דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
שביתת כורי הפחם

עובדים במאבק / 35 שנה לשביתת כורי הפחם בבריטניה

עימותים בין כורים לשוטרים בהפגנה במהלך שביתת הכורים בבריטניה. מרץ 1985 (Photo by Steve Eason/Getty Images)
עימותים בין כורים לשוטרים בהפגנה במהלך שביתת הכורים בבריטניה. מרץ 1985 (Photo by Steve Eason/Getty Images)

כך דיכאה מרגרט תאצ'ר את מאבק העובדים הגדול, וסימנה את חיסולה של מדינת הרווחה ועלייתה של המדיניות הנאו-ליברלית

ניצן צבי כהן
ניצן צבי כהן
כתב לענייני עבודה
צרו קשר עם המערכת:

זה נחשב לרגע מכונן בחיסול מדינת הרווחה: ב-3 במרץ 1985, השבוע לפני 35 שנה, ועידת ארגון הכורים הבריטי הורתה לחברי הארגון, כורי הפחם ששבתו במשך כשנה, לשוב לעבודה, מבלי שהשיגו דבר. שבירת השביתה על ידי ממשלתה השמרנית של מרגרט תאצ'ר נחשבת לאבן יסוד בהתפתחות המדיניות הנאו-ליברלית, זו שאינה אוהבת עובדים מאוגדים. ובמקרה של תאצ'ר, מוכנה להילחם בהם בכל דרך.

רקע: השמרנים מסמנים אויב

"אשת הברזל", שנבחרה לראשות ממשלת בריטניה במאי 1979, סימנה את האיגודים המקצועיים כיריב מרכזי כבר במהלך קמפיין הבחירות. המומנטום לבחירתה היה קרע שנוצר בין ממשלת הלייבור, שקדמה לה, לבין האיגודים המקצועיים. האינפלציה הגבוהה באותן שנים ודרישת העובדים להימנע משחיקת שכר הולידו גל גדול של שביתות בחורף שלפני הבחירות.

הרכבות, מערכת פינוי האשפה, חברות הנפט, נהגי האמבולנסים ובתי החולים – כולם שבתו, ואי השקט הכשיר את דעת הקהל הבריטית לרעיון של הגבלת זכות השביתה.

עוד לפני שנבחרו, ערכו אנשי המפלגה השמרנית מיפוי של ענפי הכלכלה במדינה כדי לגבש תוכנית אסטרטגית למאבק בעבודה המאורגנת. עם עלייתם לשלטון, במטרה להעמיק את התמיכה הציבורית במדיניותם, הפיצו חומרי תעמולה נגד האיגודים המקצועיים.

ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר במכרה (Photo by PA Images via Getty Images)
ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר במכרה (Photo by PA Images via Getty Images)

תחנה ראשונה: תעשיית הפלדה

המאבק התפתח בהדרגה. תעשיית הפלדה היתה היעד הראשון. הממשלה הכריזה על תוכנית התייעלות בענף, וניצלה את השביתה שפרצה בו, בפעם הראשונה ב-20 שנה, כדי להעביר תיקון לחוק העבודה. התיקון החדש שהגביל את השימוש ב"משמרות שביתה", אסר על עובדים למנוע משוברי שביתה כניסה למפעל; הגביל את האפשרות לנקוט שביתות הזדהות; ואסר על הצטרפות עובדים למשמרות שביתה וסולידריות שלא במקום עבודתם.

תאצ'ר האשימה את איגודי העובדים בכך שגרמו לאבטלה, למרות שכתוצאה ממדיניותה עלתה האבטלה בהדרגה (מכ-5.7% בתחילת כהונתה ב-1979, לכ-13% ב-1982). צמיחת שיעור האבטלה סייעה בגיוס שוברי שביתה – אמצעי נוסף לריסוק העבודה המאורגנת.

