"מלחמת לבנון השנייה, במידה רבה מאוד, חשפה את הבעייתיות בכך ששיקולים כלכליים נכנסו יותר ויותר למרכז הבמה של ההחלטות הצבאיות והביטחוניות. היו ספקים אזרחיים, לדוגמה, שלא התייצבו לעבודה. פתאום הצבא מקבל מכה על האף", כך אמר ל'דבר ראשון' פרופ' יגיל לוי, מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, אשר ידוע במחקריו על הקשר הסימביוטי בין הצבא והחברה.

יגיל לוי. צילום: גדעון מרקוביץ'.

מדובר במהפכה שהתחוללה בכל חלקי החברה הישראלית, במקומות מסויימים בצורה מהירה מאוד. גם אל מדיניות הביטחון בישראל ולצבא העם חילחלו השיקולים הכלכליים. אך האם זה נבון מצד החברה הישראלית לבחון את ההתמודדות עם האיומים הקיומיים והביטחוניים דרך החור של הגרוש? אם יש שאלה שמלחמת לבנון הייתה צריכה לעורר בחברה הישראלית, ייתכן שזו השאלה. אולם, קשה לומר שנושא זה נדון בציבוריות הישראלית במידה הנדרשת.

הימ"חים, האימונים, וגיוס החירום – בערבון מוגבל

ועדת וינוגרד, וועדת הבדיקה הממשלתית אשר בחנה את כלל אירועי "המערכה" בלבנון, בחרה שלא לבחון את המדיניות התקציבית שקדמה למלחמה. "לא עסקנו בהיבטים התקציביים של פעולת צה"ל", נכתב בדו"ח הוועדה שהוגש לרה"מ אולמרט, בזמנו. "יחד עם זאת, אנו מוצאים לנכון לציין כי הקיצוצים לבדם לא היו אחראיים ישירות לליקויים שמצאנו, וכי מסקנתנו אינה כוללת הנחיה ברורה בנושא זה. אין לנו ספק כי נושאים אלה צריכים להיות חלק ממכלול הדיון האסטרטגי ארוך הטווח בצה"ל ובמקומו במכלול הממדים של החברה הישראלית והחוסן הלאומי שלה".

"בדיון על תקציב מערכת הביטחון לשנת 2006, שהתקיים באוגוסט 2005 בראשות ראש הממשלה דאז מר אריאל שרון, ציין שר הביטחון דאז, מר שאול מופז, כי מערך המילואים של צה"ל איננו כשיר עקב הפגיעה באימוניו. מעיון בפרוטוקול הדיון עולה כי המשתתפים בדיון, לרבות ראש הממשלה, לא הגיבו על דבריו אלה

מי שכן בחן את ההיבט התקציבי והשפעותיו על מוכנות הצבא ללחימה היה מבקר המדינה דאז, השופט בדימ. מיכה לינדנשטראוס. בביקורת נמצא קשר ישיר בין קיצוץ התקציבים לבין כשלי המלחמה: "בשנת 1989", כתב המבקר, "שונה מודל האימונים של מערך המילואים למודל המבוסס על מחזור אימונים דו-שנתי, בעיקר בשל אילוצים תקציביים, ובשנת 2004 הוחל באימון במחזוריות תלת-שנתית. מתחקירי צה"ל שנעשו בעקבות המלחמה עלה כי לחלק מהיחידות לא הייתה הכשירות הבסיסית הנדרשת, וכי מודל האימונים התלת-שנתי לא הספיק לשמירת כשירות זו."

חיילי מילואים בלבנון במהלך מלחמת לבנון השניה. צילום: דובר צה"ל

כזכור, חוסר המוכנות של מערך המילואים ללחימה במהלך המלחמה נחשב לגורם שהשפיע עמוקות על הלחימה, על חופש הפעולה בקבלת החלטות אסטרטגיות וטקטיות, ואחד הגורמים שהביאו להארכת הלחימה בצפון, ולהמשך מטחי הטילים על העורף. אין הכוונה כאן לחוסר ברוח לחימה, אשר ניכר שלא חסרה בלוחמי המילואים, לרבות אלו שזינקו לקרב גם ללא ציוד הולם, אלא בכשל מערכתי.

