ראש הממשלה בנימין נתניהו עומד בראש משלחת ישראלית למדינות אפריקה שיצאה מישראל ביום שני האחרון. בהודעת משרד ראש הממשלה נמסר כי זהו ביקור היסטורי שמתקיים לאחר שעברו עשרות שנים מאז ביקר ראש ממשלת ישראל באפריקה בפעם האחרונה. לראש הממשלה נתניהו הצטרפו כ-80 אנשי עסקים מלמעלה מ-50 חברות על מנת ליצור קשרים עסקיים עם חברות ומדינות ביבשת. בקניה ובאתיופיה יתקיימו סמינרים עסקיים בין אנשי העסקים שיצטרפו לנסיעת ראש הממשלה לבין אנשי עסקיים מקומיים. הסמינרים הם בחסות נשיא קניה, ראש ממשלת אתיופיה וראש ממשלת ישראל. בנוסף ממשלת ישראל אישרה תוכנית לחיזוק הקשרים הכלכליים ושיתופי הפעולה עם מדינות יבשת אפריקה בעלות של 50 מיליון שקלים.

יחסי ישראל ואפריקה הינם יחסים היסטוריים שנוצרו מעט לאחר קום המדינה עוד בטרם מרבית מדינות אפריקה קיבלו את עצמאותן ונכנסו לתהליך של דה-קולוניליזציה.

"בשנת 1955 התקיימה ועידה אפרו-אסייאתית בבנדונג שבאינדונזיה בה השתתפו מרבית מדינות אפריקה ואסיה במטרה לקדם שיתופי פעולה כלכליים ותרבותיים בין המדינות." מספר אריה עודד, חוקר וראש יחידת אפריקה במכון טרומן באוניברסיטה העברית בירושלים. "ג'ווהרלל נהרו, ראש ממשלת הודו באותם ימים, כינס את הוועידה ובין המדינות המועטות שלא הוזמנו הייתה ישראל, עקב לחץ מדינות ערב, על אף מאמצי שר החוץ משה שרת והשתדלותו אצל נהרו. בורמה הייתה הידידה היחידה של ישראל בוועידה, והתקבלו בה החלטות אנטי ישראליות בהובלת גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים באותן שנים. בישראל הייתה אכזבה מתוצאות הוועידה."

בתגובה לבידודה של ישראל, זיהו ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון וגולדה מאיר שנתמנתה כבר לשרת חוץ, במדינות אפריקה שהולכות ומקבלות עצמאות פוטנציאל להשתלב בין אומות העולם, "ולתת לאפריקאים שנוצלו והיו בעבדות מהידע שלנו". לאחר ההחלטה לפתח קשרים עם מדינות אפריקה הצעירות, מאמציה של ישראל ליצור קשרים עם היבשת נשאו פרי, "בשנות השישים ישראל הייתה מעצמה מאוד גדולה באפריקה", אמר עודד והוסיף, "לישראל היו שגרירויות ב-33 מדינות אפריקאיות, מדרום לסהרה, כולל מדינות מוסלמיות כמו מלי וגניאה."

פרופ' איתן בר-יוסף: "ישראל יודעת להתעלם מהחלכאים שלה ובו בזמן מסייעת לחלכאי העולם. אנחנו אוהבים לשלוח משלחות סיוע למדינות רחוקות אבל מתעלמים מהסבל של מי שנמצא לא רחוק מאיתנו, ב'חצר האחורית', כאן אצלנו – כולל פליטים אפריקנים."

ישראל שלחה לאפריקה מאות מומחים בנושאי חקלאות ומים ועשרות אלפי משתלמים הגיעו מאפריקה לישראל להשתלם בחקלאות. "בכמה מדינות כמו קניה, סייענו לגדל פרחים בשטחים יותר גדולים משהיו בישראל וגם עזרנו להם לייצא." יחסים אלה בין ישראל למדינות אפריקה נמשכו מספר שנים עד שהחל תהליך ההתדרדרות בהתערבות מדינות ערב. "ירח הדבש של ישראל עם אפריקה היה עד מלחמת ששת הימים." מתאר עודד את תהליך התדרדרות היחסים, "השינוי נגרם על ידי ארגון 'אחדות אפריקה' (ארגון שפעל בין השנים 1963 – 2002 בו היו חברות מרבית מדינות אפריקה, ש.נ.) בארגון הייתה השפעה גדולה למצרים שהייתה גם מהמדינות המייסדות של האיחוד. אחרי המפלה של מצרים בשנת '67, הם ביקשו סולידריות ממדינות האיחוד ומאז התקבלו החלטות אנטי ישראליות."

פרויקט חקלאי בניהול ישראלי שמתקיים באנגולה אפריקה.

