"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם.
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ.
וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם.
וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ, ז-יב(.
בפנינו אחת הפרשיות הכואבות בתורה.
הנהגתו של משה רבנו את עם ישראל לא הייתה הנהגה טכנית בלבד. משה נשא את העם על כתפיו ממש. כל פעם שטעה העם, היה זה משה שעמד בינם לבין הקב"ה ונטל את האחריות עליו. כשהקב"ה רצה למחות את עם ישראל לאחר חטא העגל, משה אף ביקש מהקב"ה: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב, לב).
לאחר כל תלאותיו ועמידתו האיתנה של משה רבנו למען העם, טעות אחת של משה – הכאת הסלע תחת דיבור, כפי שהורה הקב"ה, מביאה עליו עונש שנראה שאין חמור ממנו – מניעת כניסתו לארץ ישראל.
יש להבין מה המידתיות בעונש בייחוד נוכח הדברים שהקב"ה מסביר:
"יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" (במדבר כ, יב).
מה ההבדל בין ההכאה לדיבור? וכי על ידי הכאה, יציאת מים מהסלע אינה נס? היכן יש חסרון אמונה בין הכאה לדיבור אל הסלע?
ועוד, אם הכאה פסולה היא, הכיצד בספר שמות בפרשת "בשלח", מיד לאחר יציאת עם ישראל ממצרים הורה הקב"ה עצמו למשה: "הנני עמד לפניך שם על הצור בחרב והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם" (שמות יז, ו). מדוע באותו הזמן ההכאה הייתה מקובלת?
אפשר להסביר תמיהות אלו באמצעות הפסוק הבא: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו).
בספר שמות מדובר על בני ישראל מיד לאחר צאתם ממצרים. בתקופה זו היו עם ישראל עבדים שיצאו לחירות, ובמצבם זה הייתה ההכאה השפה הנהירה להם. לאחר שראו את עשר המכות, הייתה ההכאה על הסלע ראויה למעמדם ולהבנתם.
אך כאן, בפרשתנו, מדובר כבר בדור אחר, דור שקיבל את התורה, דור שהתחבר כבר אל העבודה הרוחנית שבו. לדור זה ראוי דיבור ולא הכאה. וכשמשה הכה על הסלע הבהיר לו הקב"ה כי כאן תמה שליחותו, כי הנהגתו התאימה לעם שיצא ממצרים אך אינה מתאימה עוד לדור החדש שאותו יש להנהיג בדיבור. לכן משה מסיים את תפקידו כמנהיג בשלב הכניסה לארץ ישראל, שמשם דרושה הנהגה מסוג אחר. אין המדובר בעונש במובנו הפשוט אלא בתהליך התבגרותו של העם והתאמתו לדרך הנהגה חדשה.
ברובד העמוק יותר אפשר להבחין בין הכאה לדיבור כהבחנה שבין חינוך לאילוף.
ידוע הסיפור על רבי יהונתן אייבשיץ, אשר חי באירופה לפני כשלוש מאות שנים, שהיה לו ויכוח עם גדולי הנצרות בשאלה – האם עדיף חינוך או אילוף? רבי יהונתן אייבשיץ טען כי חינוך הוא הדרך הנכונה על פי התורה, ומנגד טענו כי אילוף יעיל מחינוך. רבי יהונתן וגדולי הנצרות סרו אל המלך, וזה נתן לצדדים זמן להכין טענותיהם, וקבע מועד שיבואו בפניו ויוכיחו עמדתם. להוכחת דבריהם אילפו החכמים חתול שישמש כמלצר להגיש להם את מאכליהם. בבואם בפני המלך שימש החתול את הסועדים והתנהג כאדם בן תרבות ממש להתפעלות כל הנוכחים. שאל המלך את הרב, הכיצד יפריך את הוכחת הכמרים המוצגת בפניו באמצעות החתול המאולף? בתגובה פתח הרב קופסה קטנה שהחזיק בידו וממנה קפץ עכבר קטן שהחל לרוץ באולם. מיד השליך החתול הממלצר את כל אשר היה בידיו והחל רודף אחרי העכבר…
אין ספק כי על ידי אילוף אפשר להגיע להישגים מרשימים מאוד אך הם אינם אמִתיים, הם אינם חלק מהאדם עצמו אלא חכמה נרכשת. ברגע האמת הישגי האילוף אינם די איתנים. מה שאין כן חינוך, אשר הופך להיות חלק מהאדם ומאופיו. מהותו הפנימית של האדם משתנה בהתאם לחינוכו.
כשבני ישראל יצאו ממצרים "במדרגת עבדים" עדיין לא היו בני חינוך, במצבם אילוף התאים יותר, אך לאחר מתן תורה להמשיך ולדבר איתם בשפה של אילוף, זו פגיעה לא רק במעמדם, אלא גם בתורה עצמה!
מכאן נבין את כעסו של הקב"ה – "יען לא האמנתם בי להקדישני". ההבדל בין הכאה לדיבור כמוהו כהבדל בין חינוך לאילוף והוא ההבדל בין עבדים לבני תורה.
הכותב הוא רב ההסתדרות
