דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
23.2°תל אביב
  • 21.8°ירושלים
  • 23.2°תל אביב
  • 21.6°חיפה
  • 22.7°אשדוד
  • 26.0°באר שבע
  • 32.8°אילת
  • 30.0°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 24.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
5 שנים למחאה החברתית

5 שנים למחאה החברתית / שיחה עם רועי פרלמן, פעיל במאהל בירושלים בזמן המחאה

"אני גדלתי בבית ספר עם קיבוצניקים, ושם "לחפור" זה החטא הכי גדול שיש. ואז פתאום מותר להתרגש. מתווכחים בלהט כזה גדול על מה הכיוון של המחאה, כאילו, מי שואל אותנו בכלל?"

רועי פרלמן. התמונה באדיבות המצולם
רועי פרלמן. התמונה באדיבות המצולם
יניב כרמל

2011: סטודנט, פעיל במאהל ירושלים במחאה. 2016: מזכיר חטיבת השירותים המופרטים באיגוד העובדות הסוציאליות בהסתדרות.

 

איך הגעת למחאה החברתית?

"הייתי סטודנט שנה ב', באוניברסיטה העברית, סטודנט לפסיכולוגיה ומדעי המדינה, ועבדתי אז בהוסטל של נערות בסיכון. הייתי בעיצומו של מאבק עובדים של העובדים בהוסטל. שמעתי שיש משהו בכיכר צה"ל ואמרתי טוב נלך לראות מה זה. הגעתי כשזה היה משהו יחסית קטן, 60-50 איש. הסתובבתי שעה שעתיים, וזה לא היה משהו מאוד ברור, כמה אוהלים. ובאיזשהו שלב התרחשה שם אסיפה כזו והייתה שם שיחה שזה היה דבר שלא ראיתי בחיים, וזה פשוט תפש אותי. היה משהו באנרגיה של השיחה שהיה מרגש בצורה ממש מוזרה, מפתיעה".

מה זה היה?

"בוא נגיד שאם היית שואל אותי שנה אחרי המחאה, אז הייתי אומר לך שזה היה התוכן של השיחה. אבל, ככל שאני מתרחק מזה, אני מבין שזה נכון שהתוכן והשפה דיברו אליי והיה משהו בחוויה הזו שיש עוד אנשים שחושבים על הדברים האלה, שמסתכלים על החברה והכלכלה בישראל וחושבים שזה צריך להשתנות, אבל בעומק היה שם משהו באופן שבו דיברו על התכנים האלה, ולא יודע זה תפש אותי ואז פשוט נשארתי שם".

צעדת בדרך לכנסת, קיץ 2011, ירושלים. צילום: קובי גדעון / פלאש 90.
צעדת בדרך לכנסת, קיץ 2011, ירושלים. צילום: קובי גדעון / פלאש 90.

מה היה כל כך מיוחד? זה הסימני ידיים?

"לא יודע להסביר את זה. זה עוד לפני הסימני ידיים. אנשים פשוט ישבו במעגל. היה משהו מאוד לא היררכי בשיחה, ומאוד כזה שמותר לדבר בלהט. אני גדלתי בבית ספר עם קיבוצניקים, ושם 'לחפור' זה החטא הכי גדול שיש. ועוד יותר גרוע זה לחפור ולהתלהב. ואז פתאום אתה באיזו סיטואציה שכאילו מותר להתרגש. מתווכחים בלהט כזה גדול על מה הכיוון של המחאה, כאילו, מי שואל אותנו בכלל? אבל כן, זה היה העניין, באמת מי שואל, אבל זה היה היופי בזה, כן? שיכולת להעז להרגיש משמעותי, או להעז להאמין שהדבר שאתה עושה עכשיו זה דבר משמעותי. ואז מצאתי את עצמי פשוט בזה, התחילו ההפגנות ו…"

איכשהו יצרו את הדימוי הזה של הפגנת המיליון. ואז, ברגע שזה נכנס לשיח, לכולם היה ברור שספטמבר כולנו עפים משם. למרות שאנחנו לא רצינו, אבל היה ברור שהציבור הולך לשם, ואנשים רצו את הקתרזיס

היה לך תפקיד מוגדר?