תחנה שנייה: מכרות הפחם

עובדי מכרות הפחם היו היעד הבא. בבריטניה היו באותן שנים כ-200 אלף כורים מאוגדים במחוזות השונים ובאיגוד ארצי. כדי לזכות באורך נשימה במאבק נגדם, החלה הממשלה לייבא ולאגור פחם, וב-1981 החליטה על מהלך גדול לסגירת מכרות. שורת שביתות מקומיות הבהירה לתאצ'ר שהיא עדיין לא מוכנה לעימות, והמהלך נמנע.

לראשות איגוד הכורים הארצי (NUM – National Union of Mineworkers) נבחר ארתור סקרגיל, אחד ממנהיגי הכורים הוותיקים, שנחשב למיליטנטי. בתקופת המאבקים הגדולים בשנות ה-70 (שהובילו להפלת ממשלת השמרנים ולעליית הלייבור) התבלט סקרגיל כראש מחוז יורקשייר של האיגוד. כראש האיגוד הארצי, הצעתו לצאת למאבק להעלאת שכר כוללת, נדחתה. גם כשהממשלה החלה בסגירה הדרגתית של מכרות, איגוד הכורים לא מיהר להכריז על שביתה כללית. הצעה ברוח זו שהעלה סקרגיל בראשית 1983 נפלה.

כורי פחם בעבודה במכרה בבריטניה. דצמבר 1984 (AP Photo)
כורי פחם בעבודה במכרה בבריטניה. דצמבר 1984 (AP Photo)

תחנה שלישית: הכרזת מלחמה

הכפפות הוסרו במרץ 1983. הממשלה מינתה את איאן מק'גרוגר, מי שהיה אחראי על חיסול תעשיית הפלדה הלאומית, ליושב ראש ועדת הפחם, שהכריז על מדיניות ממשלתית ברורה: "להשמיד את תעשיית הפחם ואת איגוד הכורים".

העובדים החלו לשבות. ראשונים היו כורים במחוז יורקשייר, בצפון מזרח אנגליה, שעזבו את מכרה קורטונווד על רקע הכוונה לסגור אותו. משם הלכה והתפשטה השביתה, אט אט, למחוזות שונים. הממשלה ניצלה את ההזדמנות להחריף את המאבק, והודיעה על כוונתה לסגור 20 מכרות נוספים, ולפטר כ-20 אלף עובדים. בתגובה הכריז סקרגיל, ב-12 במרץ 1984, על שביתה כללית.

תחנה רביעית: חקיקה מגבילה

בארגון הכורים נהגו באותן שנים לקבל החלטות בהצבעה גלויה בהרמת יד. בתקופת המאבק, כדי להכריע את הכורים, קידמה הממשלה שורה של תיקוני חקיקה, ובראשם חובה לקיים הצבעה חשאית לפני ביצוע שביתות ופעולות ארגוניות אחרות. החוק, שעבר ב-1984, התיימר להגביר את הדמוקרטיה בארגוני העובדים, אך בפועל נועד לסרבל את פעולתם ולהסב להם הוצאות כלכליות כבדות. למרות שהחוק נחקק רק במהלך שביתת הכורים, הוא הוחל עליה רטרואקטיבית, והפך אותה למעשה לבלתי חוקית.

לאחר חמישה חודשי שביתה, הממשלה דרשה שהכורים ישובו לעבודה, ויערכו בחירות ארציות חשאיות על חידושה – דרישה שהאיגודים לא היו מסוגלים מבחינה לוגיסטית ליישם.

תחנה חמישית: המשטרה נכנסת לתמונה

חקיקה לא היתה הנשק היחיד של הממשלה. כוחות משטרה גדולים נשלחו לדיכוי השביתות. מחסומי משטרה נפרסו כדי למנוע מכורים שובתים לנסוע ולהפגין במחוזות שלא שבתו. משמרות שביתה שנערכו כחוק פוזרו בכוח. כוחות משטרה גדולים שנפרסו בכפרים השובתים, תוארו על-ידי התושבים כמזכירים 'כיבוש צבאי'. 11 אלף עובדים נעצרו במהלך ההפגנות, ונגד 8,392 מהם הוגשו כתבי אישום.

