מאמנת הכדורסל אורנה אוסטפלד (67), שהקימה את מועדון כדורסל הנשים של רמת השרון, החליטה לסיים את תפקידה לאחר 34 שנים.
אוסטפלד היא מאמנת עתירת הישגים, לא רק ספורטיביים. היא זכתה עם המועדון בשש אליפויות ושישה גביעים; הגיעה לגמר גביע 'רונקטי' ב-1999, ופעמיים לחצי גמר היורוקאפ (2001, 2005). במשך השנים היתה חברה בהנהלת איגוד הכדורסל, הנהיגה את עמותת לכ"ן (לקידום כדורסל נשים) וניהלה מאבקים נגד קיפוח תקציבי של ספורט הנשים. הוועד האולימפי הבינלאומי הגדיר אותה כאישה המשפיעה ביותר בספורט הנשים האירופי (ב-2005).
בראיון פרישה ל'דבר' היא אומרת: "השנים האחרונות היו קצת קשות. הקבוצה הגיעה למה שהיא הגיעה בזכות הישגים שהם לא רק ספורטיביים, בעיקר הישגים של מעמד הספורטאית ומעמד האישה".
"בכלל במדינה הלכנו אחורה"
את הקריירה החלה אוסטפלד כשחקנית בהפועל ירושלים. בהמשך שיחקה בהפועל תל אביב ובמכבי רמת חן עמן זכתה בשני גביעי מדינה. היא שיחקה בנבחרת ישראל – נערות ונשים.
את קבוצת כדורסל הנשים של רמת השרון הקימה עם שותפתה רחל אוסטרוביץ' ב-1986. כעבור ארבע שנים עלתה הקבוצה לליגת העל, והפכה לאחת מהקבוצות המובילות בענף. אך לאחר שנים של הישגים, כולל עונת דאבל (ב-2010), לא זכתה הקבוצה בתואר.
צריך גוף שיאגד את כולן וייצא למאבקים משותפים. את שאר הקבוצות מעניין רק הקבוצה שלהם ואיך לשרוד. לא מעניין המאבק המשותף
בשנים האחרונות שימשה אוסטפלד כמנהלת המקצועית של המועדון, ועם ההחלטה על פרישה, הועברו זכויות הניהול שלו למשך ארבע שנים למאמנת העבר דליה בושינסקי. למאמן הקבוצה מונה נמרוד מיטל, שאימן אותה לפני שלוש עונות.
34 שנים במועדון שאת הקמת, איך זה מרגיש לסיים?
"הקורונה עשתה את שלה, והשנים האחרונות היו קצת קשות. הקבוצה הגיעה למה שהיא הגיעה בזכות הישגים שהם לא רק ספורטיביים, בעיקר הישגים של מעמד הספורטאית ומעמד האישה. לצערי, בשנים האחרונות זה לא המשיך וקצת הלכנו אחורה. בכלל במדינה הלכנו אחורה מבחינת הישגים ומבחינת תנאים לנשים".
מה רגע השיא עבורך?
"מעבר להישגים הספורטיביים בארץ וההגעה לגמר גביע 'רונקטי', מבחינתי השיא היה בשנה של הבג"ץ. זה תקדים שרשום בספר החוקים ולומדים אותו. אלה דברים שלא יחזרו".
בעקבות עתירה לבג"ץ שהגישה אוסטפלד ב-2001, נגד עיריית רמת השרון, משרד המדע והספורט, משרד הפנים ומרכז השלטון המקומי, אילצו שופטי בג"ץ, בראשות השופטת דליה דורנר, את הרשויות המקומיות להשוות את התמיכה הכספית בקבוצות הנשים לתמיכה בקבוצות הגברים.
"צריך אנשים כמוה שלא מפחדים"
"אורנה נלחמה בכל החזיתות והשיגה הישגים חשובים שכולנו נהנינו מהם. בגלל זה היא חטפה הרבה ביקורת על האופי שלה והסגנון", אומרת ענת דרייגור, כדורסלנית היובל של ישראל, מאמנת ומרצה לאימון והוראת כדורסל במכללה האקדמית בווינגייט.
