כיום, כשהאחיות ונוס וסרינה וויליאמס מככבות כבר 20 שנה בצמרת הטניס העולמי, והטניסאית הצעירה קוקו גאוף עתידה להיות אחת המובילות בשנים הקרובות, קשה לדמיין שבאמצע המאה שעברה השתתפותה של צעירה אפרו-אמריקאית באליפות ארה"ב התאפשרה רק אחרי מאבק ציבורי, וזכיותיה בטורנירי גרנאד סלאם היו אירוע יוצא דופן.
"מי יכול היה לדמיין? מי בכלל יכול היה לחשוב על זה?", שאלה אלתיאה גיבסון, בטקס שנערך לכבודה ב-1988, במוזיאון הלאומי של ארה"ב, שבו הציגה את תאריה בטורניר ווימבלדון. "הנה עומדת לפניכם אישה שחורה, שגדלה בהארלם, שהפכה להיות שחקנית טניס ובסוף הפכה להיות אלופת העולם, בעצם אלופת העולם השחורה הראשונה בכל העולם, ותאמינו או לא, אני עדיין כזאת".
גיבסון נולדה ב-1927 בחוות כותנה שבה עבדו שני הוריה בדרום קליפורניה. בעת המשבר הכלכלי הגדול, עברה משפחתה להארלם, שם עשתה את צעדיה הראשונים בספורט. אביה לימד אותה איגרוף להגנה עצמית, היא שיחקה בייסבול, ואף הופיעה במדי קבוצת 'הארלם גלובטרוטרס'. היא גם הייתה האפרו-האמריקאית הראשונה בסבב הנשים בגולף.
בראיון לרדיו בי.בי.סי סיפרה על משחקי הרחוב בניו יורק של שנות ה-40: "התחלתי לשחק פאדל טניס (משחק דומה לטניס) ברחובות ניו-יורק. שני מחבטים וכדור ספוג, רשת קצרה ומגרש קטן. חבר שלי התקרב, ראינו את המחבטים והכדור, והתחלנו להכות בכדור קדימה ואחורה. מהרגע הזה, הגעתי כל בוקר הכי מוקדם, מיד אחרי שהם שמו את הרשת. כך התחלתי".
בגיל 12 היתה לאלופת ניו-יורק בפאדל טניס. בגיל 13 עזבה באופן זמני את הלימודים והסתבכה בחיי רחוב, עד שמצאה את עצמה בבית מחסה לילדים. שכנים ניסו לעזור לה ואספו כסף כדי לרשום אותה לשיעורים במועדון טניס מקומי.
"היא ניסתה להגיד: תנו לי להיות אחת מכם"
באותן שנים של הפרדה גזעית, נאסר על שחורים לשחק עם לבנים. החוק הלא כתוב היה ברור ומוחשי. הטניסאית המעוטרת בילי ג'יין קינג ראתה בצעירותה את גיבסון משחקת, וכך תיארה זאת: "הכל היה לבן, הכדורים, הבגדים, הגרביים, האנשים, הכל. היא רק רצתה לשחק, היא פשוט ניסתה להגיד: 'תנו לי להיות אחת מכם'. לצערה בשנות ה-50 זה לא היה קל".
למרות שהייתה שחקנית כשרונית, גיבסון לא הרגישה שייכת. "הרגשתי את הזרות והשונות", אמרה פעם, "רציתי לפרוש כל פעם שמישהי ניצחה אותי, או להרביץ לה".
כשהיתה בת 17 הגיעה לגמר טורניר הטניס של איגוד הטניס לשחורים. היא הפסידה, אך באותה תחרות ב-1946 משכה את תשומת ליבם של ד"ר הוברט איטון וד"ר רוברט ג'ונסון, שביקשו לקדם שחקני טניס אפרו-אמריקאים צעירים, כדי לשבור את מחסום הצבע בספורט האמריקאי. בתחילה גייסו השניים את גיבסון, ואחריה את שחקן הטניס ארתור אש. גיבסון עברה להתגורר בווילמינגטון צפון קרוליינה, להמשיך להתקדם תחת חסותו של ד"ר איטון.
"רגלו של אף שחקן שחור לא דרכה על המגרש הזה"
תחרויות הדירוג בטניס, שמאפשרות לטניסאים להשתתף באליפות ארה"ב הפתוחה, נערכו באותן שנים במועדוני טניס ללבנים בלבד, ושחקנים שחורים לא יכלו להשתתף בהן. השינוי התחולל רק לאחר שיצאו למאבק ציבורי משמעותי, ואליס מארבל, ארבע פעמים אלופת ארה"ב, התגייסה למענם. מארבל פרסמה מכתב נוקב, בו דרשה מאיגוד הטניס האמריקאי לקבל את גיבסון ולאפשר לה לשחק בטורניר.