"לא בדיוק. איכשהו התברגתי לסיפור של לארגן את ההפגנות כי תמיד מאוד אהבתי את זה. הייתה את התחושה הזו שפתאום אנשים משום מקום מצטרפים אליך. אני לא הייתי חשוף בכלל לתקשורת, ולא ידעתי איך וכמה זה מסוקר, אז זה פשוט היה נראה משום מקום. אתה מתחיל צעדה עם כמה עשרות אנשים בכיכר צה"ל, ומסיים עם 2,000 איש מול הכנסת. והיו שיחות כל לילה, על התכנים, וחידודי חידודים של המסר, ואם להעביר את המאהל לפה או לשם. היום זה נראה מצחיק אבל זה היה חזק בצורה בלתי רגילה.

"אחר כך עברנו לגן 'הסוס'. אני לא אוהב את הנוסטלגיה של זה, אבל אני מספר כי אתה מבקש. בגן 'הסוס' נהייתה ממש התרחשות קהילתית כזו, ומצאתי עצמי מתעסק בדברים טכניים; לבנות כיור לדוגמה. ושם, היה משהו בזה שיכולת להיות שותף למעשה של המחאה החברתית באינספור דרכים. זה שאתה בא, ויושב באיזו שיחה, או שאתה בא לשטוף כלים ולהכין אוכל, או שאתה בא לעזור בארגון ההפגנה.

"נוצרה שם קהילה כזאת. הייתה תחושה שזה לחץ להמון אנשים על איזשהו כפתור ואפשר לנו להיכנס לתקופה מרוכזת כזו, של שלושה חודשים, לעולם אחר, שבו דברים מתנהלים בצורה שונה לגמרי. זו הייתה תחושה מדהימה, ואני חושב שבצורה מסוימת, בגלל שזו הייתה חוויה שחורגת מהגבולות של הפרט ומהקהילה הזו, אז בדיעבד הניסיון שלנו להבין מה היה שם בעצם, הושפע מכל מיני דימויים שהסתובבו אז, ושלא קשורים בהכרח לחוויה שהייתה לנו שם. אני חושב שאני ואחרים שהיינו שם, כשרצינו לשחזר את החוויה, ולמצוא אותה שוב בחיים שלנו, חיפשנו פעמים רבות במקום הלא נכון. היה לנו את הרצון להפוך את המחאה למציאות, לעשות "אקזיט" כביכול על המחאה, לממש אותה למציאות, להפוך את ההישגים, את הדבר הארגוני הזה שנבנה, את ההישג התודעתי האדיר שהיה במחאה, להפוך את כל הדברים האלו להישג בשטח. אבל אז התחלנו לבחון את החוויה הזו בפרדיגמות שלא באמת קשורות למה שקרה. אולי זה קרה, כי הייצוג התקשורתי של המחאה הקיף את החוויה הזו בצורה כל כך חלקית".

ספר לי קצת מה נשאר בעצם אחרי המחאה, מבחינה אנושית, ארגונית.

"אחרי זה בירושלים הייתה קבוצה שנשארה, נשארו מלא חברויות ושותפויות מאוד עמוקות. תראה, תוך כדי המחאה היינו מאוד עסוקים בחידוד המסר. להגיד מה זה המחאה? הרי כל הציבור הזה שהיה שותף למחאה והייתה תמיכה של 80 אחוז או 90 אחוז לפי העיתונים, ככה אומרים, אז הציבור הזה היה כל כך מגוון. היה את הפעיל הכבד, שנמצא כל היום במאהל; היה את זה שהצטרף מדי פעם להפגנה; והיה לך את זה שבא למאהל כי הוא מבסוט על המחאה והתרבות; והיה לך את זה שבא להפגנת המיליון שלא בהכרח היה מחובר למסר 'הסוציאל-דמוקרטי' נקרא לזה, או לא משנה, יש לזה הרבה שמות.