קו השבר הסופי בקשרי ישראל אפריקה התרחש בשנת 1973 סביב מלחמת יום הכיפורים, "ב-'73 כמעט כל מדינות אפריקה ניתקו את היחסים עם ישראל. זה נמשך עד שנת '82 ורק אחרי הסכמי השלום עם מצרים התחילו מדינות אפריקה לחזור ליחסים עם ישראל." לישראל ישנם כיום יחסים עם 40 מדינות מדרום לסהרה, עודד מתאר את בעייתיות היחסים, "יש לנו בעיות שנתניהו מנסה לפתור. עם כל אחת מהמדינות היחסים הדו-צדדים טובים ויש שיתופי פעולה. זה מתבטא בחלק מהמקרים בכך שאנחנו מקבלים משלחות סטודנטים מאפריקה ומומחים שלנו נותנים למדינות אפריקה ידע בחקלאות, מים וחינוך וגם בשיתופי פעולה כלכליים שונים. הבעיה היא שבארגונים בין לאומיים כמו האו"ם והאיחוד האפריקאי (ממשיכו של ארגון 'אחדות אפריקה' ופועל במבנה הדומה לאיחוד האירופאי, בעל מטרות לקידום הדמוקרטיה, זכויות אדם ופיתוח ביבשת, ש.נ.), כאשר מוצעות החלטות אנטי ישראליות, כמעט כל המדינות מצביעות נגד ישראל." לדבריו, אחת ממטרות הנסיעה של נתניהו היא לשנות את המצב זה.

את המוטיבציה הישראלית ליצור קשרים עם מדינות אפריקה מתאר הפרופסור איתן בר-יוסף מהמחלקה לספרויות זרות ובלשנות באוניברסיטת בן גוריון בבאר-שבע כך: "ישראל בשנותיה הראשונות חיפשה אפשרויות כלכליות ודיפלומטיות, ובתוך כך מצאה באפריקה את האפשרות להציג עצמה כמדינה המביאה את בשורת הידע לאפריקה. ישראל כמדינה המסייעת לשחורים בתהליך הדה-קולוניזציה (תהליך השתחררות אומות אפריקה משלטון הקולוניות האירופאיות באפריקה והקמתן של מדינות מודרניות החל משנות ה-50 של המאה ה-20, ש.נ.)". ומוסיף, "באותן שנים ישראל היתה מדינה עניה ביותר, שקועה בקליטת עליה ובמעברות עולים. יחד עם זאת המדינה, באותן שנים, השקיעה משאבים עצומים באפריקה ושלחה לשם אינספור מומחים ויועצים."

בר-יוסף מתאר, שְנִיוּת – יחס דו ערכי של ישראל ביחס לעצמה ולעולם וממחיש זאת בספרו  'וילה בג'ונגל: אפריקה בתרבות הישראלית' בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר שעוסק בהיבטים התרבותיים של היחסים בין ישראל ואפריקה בין שנות ה-50 לשנות ה-70. למשל, כשראש הממשלה דוד בן גוריון ניסה להצביע על הדמיון בין הסבל היהודי והסבל האפריקני, הוא הסביר לראש ממשלת גאנה קוומה נקרומה כי היהודים סבלו יותר מכל עם אחר, "למרות שאנו שייכים לגזע הלבן". בכך, בעודו מנסה להצביע על הגורל המשותף, הוא למעשה יצר הפרדה ברורה בין האפריקאים השחורים לבין היהודים הלבנים: "ישראל הייתה מדינה מתפתחת, אולם פעולות הסיוע באפריקה מיקמו אותה לצד מדינות המערב המפותחות והמתורבתות."

בסיפור אחר על שר החוץ לוי אשכול, בר-יוסף מראה על מבוכות שיצרה שְנִיוּת זו: "בינואר '58 נחרד אשכול לקרוא בעיתון שישראל מלווה 20 מליון דולר לגאנה ואמר כי "פרסום כזה בעת שאנו מבקשים הלוואות מארצות חוץ אינו אלא מזיק." בר יוסף הסביר כי "מצד אחד ישראל היתה זקוקה לעזרה ומצד שני הציגה עצמה כאימפריה שעוזרת למדינות אחרות. המגמה הזאת ממשיכה גם היום, בדרכים אחרות. ישראל יודעת להתעלם מהחלכאים שלה ובו בזמן מסייעת לחלכאי העולם. אנחנו אוהבים לשלוח משלחות סיוע למדינות רחוקות אבל מתעלמים מהסבל של מי שנמצא לא רחוק מאיתנו, ב'חצר האחורית', כאן אצלנו – כולל פליטים אפריקנים. אז, ובמידה רבה גם היום, היחס הישראלי לאפריקה הוא גם ציני וגם ערכי. גם תועלתני ומגוחך וגם אמיתי."

