בית הדין הארצי לעבודה בהרכב בראשות השופטת סיגל דוידוב מוטולה חייב את המדינה בתשלום פיצויים בסך 55 אלף ש"ח לעובדת משרד ממשלתי שהתנכלו לה בשל פעולותיה לטיפול בהטרדות מיניות במשרד.

לאור חשיבות פסק הדין שניתן בסוף מרץ, אישר אתמול (חמישי) בית הדין את פרסומו תוך הטלת חיסיון על שמות המעורבים בפרשה ופרטיהם המזהים. הפסיקה ניתנה במסגרת ערעור שהגישה העובדת על פסק דין קודם שניתן בעניינה על ידי בית הדין האזורי לעבודה בירושלים.

העובדת ערערה כנגד פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה שדן בתביעה נזקית שהגישה כנגד המדינה, מנכ"ל המשרד בו עבדה ובכיר נוסף במשרד, על סך חצי מיליון שקלים. בפסק הדין של בית המשפט האזורי נדחו טענותיה כלפי המדינה, ואילו טענותיה באשר למנכ"ל ולבכיר נתקבלו בחלקן. בית הדין האזורי אמנם קבע כי מערכת היחסים בין העובדת למנכ"ל המשרד והבכיר היתה עכורה והובילה ל"התנהלות לא ראויה" מצדם כלפיה, אך החליט כי הפיצוים אותם היא ראוייה לקבל מתקזזים מול ההוצאות שהוא סבור כי יש להשית עליה בגין דחיית מרבית תביעתה. בית הדין הארצי שינה החלטה זו וקיבל חלק מערעורה של העובדת וקבע כי אכן סבלה מהתנכלות מצד המנכ"ל והבכיר על רקע מעורבותה בטיפול בפרשת הטרדות מיניות שנתגלעה במשרד.

הרקע לפרשה

העובדת מונתה בשנת 1996 כעוזרת מנכ"ל המשרד בו הועסקה, והחל מחודש יולי 1999 היתה מעורבת לבקשת המנכ"ל בטיפול בשורת פניות של נשים עובדות המשרד שהתלוננו כנגד עובד המשרד בגין הטרדה מינית. אותו עובד הושעה מתפקידו ובהמשך הורשע על פי הודאתו בהליך פלילי בביצוע הטרדות מינית, וחדל לעבוד בשירות המדינה.

בפברואר אותה שנה מונה מנכ"ל חדש למשרד, ולטענת העובדת החל להתנכל לה יחד עם עובד בכיר נוסף, על רקע מעורבותה בטיפול בפרשת ההטרדות המיניות במשרד. המנכ"ל ואותו בכיר היו שניהם חתומים על מכתב תמיכה משנת 1999 באותו עובד שהורשע לבסוף בהטרדות מיניות.

לטענתה ההתנכלויות לא חדלו עד עזיבתם של המנכ"ל והעובד הנוסף את המשרד למעלה משנה אחר כך. תלונות במשטרה שהגישה העובדת כנגד השניים נסגרו, וכנגד המנכ"ל נפתח גם הליך משמעתי שבסופו זוכה מהאישומים שיוחסו לו.

בשנת 2002 הועמדה העובדת לדין משמעתי בגין מספר עבירות משמעת בהן הודתה, ונגזרה עליה נזיפה חמורה והקפאת דרגה עד לסוף שנת 2003. העובדת, שחשבה שהעונש אינו מוצדק, עתרה לבית המשפט העליון, וזה הפחית את עונשה לנזיפה בלבד. בדבריה כתבה הנשיאה דאז דורית בייניש כי פעולותיה של העובדת בנוגע לפרשת ההטרדות המיניות "היו ככל הנראה לצנינים בעיני הממונים עליה, וביחסים הפנימיים שבמשרד התגלו מתחים קשים". בייניש הדגישה ש"אין באמור כדי להצדיק את התנהגותה של המערערת". כמו כן נכתב בפסק דינה של השופטת בייניש כי בנסיבות המיוחדות של המקרה ראוי היה כי הנהלת המשרד ונציבות שירות המדינה ינקטו באמצעים מנהליים ומשמעתיים אחרים שהם "פחות קיצוניים מהעמדה לדין".

לאחר פסיקת בית המשפט העליון פנתה העובדת לתביעה הניזקית כנגד המדינה, המנכ"ל והבכיר שהתנכלו לה, וכן כנגד אותו עובד שעמד במרכז פרשת ההטרדות המיניות, אולם התביעה כנגדו הוסרה בשל התיישנות.

בתחילת ינואר בשנת 2000, נמסר לעובדת כי העסקתה צפויה להסתיים, והיא פנתה לבית הדין האזורי לעבודה בטענה כי פיטוריה מהווים התנכלות ואסורים על פי החוק למניעת הטרדה מינית. בהסכם פשרה שנחתם הוחלט כי העסקתה תוארך בשנה, בתפקיד אחר במשרד תוך שמירת תנאיה.