"נראה לי שאנשים באו לשם מכל מיני סיבות, ואנשים כמוני, שהיינו שם, לא היו לנו מילים להסביר מה זה הדבר הזה. ואז, אוטומטית, הלכנו לכיוון של לשחזר את מה שמדיד, או מה שקיבלנו עליו את הפידבק החיצוני החיובי. הרי על מה המחאה קיבלה את הפידבק החיובי? על זה שבכל סוף שבוע באו יותר אנשים; ואם באו יותר אנשים אז סימן שהמחאה בעלייה, סימן שהציבור איתך. והיום אני יודע להגיד שזה לא בדיוק ככה. זה לא באמת מה שזה אמר. ואם בין השבוע הראשון לשני, חידדנו את עניין הרחבת התקציב, ואז באו אנשים להפגנה, אז סימן שהציבור בעד הרחבת התקציב. בעצם ישנם כל מיני צירים שפועלים במקביל, וכל ציר פועל על מנוע משלו. והרבה ממה שהניע את הציבור היה המנוע של התקשורת. ואחרי זה, גם בשנים שאחרי, היה ניסיון לשחזר את החוויה הזו, וזה היה בעייתי".

הסכנה הכי גדולה שיש כלפי ההסתדרות: שאנשים יפתחו כלפיה תחושה של ביטוח לאומי או תחושה של יחסים תקנוניים. האתגר בעיניי הוא כל הזמן לייצר פנים אנושיות ולאפשר לאנשים לפנות באופן אישי לקבל תשובה אישית.

אני זוכר שבמהלך המחאה היה מין דיבור כזה, שיש הבדל בין מה שקורה בתל אביב, במאהל ברוטשילד, ובין ירושלים.

"תראה, אני לא יודע מה היה בתל אביב. אני יודע מה היה אצלנו. המחאה בתל אביב היה עליה את המשקל של להיות המחאה ב-'ה' הידיעה, והתקשורת הייתה עליה וכו'. אצלנו היה את העניין, המאוד בלתי אמצעי הזה, במפגש. זה היה קצת יותר קטן, ותחוּם למתחם ספציפי ששם הדברים מתרחשים, ושם גם היה צורך לקבל החלטות בצורה משותפת על כל המתחים שזה מעלה.

"נראה לי שבדיעבד, יש איזו נטייה לצייר את הדברים בחדות: או שהכול היה ורוד, כאילו חיינו שם בקהילה שוחרת שלום, משהו היפי כזה, או שמדברים על התככים שהיו בזה, ואז אומרים טוב זה הכול היה פוליטיקה וניסיון לצבור כוח. אבל דווקא היה משהו מאוד אמתי במתחים האלה שהתגלו שם. זאת לא תקלה. אלא להפך, זאת הייתה הקהילתיות היפה, או חלק בלתי נפרד ממנה. כי הציבור שהגיע היה באמת ציבור מגוון שהגיע מכל מיני סיבות, מכל מיני רקעים מעמדיים, מכל מיני תפישות עולם, והיה צורך ליצור מזה איזה וקטור משותף. זה לא שנהניתי מזה באותו זמן, היו גם ויכוחים, וכמובן שיש בזה גם הרבה אגו, אבל בדיעבד, זה גם היה חלק מהעניין. זה היה חלק מהקסם. שיש רצון ליצור משהו משותף, והמתח הוא על הקושי לייצר את השיתוף, אבל מתוך זה שאתה רוצה את המשותף. זה לא רק מאבק על הכרה או משאבים אלא מאבק שיהיה משהו משותף וזה קשה".

מה היה הרגע שבו נגמרה המחאה?