בעקבות התגייסותה של מארבל, קיבלה גיבסון הזמנה לאליפות ארה"ב הפתוחה והפכה לשחקנית הטניס השחורה הראשונה שהשתתפה בה. למרות שהפסידה כבר במשחקה השני, זה היה צעד שסימל שינוי בעולם הטניס, ואת תחילת הדרך של גיבסון לצמרת הטניס העולמי.
"רגלו של אף שחקן או שחקנית שחורים מעולם לא דרכה על המגרש הזה", כתב אז העיתונאי לסטר רודני, "במובנים רבים, מדובר אפילו במשימה אישית קשה יותר לניפוץ מאשר היציאה הראשונה של ג'קי רובינסון מהמנהרה למגרש של הברוקלין דודג'רס בבייסבול".
"לחצנו ידיים עם מלכת אנגליה"
שבירת מחסום הצבע היתה צעד חשוב במאבק החברתי ציבורי, אך כדי להשלים את שינוי התפיסה ולהוכיח שגיבסון אינה גימיק חד פעמי, היא הייתה חייבת לזכות בתואר רציני. והזכיות הגיעו.
ב-1955 יצאה גיבסון לסבב טורנירים באסיה, שם פגשה את אנג'לה בקסטון הבריטית. בקסטון היהודיה בת ה-21, שגדלה בדרום אפריקה ובריטניה (והשתתפה במכביה), הבינה את מאבקה של גיבסון. בקשתה שלה להירשם למועדון טניס בלונדון, סורבה בשל יהדותה. "אף אחד לא דיבר איתה, בטח לא היה מוכן לשחק איתה", שיחזרה בקסטון בראיון לסוכנות הידיעות איי.פי.
החיבור ביניהן היה מושלם והוביל לזכייתן בשני תארי גראנד סלאם לזוגות – ברולאן גארוס ובווימבלדון (ב-1956). שתיהן גם כיכבו במשחקי היחידות, וגיבסון זכתה בתואר הגראנד סלאם הראשון שלה ברולאן גרוס. ההישגים נתנו לה את הפוש להפוך לאגדה. היא חזרה לארה"ב כגיבורה, ובאותה שנה הגיעה לראשונה בקריירה שלה לגמר אליפות ארה"ב – בו הפסידה.
בספרה, תארה גיבסון את זכייתה הראשונה בווימבלדון, ב-1957. "עמדנו וחיכינו, המלכה אליזבת נכנסה למגרש, 'מזל טוב', היא אמרה, 'בטח היה חם באופן בלתי רגיל על המגרש'. לחצנו ידיים עם מלכת אנגליה. זאת הייתה הדרך הארוכה שעברתי מנערה שנאלצה לשבת במושבים האחוריים של האוטובוס בנסיעה לווילמינגטון צפון קרוליינה".
"אני רוצה לתרום מהכישרון שלי לאחרים"
במהלך הקריירה זכתה גיבסון ב-11 תארי גרנאד-סלאם, חמישה מהם ליחידים, ובכך הפכה לא רק לשוברת מוסכמות, אלא לאגדת טניס שמתווה דרך לבאות אחריה. בילי ג'ין קינג סיפרה שגיבסון הייתה לה מקור השראה במהלך המאבק שהיא הובילה לתשלום שווה לגברים ונשים בטניס העולמי.
לאחר פרישתה מתחרויות, החלה גיבסון לפעול למען ילדים משכבות חלשות בארה"ב. ב-1972 פתחה, בשיתוף חברת פפסי, תכנית שבה למדו לשחק טניס כ-20 אלף ילדים וילדות משכונות עוני באטלנטה, בוסטון, ניו-יורק ופילדלפיה. "יש לי מוטיבציה מיוחדת לנסות לעזור ולפתח אנשים בענף הטניס, בגלל הדרך שעברתי", אמרה גיבסון, "אני קיבלתי את העזרה, וכעת אני רוצה לתרום מהכישרון שלי לאחרים".
גיבסון הלכה לעולמה ב-2003 בגיל 75. פסל בדמותה נחנך באוגוסט 2019 בניו-ג'רזי, סמוך למגרש שבו זכתה באליפות ארה"ב הפתוחה. סרינה וויליאמס דיברה בטקס על השפעתה של גיבסון עליה ועל הדור הצעיר של נשים שחורות בענף: "זה מעביר מסר חזק, להכיר את סיפור החיים שלה ומה שהיא נאלצה לעבור כדי להיות האפרו-אמריקאית הראשונה בטניס. להיות בענף הזה, אחרי כל הדברים שהיא עשתה בשביל אנשים שנראים כמוני, זה דבר מדהים בשבילי".