דו"ח מבקר המדינה, שפורסם בשנת 2007, כולל גם את הפיסקה המצמררת הבאה:

"בדיון על תקציב מערכת הביטחון לשנת 2006, שהתקיים באוגוסט 2005 בראשות ראש הממשלה דאז מר אריאל שרון, ציין שר הביטחון דאז, מר שאול מופז, כי מערך המילואים של צה"ל איננו כשיר עקב הפגיעה באימוניו. מעיון בפרוטוקול הדיון עולה כי המשתתפים בדיון, לרבות ראש הממשלה, לא הגיבו על דבריו אלה. כמו כן, לא נמצא כי הממשלה דנה בנושא חיוני זה בעקבות דבריו המהותיים של שר הביטחון, וניתחה את המשמעות הנובעת מהם".

לינדנשטראוס בדק היבטים של מוכנות צה"ל למלחמה בתחום מלאי התחמושת. גם פה נמצאו כשלים חמורים שנגרמו מקיצוץ משמעותי בתקציב. הביקורת מצאה פערים משמעותיים בין התקן שהוגדר כמחייב לאמצעי לחימה ליחידות השונות (תקן התקינה), ובין מה ככמות האמצעים שיש לחלק ליחידות השונות בימ"ח (תקן ההקצאה). "לדוגמה, בחטיבת טנקים של אוגדה מסוימת תקן ההקצאה של אמצעי ראיית לילה למפקדי טנקים היה כ-66% מתקן התקינה, ובמצאי היו אמצעי ראיית לילה בשיעור של 52% מתקן התקינה."

ביטוי חריף לתפישה הכלכלית השלטת העולה מדו"ח המבקר מתבטא בהסתמכותן של יחידות צבאיות על תרומתם של גורמים פרטיים. "ערב המלחמה ובמהלכה קיבלו יחידות מילואים, באמצעות תרומות של חיילי מילואים ושל גורמים אזרחיים, צל"מ, ציוד לסיוע ללחימה וציוד אישי, בניגוד להסדרים בנושא זה שנקבעו בפקודות מטכ"ל".

המהפיכה האיטית בצבא העם

באמצע שנות ה-80 חל שינוי שמרבית הישראלים לא חשו בו, ואם כן, סביר להניח כי לא ייחסו לו משמעות רבה. משכורתם של משרתי המילואים שולמה מביטוח לאומי, ולא ממשרד הביטחון, כפי שהיה נהוג עד אז. כביכול נראה השינוי חסר חשיבות. אבל זו הייתה בעצם הפעולה הראשונה ממסכת הפעולות שתבוא בעקבותיה שתכניס את המרכיב הכלכלי כגורם משמעותי בהחלטות צה"ל. בעצם עד אמצע שנות ה-80 היה צה"ל "נקי" משיקולים כלכליים. לשם ההמחשה אחרי המהלך של מעבר תקציב המילואים למשרד הביטחון צומצמו מספר ימי המילואים ששירתו כלל משרתי מערך המילואים ביותר מ-75%.

"בשנות ה-90 היה מין 'טרנד' כזה, הצבא אמר יש לי יותר מידי כוח אדם במנהלה, אני מואשם בבזבוז אז אני אשחרר אנשים. שזה מה שיצר בסופו של דבר מצב של כמעט איבוד שליטה – הצבא איפשר המון פטורים. לימים ההיגיון הזה יכה בלגיטימציה של צה"ל, משום שהוא פוגע באחת מהאושיות שלו – גיוס חובה המושתת על שוויון והוגנות"

"חשוב להבין" מסביר פרופ' יגיל לוי, "כי הצבא מושפע רבות ממגמות בחברה. אם החברה הופכת לחברת שוק גם כל מיני תפיסות תרבויות מחלחלות פנימה. הצבא מחקה את החברה כמי שמחיל את ההגדרה 'צבא עם'. כאשר צה"ל מזהה תמות מרכזיות בשיח הוא בסופו של דבר מאמץ אותן."

"יש לעניין הזה כמה שלבים" אומר לוי. "ב-1985 זה המהלך הבסיסי, ובשנות ה-90 אנחנו מדברים על רפורמה מקיפה. הצבא מתחיל לקבל את העיקרון של 'איזרוח משימות'. המשמעות של המהלך הזה הוא שכל מיני משימות שהצבא עושה שהן לא לב המלאכה הביטחונית, משימות כמו הסעדה, חינוך, רכב, תחזוקה הובלה ועוד, עוברות לידיים אזרחיות, ציבוריות או פרטיות."