"איכשהו יצרו את הדימוי הזה של הפגנת המיליון. ואז, ברגע שזה נכנס לשיח, לכולם היה ברור שספטמבר כולנו עפים משם. למרות שאנחנו לא רצינו, אבל היה ברור שהציבור הולך לשם, ואנשים רצו את הקתרזיס, וגם בגלל שכל היחס לדבר הזה היה לפי מה שקרה בסוף שבוע – מה שקרה באמצע השבוע נמדד לפי סוף השבוע – ואז הגיעה הפגנת המיליון. זה היה אירוע מטורף, 60 אלף מפגינים בירושלים, ואחריו המאהל הפך לכפר רפאים. לאט לאט אנשים זלגו החוצה ואנשים חזרו לחיים שלהם…

"בשבילי זאת הייתה חוויה מאוד משמעותית. עוד לפני כן הייתה לי את המחשבה שאם לא יהיה שינוי עמוק מאוד באיך שהחברה הישראלית נראית אז למקום הזה אין כל כך עתיד, אבל בתוך המחאה הבנתי שזה הכיוון שאני רוצה ללכת אליו, לעסוק בו".

ההסתדרות אף על פי הדימוי החיצוני שלה, שהיא מקום תקנוני כזה, יש בה משהו מאוד בלתי פורמלי. בגלל שבסוף מה שאנחנו עושים זה מתעסקים עם בני אדם ומארגנים אנשים לעבוד ביחד בשביל משהו

ומה קרה בעצם בניסיון לשחזר את המחאה, שנגעת בו קודם?

"אני חושב שטעינו, שהייתה איזו טעות בהבנה של 'מה זה היה?' הניסיון היה להפגיש מחדש את האנשים סביב הסכמות טכניות, או אמנה סוציאל-דמוקרטית שכזו. והסיפור לא היה התוכן. הרי התכנים האלו היו תמיד; הרי תמיד היו את האנשים שדיברו אותם; אז מה קרה? למה פתאום, בקיץ 2011, קרה הדבר הזה? זה לא היה קשור לתוכן… זה היה האופן. היה שם משהו מיוחד

ביכולת להפגיש אנשים סביב תוכן ועשייה, ולתת להם בצורה מאוד ישירה את האפשרות להיות חלק ממשהו שהוא יותר גדול מהם, ולהיות חלק מקבוצה שפועלת, מדברת, כועסת, רבה, אנשים-יוצאים-בזעם-ולא-חוזרים, דברים כאלה, זה בסוף היה התוכן בעיניי. ואז אנשים שהיו שם במחאה, עשו סיבובים בכל מיני מקומות, הלכו למפלגות. זה הניע תהליך במפלגת העבודה ובכמה מקומות נוספים". (פרלמן עצמו הצטרף לצוות של חברת הכנסת הטרייה אז, מיכל בירן, כעוזר פרלמנטרי)

"הזמן שלי בפוליטיקה ובכנסת זו התנסות מאוד חשובה מבחינתי. להבין את השדה הזה, השדה הפוליטי, איך דברים עובדים, איך מתקבלות החלטות, איך מתקדמים תהליכים בכנסת. זה דבר חשוב. אני חושב שהייתה איזו תחושה שזה המאני-טיים, שעכשיו זה הזמן שהולך לקרות השינוי. שתוך כמה שנים נצליח להפוך את מה שהיה במחאה למציאות פוליטית חדשה. אני כל הזמן הייתי עם איזושהי אמביוולנטיות. כי היה לי ברור שאנחנו מדברים על תהליך של לפחות עשר שנים, אבל כולם אומרים שאנחנו עוד רגע שם! אז מה, לא תקפוץ על הרכבת הזו ותצטרף לעשייה? ותקופה מסוימת האמנתי שזה כך.

"כשעבדתי בכנסת הייתי שותף להקמה של הוועד של העוזרים הפרלמנטרים, והתחלתי להבין שיש משהו בחוויה הבלתי אמצעית של הוועד, שהוא שונה מאוד מהמחאה, אבל… יש משהו מהחוויה של הרעיון, של המפגש, ושל האילוץ הזה לפעול במשותף, זה משהו שמפגיש תפישות עולם שונות ואינטרסים שונים וזה מפגש בריא כזה. זו גם הסיבה שהבנתי שאני רוצה לעבוד בהסתדרות. ואחרי שלקחתי הפסקה והשלמתי את התואר… לקח לי שש שנים, להשלים אותו, אבל אחרי זה הגעתי להסתדרות".