ברקע ביקורו של נתניהו באפריקה וחידוש היחסים, לרבות הכלכליים, יש מי שמבקר את סחר הנשק הישראלי לאפריקה ותרומתו לחוסר היציבות ביבשת. חברת הכנסת תמר זנדברג (מרצ) כתבה בדף הפייסבוק שלה, "נתניהו המריא לביקור באפריקה ועמו משלחת של 51 חברות מסחריות, רבות מהן בתחום הייצוא הבטחוני. בשנים האחרונות פוטנציאל השיווק ליבשת המדממת הזו עלה באופן משמעותי, ממכירות של 71 מיליון דולר ב-2009 ל-318 מיליון דולר ב-2014 – עלייה של יותר מפי ארבע בתוך חמש שנים. 318 מיליוני הדולרים האלה הם עדיין רק חלק קטן מסכום הייצוא הישראלי המצרפי שהסתכם ב-5.6 מיליארד דולר ב-2014. יתכן שבנסיעה הזאת יש כוונה וניסיון להדביק את הפער."

זנדברג לא חסכה בביקורת על היצוא הביטחוני לאפריקה וכתבה, "בייצוא בטחוני למדינות אפריקה ישראל בוחרת להתעלם מפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות שמתבצעים בחלק ממדינות אלה. דרום סודן למשל, רואנדה, חוף השנהב, אנגולה, קונגו ועוד. הבחירה להמשיך למכור נשק, ארטילריה ואמצעי מעקב למי שעתיד להשתמש בו נגד אזרחים חפים מפשע, תוך עצימת עיניים מכוונת, היא מעשה פסול ואסור. בדרום סודן למשל מתחוללת מלחמה שכבר גבתה את חייהם של יותר מ-50 אלף אנשים ויצרה שני מיליון פליטים ועקורים, במלחמת אזרחים עקובה מדם שבה כוחות הביטחון שורפים כפרים, אונסים את הנשים ומגייסים בכפיה את הילדים."

את השתלשלות הייצוא הבטחוני של ישראל לאפריקה מתאר איתי מק, פעיל ועו"ד לזכויות אדם שפועל להגברת הפיקוח הציבורי על היצוא הבטחוני הישראלי, "המעורבות הבטחונית של ישראל באפריקה התחילה בשנות ה-50 וה-60 אחרי מבצע קדש. בן גוריון הגה את דוקטרינת "ברית הפריפריה". הדוקטרינה אומרת שבשביל להחליש את מדינות ערב צריך לבנות בריתות עם מדינות 'המעגל השני' (מדינות הגובלות עם מדינות ערב מהצד הרחוק לישראל בהן איראן, טורקיה ואוגנדה, ש.נ.) ומיעוטים במדינות ערב כמו הנוצרים בדרום סודן. אוגנדה שמשה צינור מרכזי להעברת סיוע ישראלי לדרום סודן. בשנות ה-60 הסיוע באפריקה היה אזרחי וגם צבאי."

ביחס להאשמות לפיהן תומכת ישראל במשטרים שלא בוחלים באמצעים לדיכוי בני עמם ושיש לישראל יד בחוסר היציבות באפריקה, מחזק מק את הביקורת ומתאר את נקודת המפנה של ישראל ותחילת הייצוא הבטחוני על רקע בידודה הבין לאומי של ישראל ועל רקע המשבר כלכלי שפקד אותה בשנת 1973. "אחרי מלחמת יום הכיפורים מאגרי החירום של ישראל התרוקנו. ממשל נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון, עיכב את האספקה מחדש של הנשק והתחמושת ובנוסף ישראל הייתה בקריסה כלכלית. ישראל הגיעה למסקנה שהיא יכולה לתפוס שתי ציפורים במכה אחת. לפתח תעשיות ביטחוניות עצמאיות במטרה להפחית את התלות של ישראל בגורמי חוץ בהבטחת עוצמתה הצבאית ובמטרה להרוויח מטבע זר ביצוא בטחוני. אז נוצרו לישראל קשרים עם המשטרים הכי דכאנים ורצחנים בעולם."

יכול להיות שהביקור של נתניהו משקף הבנה גדלה והולכת חשיבותה של אפריקה. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

את השינוי הזה שעבר על ישראל מדגים מק באמצעות יחסי ישראל ושלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, "עד שנת 67 ישראל גינתה את האפרטייד. ברגע שמדינות אפריקה נתקו את הקשר, היחסים של ישראל עם דרום אפריקה תפסו תאוצה. גם עם תום המלחמה הקרה, כשכל העולם ידע שאין תוקף לאפרטהייד, ישראל המשיכה עם הייצוא לשם עד שנות ה-90. הקשר של ישראל עם האפרטהייד פגע בקשרים עם מדינות אחרות."