נטל ההוכחה על המדינה

"בענייננו אנו סבורים כי בנסיבות המקרה עבר הנטל למדינה להוכיח כי לא היתה התנכלות", קבעו השופטים בערעור, "זאת נוכח היעדר המחלוקת על כך שהמערערת נטלה חלק פעיל בסיוע למתלוננות בפרשת ההטרדות המיניות, וכאשר לא הייתה מחלוקת ממשית כי במקביל לכך אירעו אירועים שונים שהרעו לכאורה את תנאי עבודתה".  בהמשך התייחסו השופטים לקביעת בית הדין האזורי לעבודה כי בין העובדת למנכ"ל החברה ולבכיר היתה "מערכת יחסים עכורה", ולקביעתו כי המנכ"ל והבכיר נהגו כלפי העובדת באופן "בהתנהלות לא תקינה", ואף "לא ראויה", וכתבו כי "בהתחשב באווירה הקשה ששררה במשרד סביב פרשת ההטרדות המיניות, ובגיבוי שניתן על ידי המנכ"ל והבכיר לנאשם (כפי שעולה גם מחתימתם על מכתב התמיכה בו), אין זה סביר כי מערכת היחסים העכורה הייתה מנותקת לחלוטין ממעורבותה של המערערת בפרשת ההטרדות המיניות, ולא בכדי החלה בסמוך אליה על אף שעד לאותו מועד נחשבה המערערת כעובדת מוערכת".

השופטים הדגישו כי "להתנכלות פנים רבות, ולעיתים היא סמויה מהעין וקשה להציג לה ראיות חותכות. כך ייתכן שתבוא לידי ביטוי בשינוי יחס, בהתנכרות, בהדרה חברתית, בהערות פוגעניות, בהיטפלות, ואף בהפעלה מגמתית של סמכויות ניהוליות – לרבות אכיפה בררנית של נהלים, או הטלת סנקציה בילתי מידתית על עובד שמעד או כשל בהיבט מסויים של עבודתו".

לפיכך קבעו השופטים כי המנכ"ל והבכיר אכן התנכלו לעובדת, אולם הדגישו כי ההתנכלות לא היתה בהיקף שנטען על ידי המערערת, וכן כי לא שוכנעו שמאחורי ההתנכלות עמדה "'כוונה' להתנכל למערערת ולמנוע בדרך זו את המשך מעורבותה בפרשת ההטרדות המיניות". לפיכך פסקו השופטים כי המדינה תפצה את המערערת ב-55 אלף ש"ח כפיצוי ללא הוכחת נזק, וזאת כיוון שההתנכלות לא טופלה ביעילות מספקת ולא נעשה כל הדרוש לתיקון הפגיעה בעובדת. וכן כי המנכ"ל והבכיר יפצו אותה ב-5 אלף ש"ח כל אחד.

החוק למניעת הטרדה מינית

"לא יטריד אדם מינית את זולתו ולא יתנכל לו", נקבע בחוק למניעת הטרדה מינית, ובהמשך מוגדרת התנכלות כ"פגיעה מכל סוג שהוא שמקורה בהטרדה מינית או בתלונה או בתביעה, שהוגשו על הטרדה מינית". בפסק דין שניתן בבית הדין הארצי באוגוסט 2010, נכתב כי "אין בלשון החוק דרישה כי מושא ההתנכלות יהיה העובדת אשר הוטרדה מינית או התלוננה על הטרדה מינית. מקור ההתנכלות יכול להיות הטרדה מינית אשר הופנתה כלפי עובדת אחרת". החוק אף מטיל על מעסיקים את החובה לספק לעובדיהם סביבת עבודה נאותה ושוויונית השומרת על כבודם, ולנקוט צעדים למניעת מקרים של הטרדה מינית או התנכלות. כל פי פסיקות קודמות, אין צורך להוכיח כוונה מצד המתנכל, אולם על בית הדין להתרשם כי מקור הפגיעה הוא התלונה בנושא הטרדה מינית או הסיוע לה

עו"ד גל שרגיל, ממקימות הארגון "אחת מתוך אחד" למאבק באלימות מינית, הסבירה ל'דבר ראשון', כי לצד ההליך הפלילי עומדת לנפגעות אלימות מינית גם היכולת להגיש תביעות אזרחיות עבור פיצויים. במידה והפגיעה בוצעה במסגרת מקום העבודה, תידון התביעה בבית הדין לעבודה. "בהליך אזרחי הנפגעת היא התובעת והיא לא על תקן עדה" מסבירה שרגיל. לפיכך בהליך האזרחי לנפגעת יכולת רבה יותר להשפיע על הדיון, "היא קובעת מה הולך להיות. זאת לעומת ההליך הפלילי בו היא רק עדה, והמדינה היא התובע".