מה תפקידך בהסתדרות?

"מזכיר חטיבת השירותים המופרטים באיגוד העובדות הסוציאליות".

ספר לי על מה שאתה עושה בהסתדרות.

"ההסתדרות אף על פי הדימוי החיצוני שלה, שהיא מקום תקנוני כזה, יש בה משהו מאוד בלתי פורמלי. בגלל שבסוף מה שאנחנו עושים זה מתעסקים עם בני אדם ומארגנים אנשים לעבוד ביחד בשביל משהו, אז זה דבר שקשה להגדיר אותו, לתחום אותו, לתת לו הגדרת תפקיד מסוימת. כל ציבור עובדים הוא שונה, וכל מקום עבודה הוא עולם ומלואו עם יחסים אנושיים בפני עצמם.

"אבל בגדול, מה שעשינו בתחילת הדרך שלי באיגוד, היה לנסות להבין את התופעה, למפות את התופעה, של עובדות סוציאליות שהן עובדות קבלן, בכל מיני עמותות וחברות, שמפעילות את שירותי הרווחה, בריאות הנפש ובתחום הסיעוד. להבין את התופעה הזו. התחלנו לאסוף את המידע, ועם המידע הזה הגענו למאבק שההסתדרות ניהלה על עובדי הקבלן ב-2015, ושם השגנו בעצם כמה הישגים מאוד משמעותיים: צו הרחבה שישווה את התנאים של העובדות האלו לעובדות במגזר הציבורי, וקליטה להעסקה ישירה של בערך 1,700 עובדות. שני הדברים האלו אמורים להתרחש השנה.

יש איזו נטייה לצייר את הדברים בחדות: או שהכול היה ורוד, כאילו חיינו שם בקהילה שוחרת שלום, משהו היפי כזה, או שמדברים על התככים שהיו בזה, ואז אומרים טוב זה הכול היה פוליטיקה וניסיון לצבור כוח. אבל דווקא היה משהו מאוד אמתי במתחים האלה שהתגלו שם. זאת לא תקלה. אלא להפך, זאת הייתה הקהילתיות היפה, או חלק בלתי נפרד ממנה.

"אבל האתגר הגדול באמת זה בניית האמון. קודם כול בניית האמון באיגוד ובהסתדרות כגוף שיכול לתת לך מענה. זה איגוד שעבר הרבה טלטלות. איגוד, שמראש מתמודד עם אתגר מאוד גדול, מכיוון ש-50% מהעובדות הסוציאליות הן לא מאורגנות, ובמקומות מופרטים. גם אלו שמאורגנות, אנחנו מדברים על 300, 400, 500 מקומות עבודה במגזר הציבורי, ועוד 1,500-1,000 מקומות עבודה, פיזית, במגזר הפרטי. כלומר שבממוצע אתה מדבר על עשר עובדות במקום עבודה, ולפעמים זו רק אחת. כך שמראש האתגר של האיגוד הזה הוא מאוד גדול. ובמקום שאין מפגש אז יש הרבה דימוי וזה שדה שאתה מאוד פגיע לאבדן אמון.

הפגנה באוגוסט 2011 בירושלים. צילום: אורי לנץ / פלאש 90
הפגנה באוגוסט 2011 בירושלים. צילום: אורי לנץ / פלאש 90

"בתוך המקום שאנחנו נמצאים בו בחברה הישראלית של אבדן אמון מוחלט בכל דבר שהוא מאורגן, וחשדנות מאוד גדולה שהיא, בוא נאמר, לא חסרת בסיס, לאנשים קשה להאמין שגוף מאורגן יפעל לטובת האינטרסים שלהם. וגוף כזה גדול, שמייצג 20 אלף עובדות, שמפוזרות בכל הארץ, ולא ניתן לקיים בו דמוקרטיה ישירה בהכרח על כל דבר. אז איך יוצרים את האמון הזה? זה האתגר הענק. אבל, בסוף, מבחינתי זו הרוח של המחאה במובן העמוק, לא במובן של ארוחת הערב המשותפת במאהל, אלא האמון".

