמת תאגידי מים עירוניים, והשלב השני הוא הפרטה. חלק גדול מהדיונים עסקו בנושא ההפרטה, כי העירייה אינה יכולה למכור ליזם מפעל מים עירוני, אבל תאגיד כן יכול. ברור לך שכרגע אנחנו לא נמצאים בשלב השני רק בגלל קוניקטורה פוליטית".

מה דעתך על השלב השני של החוק?

"אני טענתי מלכתחילה שלא היה צריך לחוקק את חוק תאגידי מים וביוב. אני טענתי שהייתה צריכה להיות החלטה נורא פשוטה שאף אחד לא רצה להתעסק איתה – ששר הפנים יקבע בצו שמשק המים העירוני מתנהל כמשק סגור בתוך הרשויות המקומיות. ואז במידה ועיריית תל אביב תרצה להוציא רווחים ממפעל המים לשימוש אחר, היא תצטרך לעבור איזושהי משוכה, באופן שיעודד אותה להשקיע את הרווחים בתוך משק המים. הטענה הפופוליסטית כשחוקקו את החוק הייתה שקונים וולבו לראש העיר במקום לתקן את הצינור. זו הייתה הטענה בתחילת שנות האלפיים, ככה מכרו לנו את זה. אבל המפלצת הזו הוקמה כדי למכור אותה בסוף. תיכנס לפרוטוקולים".

אתה בעד ההפרטה?

"לא אמרתי אם אני נגד או בעד, אבל הציבור היה צריך להבין מה המטרה של הקמת התאגידים. היו מטרות ראשיות והיו גם מטרות סמויות. זה היה הבון טון באוצר, כל דבר – מפריטים. זה היה בתחילת שנות האלפיים. כולם חשבו שאם אתה מעביר עסק לגורם פרטי אז הכול יהיה הרבה יותר טוב, ויש בזה מידה מסוימת של אמת, אבל יש בהפרטה גם כשלים, בטח שבמוצרים חיוניים, מי כמונו יודע.

"יש גם מדינות שניסו דברים כאלה וזה לא כל כך צלח. אני לא מומחה לכלכלת מאקרו. אני כלכלן קטן שעוסק בתמחיר של מים, אבל את הקטע הזה של חוק תאגידי מים וביוב אני ליוויתי מסיבה מאוד פשוטה כי ייצגתי את האינטרס של הסקטור שאני חלק ממנו, הסקטור החקלאי".

"במועצות האזוריות," מוסיף צ'סנר, "דאגנו שהחוק הזה לא יחול".