בקרוב נציין כולנו חמש שנים למחאה החברתית, וזהו עיתוי מצוין לחזור קצת אחורה במנהרת הזמן אל אותה קביעה תקדימית היסטורית, הידועה בשם "פסק דין פלאפון", שנולדה כשנתיים לאחר פרוץ המחאה.

בית הדין הארצי לעבודה, בראשותה של השופטת נילי ארד, קבע בשעתו כי חל איסור מוחלט על מעסיק להביע עמדה בעניין התאגדותם של עובדיו. כדי להמחיש את מידת האיסור קבעה השופטת כי התערבות הנהלת החברה בניסיון העובדים להתאגד משולה להתערבותה של מדינה אחת בענייניה הפנימיים של מדינה שנייה! כאשר יצאנו מבית המשפט, לאחר החלטת השופטת, היינו בשיאו של מאבק ההתאגדות בחברה וטרם הפנמנו את חשיבותו הרבה.

רמת אי-השוויון בישראל היא מהגבוהות בעולם המפותח, וחלקם של העובדים בתוצר הלאומי הולך ומצטמק בהתמדה

יתרה מכך, רבים הרימו גבה לנוכח הפסיקה יוצאת הדופן, וטענו שאין לה אח ורע אפילו במדינות סוציאל־דמוקרטיות מובהקות כמו סקנדינביה, אך ככל שעובר הזמן אנו למדים עד כמה פסיקתה של ארד הייתה נחוצה לחברה בישראל.

היחלשותה של העבודה המאורגנת בישראל, בעידודה האקטיבי של הממשלה, לא היטיבה עם המשק והחמירה את מצב העובדים. רמת אי-השוויון בישראל היא מהגבוהות בעולם המפותח, וחלקם של העובדים בתוצר הלאומי הולך ומצטמק בהתמדה. בנוסף, משברים כלכליים תכופים רק מערערים את מצבם התעסוקתי של עשרות אלפי עובדי הייטק, טכנולוגיה וסלולר, כמו גם את מצבם של מאות אלפי עובדים נוספים.

אם עד כה התרגלנו בעיקר למאבקי עובדים עם צמיגים בוערים ומפעל נעול בפריפריה. באחרונה אנו עדים גם למאבקים במתכונת שונה. אט אט קמות התאגדויות חדשות, בין היתר הודות לפסיקתה של ארד: ועדי עובדים של צעירים מאזור המרכז שמבינים כי המאבק נגד רמיסת זכויות והלנת שכר אינו נחלתם הבלעדית של עובדי מפעלים קשֵי יום – המאבק הזה רלוונטי, יותר מתמיד, גם ליחסי העבודה שלהם.

אורי יוגב, המכהן כיום כיו"ר רשות החברות הממשלתיות, התראיין לפני כעשור עת נפרד מתפקידו כממונה על השכר במשרד האוצר, וטען כי "הצלחנו לקדם את המהפכה הדרמטית מכולן – שבירת העבודה המאורגנת בישראל". אמנם "חזונו" של יוגב לא קרם עור וגידים, אך בישראל, חשוב לזכור, מספר העובדים המאוגדים עומד על כשלושים אחוזים, ולכן זוהי רק תחילתו של המאבק.

הצבת הזכויות החברתיות כשוות ערך, לצד הזכויות הפוליטיות והאזרחיות, היא צעד חשוב והכרחי בדרך להגדלה משמעותית של מספר העובדים המאוגדים בישראל.

ייתכן שהדעה הרווחת היא שבמקומות עבודה כמו חברות סלולר, הייטק וטכנולוגיה, המספקות שכר מכובד, יוקרה מקצועית ועוד שלל הטבות, אין צורך בוועד עובדים. אלא שהמציאות, בין השאר גלי פיטורין ומשברים כלכליים, מורכבת הרבה יותר ומחייבת את מתן היכולת להתאגד ולהגביר את המודעות לכך. חופש התאגדות ויחסי עובד־מעסיק רלוונטיים גם במציאות התעסוקתית של היום, על מגוון תבניות ההעסקה המורכבות שבה.

מציאות זו מחייבת את תרגומם ועיצובם מחדש של מונחי העבר לתקופה שבה אנו חיים. אל לנו לשבת בחיבוק ידיים ולחכות לעוד פסיקות בית משפט, חשובות ככל שיהיו. הצבת הזכויות החברתיות כשוות ערך, לצד הזכויות הפוליטיות והאזרחיות, היא צעד חשוב והכרחי בדרך להגדלה משמעותית של מספר העובדים המאוגדים בישראל.

ברק לוי, יו"ר ועד עובדי פלאפון. צילום: יח"צ

הכותב הוא יו"ר ועד עובדי חברת פלאפון