איך עושים זאת?

"צריך להיפגש הרבה, להיפגש ולהפגיש, ולהשתדל כשמטפלים בבעיות במקומות העבודה אז להתחיל מלהפגיש את העובדות, לחשוב ביחד מה עושים. שהאיגוד לא יעבוד כמוקד סיוע אלא כמקום שנפגשים ומקבלים גב וכלים. ולנסות להנגיש כמה שיותר את המידע, ולשפר את דרכי התקשורת ולתת כמה שיותר תחושה שיש כתובת, כי זו הסכנה הכי גדולה שיש כלפי ההסתדרות: שאנשים יפתחו כלפיה תחושה של ביטוח לאומי או תחושה של יחסים תקנוניים. האתגר בעיניי הוא כל הזמן לייצר פנים אנושיות ולאפשר לאנשים לפנות באופן אישי לקבל תשובה אישית.

"לפני חודש עשינו סמינר לסטודנטיות שמסיימות שנה ג' בעבודה סוציאלית שזה היה דבר מטורף. הרעיון של הסמינר היה קודם כול להפגיש אותן אחת עם השנייה, ולדבר גם על הציר האישי, של 'איך אני יוצאת עכשיו לשוק העבודה עם כלים להתמודד עם כל השינויים האלה שמתרחשים בו', ולפתח עמדה של עובדת שהיא חלק מציבור, גם אם היא מגיעה למקום עבודה שלא מאורגן אבל לפתח עמדה של עובדת שיודעת מה מגיע לה שהיא חלק מציבור שיגן עליה; אבל לדבר גם על הציר החברתי. להבין ביחד את המציאות הזו, לקחת את החוויה האישית, שזו הרי הייתה החוויה שהוציאה את האנשים הצעירים למחאה, ושוב – זו החוויה לא האידיאולוגיה, החוויה שאני עכשיו אדם שמסיים תואר, ומחפש עבודה, ומבין שמה שהבטיחו לי זה לא מה שהולך לקרות, וזה שיש לי תואר לא מבטיח לי כלום, וגם שאני הרבה יותר בודד ממה שההורים שלי היו ביכולת להתמודד עם החוויה הזו. והרעיון של הסמינר היה להתמודד עם החוויה הזו ביחד.

היה משהו בזה שיכולת להיות שותף למעשה של המחאה החברתית באינספור דרכים. זה שאתה בא, ויושב באיזו שיחה, או שאתה בא לשטוף כלים ולהכין אוכל, או שאתה בא לעזור בארגון ההפגנה.

"לדבר על החוויה הזו של לקבל כל חודש כסף מההורים, ולא בגיל 23, אלא הרבה אחרי, ואחרי שעשיתי תואר, ולהבין שזה לא הולך להשתנות… כולנו כנראה מבינים שזה המצב, ואולי חלקנו קוראים את העיתונות הכלכלית, אבל לשבת לדבר על זה בקבוצה, ולהבין שזו לא החוויה האישית שלי אלא חוויה של דור, ושיש דרכים להתמודד איתה, זו הייתה המטרה. נפגשנו בסמינר עם יושבת ראש הוועד של פרטנר, שהתחילה שם את המאבק, קרן אופק, ולמדנו ודיברנו על ההיווצרות של המעמד הפגיע, עם יושבת ראש האיגוד שלנו צפרא דוויק, ודיברנו על איך האיגוד יכול להיות בית לעובדות ועובדים סוציאליים שרוצים לשנות.

"אבל למה אני יודע שהסמינר הזה היה מוצלח? כי הייתי שם. זה הסיפור. זו חוויה בלתי אמצעית. כמו שהמחאה, במהות שלה, בשורש שלה, זו החוויה הבלתי אמצעית הזו. ואנחנו צריכים לבסס כמה שיותר ממה שיש לנו על זה, זה מה שאני לוקח מהחוויה של המחאה לפה, להיום".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!