כפי שכתבה זנדברג, אחוז היקף מסחר הייצוא הבטחוני לאפריקה נמוך יחסית לכלל היקף היצוא הבטחוני ועומד על כ-5.67%. ישאל הקורא ובצדק, מדוע דווקא האחוז הנמוך הזה תורם יותר לחוסר היציבות באפריקה מאשר במקומות אחרים. מק מתאר את אופי היצוא הבטחוני הישראלי לאפריקה ומסביר כי "רוב רווחי הייצוא הביטחוני מגיעים מאסיה והפסיפיק. באפריקה הייצוא פחות "כבד" ומורכב בעיקר מנשק קל, מערכות ארטילריה, אימוני כוחות, שרותי אבטחה ומערכות מעקב. בגלל שבמדינות אפריקה התקציבים יותר מצומצמים – העיסקאות יותר נמוכות."

על מנת להבין כיצד סוג הנשק הזה משפיע מק מסביר כי, "צריך לבדוק את ייצוא הנשק בהקשר הספציפי של המדינה איתה סוחרים. הנשק הפחות מתוחכם שישראל מוכרת – נזקו לאפריקה אדיר בגלל חוסר היציבות והתנאים המיוחדים של אפריקה. ברפובליקה המרכז אפריקאית לדוגמה, המורדים עלו על הבירה באמצעות ג'יפים ומקלעים בלבד. במקום אחר בעולם אי אפשר להפיל משטר רק עם ג'יפים ומקלעים. ישראל מאמנת משמרים נשיאותים. המשמר הנשיאותי הוא יחידת קומנדו עילית של המדינות. הרבה פעמים זו היחידה הכי רצחנית. כמו צבא פרטי."

 "אחרי שחזרנו לאפריקה, החל משנת 82 אחד הדברים הראשונים עליהם הוחלט הוא שישראל לא עוסקת ישירות בעניינים צבאיים של מדינות אפריקה", סיפר עודד על אופי מעורבותה של ישראל בענייני הביטחון של מדינות אפריקה. עודד הסביר שההבנה הזו הגיעה לאחר המפלה שספגה ישראל ביחסיה עם אוגנדה תחת שלטון הגנרל אידי אמין. צבא אוגנדה תחת שלטון אמין אומן על ידי ישראל ברבים מחילותיו. לדברי עודד רק בחיל האוויר האוגנדי היו כ-20 מדריכים ישראלים. לאחר ניתוק היחסים עם ישראל השתנה היחס של מדינת ישראל למעורבות הביטחונית באפריקה. "רק חברות ישראליות עוסקות בסחר נשק. אין נספחים צבאיים באפריקה. אני כשגריר ובהתאם להוראות משרד החוץ לא עסקתי בנשק. אני לא יודע מה משרד הביטחון עושה, הוא מפקח על החברות הישראליות. כשגריר באפריקה הייתה הוראה ברורה לא להתעסק בענייני נשק." ביחס לסיכון בייצוא של החברות הפרטיות אומר עודד כי "אם רואים דבר חמור, השגריר יבדוק וישראל תתערב. אנחנו יודעים מה הם עושים."

"כל הנושא של התעשיות והייצוא הביטחוניים מאוד ריכוזי בישראל", אומר מק ביחס למידת המעורבות של מדינת ישראל ביצוא הביטחוני של החברות הפרטיות ומוסיף, "להגיד שאנשים פרטיים עושים מה שהם רוצים וישראל לא מעורבת זה לא נכון. להבדיל מהמצב במדינות אחרות, בהן ברור מה מטעם המדינה ומה פרטי, בישראל אין פרטי. בישראל כולם עובדים תחת החוק וכולם מקבלים אישורים ממשרד הביטחון למעט מקרים בודדים. מאז 2007 מחויבים על פי חוק להוציא רישיון. אין באמת אנשים שפועלים בלי רישיון. העמדה של משרד הביטחון היא שכל דבר נעשה בתיאום עם המשרד."

ביחס לעיתוי הגעתה של המשלחת הישראלית לאפריקה אומר בר-יוסף, "אין ספק שלאפריקה יש פוטנציאל כלכלי עצום, לא רק לקניית הנשק הישראלי אלא גם לקניית טכנולוגיות חקלאיות, למשל. יכול להיות אפילו שכל פרשת העובדים הזרים והפליטים, המסתננים והגדר, הזכירו לנתניהו ולציבור הישראלי שאפריקה נמצאת מעבר לפינה. הרי אפריקה, ולא אירופה, היא בעצם השכונה שלנו – ויכול להיות שהביקור של נתניהו משקף הבנה גדלה והולכת של המקום הזה." דברי בר-יוסף.