תחנה שישית: פגיעה בסולידריות

התקשורת הבריטית התגייסה לצד הממשלה והציגה את השביתה כבלתי חוקית. ביקורת רבה נמתחה על האלימות שהפגינו השובתים, שלא נהנו מתמיכה ציבורית רחבה, למרות שבמקרים רבים היו הם בעצמם ובני משפחותיהם קורבנות לאלימות של מתנגדי השביתה. עובדי תעשיית הפלדה האשימו את איגוד הכורים בכך שלא גילה סולידריות עמם בתקופת מאבקם.

גם מפלגת הלייבור ופדרציית האיגודים המקצועיים הבריטית לא התייצבו בגלוי מאחורי הכורים, מחשש שידבק בהם המוניטין השלילי של השובתים. הם הסתפקו בגיוס כספים לקרן השביתה של הכורים. איגודי הרכבת והמשאיות גילו סולידריות וסרבו להעביר מוצרי פחם ודלקים. אך הממשלה, כדי לשבור את האקט הסולידרי, הסכימה להעלאת שכר של 3.75% לעובדי הרכבת.

תחנה שביעית: בית המשפט

מאבק הכורים הוכרע בסופו של דבר בבית המשפט העליון, שפסק שהשביתה אינה חוקית והורה לעקל את כספי האיגוד. ארגון הכורים הצליח להוציא את מרבית נכסיו מחוץ למדינה, אבל בנובמבר 1984, בהוראת בית המשפט, מונה עורך הדין  הרברט ברוור, חבר בכיר במפלגה השמרנית, כ'כונס נכסים' של האיגוד במקום הנהגתו הנבחרת. האיגוד נותר בלא אשראי, מנותק מקרנות השביתה, ובלא יכולת לתמוך כלכלית בחבריו השובתים.

שינוי חקיקה מ-1980 שלל את זכותו של עובד שובת ומשפחתו לקבל קצבאות מהביטוח הלאומי. בהיעדר אמצעים כלכליים, השביתה החלה לדעוך עד שהסתיימה ב-3 במרץ 1985.

כורי פחם בהפגנה במהלך שביתת כורי הפחם בבריטניה. פברואר 1985 (AP Photo/John Redman)
כורי פחם בהפגנה במהלך שביתת כורי הפחם בבריטניה. פברואר 1985 (AP Photo/John Redman)

תחנה שמינית: התבוסה

למרות שהשביתה נמשכה כשנה, והקיפה בשיאה כ-150 אלף שובתים (למעלה מ-75% מעובדי הענף), היא הסתיימה ללא כל הישג לעובדים. מרבית המכרות בבריטניה נסגרו. הכורים איבדו את מקומות עבודתם ורבות ממשפחות השובתים שקעו בחובות כבדים. ביקורת חריפה נמתחה על סקרגיל בטענה כי עדיף היה לסיים את השביתה מוקדם יותר ובנזקים פחותים.

חיסול השביתה של אחד האיגודים החזקים ביותר בבריטניה, סימן את ירידת כוחם של האיגודים המקצועיים במדינה, ונחשב מאז לאבן דרך במאבק נגד העבודה המאורגנת ובהצמקות מודל מדינת הרווחה.

על השביתה הגדולה והממושכת שהפכה לסמל, נכתבו שירים ונעשו סרטים – בהם הסרט "בילי אליוט" (אביו של הנער הרקדן ואחיו הם כורים שובתים ב-1984), אך מה יותר סמלי מזה שבמקום שבו היא החלה, מכרה קורטונווד, פועל כיום מתחם קניות גדול?

בכתיבת הכתבה נעזרנו במחקר "ברזל ופחם – מלחמתה של תאצ'ר בעבודה המאורגנת בבריטניה 1985-1984" (הוצאת ״דרור לנפש״)

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!