"על רקע זה אפשר להבין את האמירה של אהוד ברק בשנות ה-90 כי 'מה שלא יורה יקוצץ'. מתגבשת תפיסת האיזרוח שאומרת שמה שלא בליבתו של הצבא, הצבא יכול לאזרח. אפשר להוציא החוצה".

"בשנות ה-90 היה מין 'טרנד' כזה, הצבא אמר יש לי יותר מידי כוח אדם במנהלה, אני מואשם בבזבוז אז אני אשחרר אנשים. שזה מה שיצר בסופו של דבר מצב של כמעט איבוד שליטה – הצבא איפשר המון פטורים. לימים ההיגיון הזה יכה בלגיטימציה של צה"ל, משום שהוא פוגע באחת מהאושיות שלו – גיוס חובה המושתת על שוויון והוגנות".

צה"ל קידם את תפיסת האיזרוח, ובתחילת שנות ה-2000 חלק ממהלכי ההפרטה הביאו את צה"ל להגביר את ההישענות שלו על ספקים אזרחיים במקום מרכזי הלוגיסטיקה השונים אותם צימצם. כך, לדוגמא, רס"ן ירון גלאט ששימש כקצין החימוש החטיבתי במהלך פירוקה של 'חטיבת 500' של חיל החימוש כתב במסמך של עמותת חיל החימוש כי "החטיבה איננה נסגרת בגלל איכות אנשיה, אלא משיקולים כלכליים".

גורמים במערכת הציבורית והפוליטית מרבים להאשים את צה"ל בכך שהוא צבא בזבזני, חסר יעילות, ואף מתייחסים אליו כנטל על קופת המדינה. מעטים, מתייחסים לבעייתיות הכרוכה בהכנסת שיקולים כלכליים מסוג זה למערכת קבלת ההחלטות של צה"ל. במלחמת לבנון השניה, נחשף השינוי העמוק שעבר בצה"ל, שכדברי יגיל לוי, למד לחשוב את עצמו במונחים של חברה מסחרית.

לאיזרוח תפקידים בצה"ל היו גם השפעות ישירות יותר על מהלך המלחמה. לדברי יגיל לוי, היו מקרים בהם ספקי שירותים שעברו איזרוח, סירבו להגיע לאזור הקרבות מתוך חשש לשלומם. ובשונה מחיילים הנמצאים בשירות המדינה, להם לא ניתן לתת פקודה.

ההפרטות שבדרך?

נכסים ציבוריים רבים עברו הפרטה מהירה בעשרים השנים האחרונות, והפכו מחברות ממשלתיות לחברות מסחריות. בצה"ל זה נראה אחרת: תהליך ההפרטה בצבא ההגנה לישראל הוא תהליך זוחל, ובו חלקים מסויימים בצה"ל מופרטים בזה אחר זה. על פי דו"ח לוקר שיצא ב-2015, בין המערכים שאוזרחו ניתן למצוא את משק הרכב האזרחי שהועבר ל"ליסינג", חלקים ממשק המזון, אחזקת אופטיקה, אחזקת מטוסים קלים בבית הספר לטיסה, אחזקת מסוקים, טיפולי מרפאה ושירותים רפואיים אחרים, תובלה כבדה, לימודי נהיגה ועוד.

המאמר "צבא והפרטה", שפירסם ב-2014 גיא ישראל זיידמן, פרופסור למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, מתאר את הדינמיקה הפוליטית בה מתנהלות מגמות ההפרטה בצה"ל. במאמרו, טוען פרופ' זיידמן כי בכדי להבין את המקצב ואת האופי של תהליכי ההפרטה בצה"ל, יש להבין את יחסי הכוחות בין משרד האוצר, משרד הביטחון והציבור.  "הציר המרכזי", מדגיש זיידמן במאמרו, "מצוי במאבק המתוקשר מאוד שבין מערכת הביטחון לבין האוצר. משרד האוצר הוא הגוף הממשלתי שקידם את מדיניות ההפרטה, למן שנות השמונים, בצורה המשמעותית ביותר."