"מצחיק אותי שתמיד מחפשים למצוא דופי באנשים שבאים לשנות. היא הקריבה הרבה. לא כל אחת יכלה לעשות את מה שהיא עשתה. תמיד מי שהולך נגד הממסד חוטף, וצריך אנשים כמוה שלא מפחדים. היא לא הייתה מאלה שעושות פמיניזם נחמד. היא עשתה את מה שהיה צריך לעשות ולהיאבק. זה איים על הממסד.
"אני בטוחה שאת השינוי שהיא עשתה עוד ילמדו ויזכרו. היא הביאה להישגים גם בזירה הספורטיבית ולקחה אליפויות וגם נלחמה על מה שהיה צריך כדי שהענף הזה יגדל ויצליח לקבל את הבמה".
"אנחנו בתוך תחרות רצינית של חברה מאוד שוביניסטית"
איך את רואה את מצבו של כדורסל הנשים כיום?
אוסטפלד: "התדרדרנו. את חושבת שאת מגיעה להישגים חשובים, ובמקום לשמר אותם, צריך להתחיל כל פעם מחדש. כל פעם צריך להצדיק את קיומנו מחדש, זה דבר סיזיפי".
איפה החלה ההתדרדרות?
"בשביתה של השחקניות לפני 6-7 שנים, הן מחו על מספר הזרות ועל דקות משחק, במקום למחות על משאבים ומתקנים לא שוויוניים. שם היה צריך ללכת למאבק, והן הלכו למקומות היותר קלים של לשמור על המקום שלי, גם אם זה יהיה בינוני. זה גם יצר שבר גדול בין יושבי הראש של הקבוצות. מה גם שאנחנו בתוך תחרות רצינית בחברה מאוד שוביניסטית, שבה כל דבר של גברים יותר חשוב לתקשורת ולממסד".
הקמת מנהלת הליגה הייתה אמורה לעזור, לא?
"המאבק שלנו היה על השוואת תנאים וזכויות שידור ומדיה; מול ערוץ הספורט על זמן שידור. המנהלת דחקה את המאבק שלנו. אני חושבת שאיריס שטרק, כיו"רית המנהלת, לא קידמה שום דבר. אני מאחלת בהצלחה להילה קניסטר בר דוד, שנכנסה השנה לתפקיד. לדעתי היא תעשה עבודה יותר טובה כי אכפת לה לקדם נשים".
"חבל שאין לנו איזו מייגן ראפינו או סו בירד"
מה ספורט הנשים הקבוצתי בישראל צריך כיום כדי להתקדם?
"צריך גוף שיאגד את כולן וייצא למאבקים משותפים. את שאר הקבוצות מעניין רק הקבוצה שלהם ואיך לשרוד. לא מעניין המאבק המשותף. אנשים לא מתארגנים ביחד. יש מטרה ויש חזון וכל אחד עסוק באינטרסים הצרים שלו. היום על כל דבר צריך לעלות על בריקדות".
ממה את בכל זאת אופטימית?
"אני רואה שיש רצון טוב בקרב השחקניות, יערה יצחקי היא מודל, אני מקווה שהיא תצליח, אבל אין כרגע עוד הרבה כמוה. אני מקווה שיעל אהרונוב תמשיך ברמת השרון ובענף. חבל שאין לנו איזו מייגן ראפינו או סו בירד, צריך אחת כזאת".
וממה את פחות מרוצה?
"מצער אותי שמה שיש בכותרות הספורט בהקשר של נשים, זה רק פרשת הקטינות ושחקני מכבי תל אביב".
הפרישה שלך באמת סופית?
"אני מסיימת את תפקידי, אבל אמשיך ברמת השרון בכל מה שיבקשו. תמיד אהיה לעזור ולתמוך בדליה, אני סומכת עליה מאוד וחושבת שהיא הכי מתאימה למשימה. אם לא היה למי לתת את הקבוצה לא היינו עוזבות".