במאמר מתוארת התנגשותם של שני כוחות: מצד אחד משרד האוצר, משרד "עוצמתי ביותר" על פי המאמר, המונחה על ידי אידאולגיה כלכלית ליברלית ושאיפה לזהירות, שלא לומר צימצום תקציבי, המפעיל לחץ על כלל הגופים הממלכתיים ליישם מדיניות של הפרטה.

מנגד, מסביר זיידמן, ניצב משרד הביטחון, אף הוא יריב חזק. לדבריו, "משרד הביטחון נהנה,מתקציביהם של כל משרדי הממשלה, ומתמיכה ציבורית רחבה וישירה, ובאופן היסטורי גם מאוטונומיה ניכרת בניהול ענייניו, לרבות תקציבו. מכאן הכוח המצוי בידי הנהגת מערכת הביטחון – יותר מאשר בידי כל משרד ממשלתי אחר – להיאבק עם משרד האוצר על סדר העדיפויות בהקצאת משאבי הלאום, וכן היכולת לשאת ולתת עם משרד האוצר על אופן יישומה והיקף".

כמה שווים חייו של אדם

הדיון הציבורי בחדירה העמוקה של השיקולים הכלכליים למדיניות הביטחונית והצבאית מתקיים בישראל באופן חד-צדדי למדי. הדגש הוא בעיקר על הנטל של הוצאות הביטחון על תקציב המדינה, ויש לכך הצדקות רבות כמובן. אך, כאמור, מלחמת לבנון השנייה אמורה הייתה להדגיש פנים נוספים ומורכבים של תפישה זו.

עמיר פרץ ומשה קפלינסקי בסיור בגולן, ספטמבר 2006. צילום: חיים אזולאי / פלאש90

עד כמה עמוקה ומושרשת, עד כדי אבסורד, התפישה הכלכלית בקבלת ההחלטות הביטחוניות ניתן לראות בדרך קבלת ההחלטות על המשך פיתוח מערכת 'כיפת ברזל'. בשנת 2011 כבר לא היה כל ספק לגבי חיוניותה של המערכת להגנת חיי תושבי הדרום מטילי הקאסם הנורים מעזה, וצדקת החלטתו של שר הביטחון עמיר פרץ חמש שנים קודם הייתה עובדה מוצקה וחלוטה.

אך עדיין נשאלה השאלה האם יש לפתח מערכות נוספות, מעבר לשתיים היחידות שהיו קיימות אז? השאלה הודגשה גם על ידי העובדה שבעוד שרקטות הקאסם פשוטות וזולות, הרי שפיתוח מערכת 'כיפת ברזל' הוא יקר, וגם כל טיל יירוט עולה כ-50 אלף דולרים. רפא"ל, שהייתה שותפה לפיתוח של 'כיפת ברזל' הזמינה מחקר כלכלי מהד"ר אדם רויטר, מֵחֶבְרַת 'חיסונים פיננסיים', שהוכיח את היעילות הכלכלית שבהצלת חיי אדם, לא פחות מזה.

כיפת ברזל מחוץ לבאר שבע. צילום ארכיון: פלאש 90

"מותו של אזרח ישראלי בגיל 25", כתב רויטר במחקרו מ-2011, "עלולה לגרום להפסד פוטנציאלי למשק בסך של כ-1.2 מיליון דולר. נניח לשם הפשטות, שהאזרח הישראלי שייהרג מן הטיל הבא מייצר תוצר למשק באופן ממוצע והינו בעל גיל ממוצע של כ-40 שנה והמשק יפיק ממנו תועלת עד גיל 65. מותו של אותו אזרח ממוצע תעלה לפיכך למשק בהפסד של תוצר עתידי בסך של כ-750 אלף דולר (25 שנות פוטנציאל למשק כפול 30 אלף דולר בשנה כתוצר שנתי). העלות הכלכלית למשק מפציעתו של 'האזרח הממוצע' הינה כ-500 דולר ביום דמי אשפוז בבית חולים. התשובה ל'כמה זה עולה לנו' הינה כעת רק מכפלת המספרים הללו בכמות האזרחים שייהרגו או ייפצעו".

במקרה של 'כיפת ברזל' החליטה ממשלת ישראל כי ההשקעה "שווה" ומשתלמת. אך האם הופקו כל הלקחים לגבי ההשקעה הנכונה של ישראל בצבא ובביטחון? נקווה שהדיון בשאלה זו יקדים את המלחמה הבאה, והוועדה שבעקבותיה.