משבר כלכלי חובק עולם

בחודש ספטמבר 2008 הודיע בנק ההשקעות האמריקאי "ליהמן ברדרס" על פשיטת רגל. זה היה האות לפריצתו של המשבר הכלכלי העולמי, אולי הגדול ביותר שידעה האנושות מאז השפל הגדול. ארבע שנים לפני כן הסביר בן ברננקי, נגיד הבנק המרכזי של ארצות הברית (Federal Reserve), שהמדיניות המקרו-כלכלית פתרה את סכנות המיתון והאינפלציה של מחזורי הכלכלה.

דברים אלו באו על רקע הכרזתו, שנה לפני כן, של רוברט לוקאס, חתן פרס נובל לכלכלה, ש"הבעיה המרכזית למנוע שפל נפתרה מכל בחינה מעשית." אך קברניטי הכלכלה העולמית לא ראו את זה מגיע.

האם המחאות החברתיות שפרצו בשנים האחרונות על רקע המשבר הכלכלי עתידות לשנות את הפרדיגמה הכלכלית השלטת בעולם? בדקנו שלושה מקרים

כבר בשנות ה-90 היו סימנים למשבר שעתיד לשנות את העולם. הסימנים ניכרו בכמה מדינות וביניהן יפן, הכלכלה השנייה בגודלה בעולם. פול קרוגמן, גם הוא כלכלן זוכה פרס נובל, דווקא חזה את המשבר, עשר שנים לפני שפרץ.

בספרו 'כלכלה בימי משבר' הסביר קרוגמן שהתפרקותה של בריה"מ הביאה לניצחון חסר עוררין של פרדיגמת השוק החופשי – הקפיטליזם שלט בכל פינה בגלובוס ללא סייגים וללא ביקורת. כעבור 19 שנים בלבד הגיעה פרדיגמה זו לכדי משבר, ועתה כולם יכולים לראות זאת.

עוד כתב קרוגמן "המצב הזה (שלטון הקפיטליזם ללא עוררין – הח.מ) לא יימשך לנצח. לבטח יהיו אידיאולוגיות אחרות, יהיו חלומות אחרים; והם יצוצו מוקדם מן הצפוי אם המשבר הכלכלי הנוכחי יימשך ויעמיק. אלא שלפי שעה שולט הקפיטליזם בעולם ללא עוררין".

האם המחאות החברתיות שפרצו בשנים האחרונות על רקע המשבר הכלכלי עתידות לשנות את הפרדיגמה הכלכלית השלטת בעולם? בדקנו שלושה מקרים – יוון, ספרד וצרפת. כל מדינה והתנאים הכלכליים, פוליטיים וחברתיים המיוחדים לה.

יוון – סולידריות לכל

זמן: מאי 2010.

מקום: כיכר סינטגמה, אתונה.

הגפרור שהצית את המחאה: בעקבות פגישתם של 16 שרי אוצר מהאיחוד האירופי שדנו ב"חבילת חילוץ" ליוון, פרצו מהומות באתונה ובסלוניקי. המדינות החזקות בגוש היורו ביקשו להלוות ליוון 110 מיליארד יורו כנגד פירעון חובותיה של המדינה, וזאת תמורת שינויים מרחיקי לכת במבנה הכלכלה היווני: קיצוץ חד בתקציב המדינה, העלאת מיסים, קיצוץ בפנסיות, פיטורים וקיצוצי שכר במגזר הציבורי, הפרטות מאסיביות ועוד. סך הכול קיצוצים בסך 28 מיליארד דולר והפרטות בשווי 50 מיליארד. האיגודים המקצועיים ביוון לא נותרו אדישים, ורבבות יוונים יצאו לרחוב. הפגנות קשות ושביתות כלליות של האיגודים בשיתוף העסקים הפרטיים הביאו להתנגשויות עם המשטרה ואף להרוגים בקרב המפגינים.

התגלגלות העניינים: הקיצוצים שכפתה אירופה על יוון העמיקו את המשבר והביאו את היוונים למצב כלכלי קשה. עובדים רבים פוטרו והכנסות המדינה צנחו. בעקבות ההכרח למחזר איגרות חוב ממשלתיות פנתה ממשלת יוון לקרן המטבע העולמית, האיחוד האירופי והבנק המרכזי של אירופה ("הטרויקה"), וביקשה הלוואה נוספת. ההלוואה הותנתה בקיצוצים נוספים, והכלכלה היוונית קרסה.

במרץ 2012 זינק שיעור האבטלה ביוון ל-21.9%, יותר ממחצית מגילאי ה-15-24 היו מובטלים. פינוי האשפה פחת ב-27%, צריכת הסיגריות צנחה ב-25%, השכר במגזר הפרטי ירד ב-22.5% ונרשמה עלייה של 40% במקרי ההתאבדות במדינה

התכווצות הכלכלה היוונית ב-25% היתה מכה קשה מזו שספגה ארה"ב בשפל הגדול של שנות ה-30. במסגרת ההסכם עם אירופה התחייבה, למשל, ממשלת יוון להפסיק לממן שירותי בריאות לכאלו שהיו מובטלים מעל לשנה. משבר הומניטרי פרץ במדינה.

במרץ 2012 זינק שיעור האבטלה ביוון ל-21.9%, יותר ממחצית מגילאי ה-15-24 היו מובטלים. פינוי האשפה פחת ב-27%, צריכת הסיגריות צנחה ב-25%, השכר במגזר הפרטי ירד ב-22.5% ונרשמה עלייה של 40% במקרי ההתאבדות במדינה. מפלגה ניאו-נאצית בשם 'השחר המוזהב' הלכה והתחזקה כאשר פעיליה ניהלו מבצעי חלוקת מזון ובגדים בשכונות העוני באתונה, יחד עם הקמתו של כוח "שיטור" שהפגין נוכחות ברחובות בהם ישנו ריכוז של מהגרים.

עקרונות המחאה: על רקע מציאות כלכלית וחברתית זו פרסמה, בשנת 2012, מפלגת סיריזה (מפלגת שמאל קטנה ביוון עד לאותה שנה) מצע שהיווה למעשה את מסמך הדרישות של המחאה: הארכת זכאות לדמי אבטלה, הלאמת בנקים, ביטול ההפחתה בשכר המינימום (קיצוץ של 22%), החזרת הסכמי עבודה קיבוציים, החזרת ההוצאה הציבורית ל-43% מהתוצר (בישראל השיעור עומד על 39%, הממוצע האירופי עומד על 46%), העלאת מיסים על העשירים ואכיפת הגבייה, ביטול הקלות במיסים ישירים, הורדה במיסים העקיפים (מע"מ) ועיכוב תשלומים לנושי המדינה עד לחזרתה של צמיחה ביוון.

שינויים פוליטיים: בשנת 2012, על בסיס המצע שהציגה, זכתה סיריזה ליותר מ-1.6 מיליון קולות והפכה למפלגה הגדולה באופוזיציה, והשנייה בגודלה בפרלמנט היווני. בבחירות של חודש ינואר 2015, עם אחוזי הצבעה גבוהים במיוחד (98%), כבר זכתה המפלגה ב-149 מתוך 300 המושבים בפרלמנט היווני, והיתה למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט. אלכסיס ציפראס, ראש מפלגת סיריזה, היה לראש הממשלה ומינה את הכלכלן שנודע בהתנגדותו למדיניות הצנע של האיחוד האירופי, יאניס וארופקיס, לשר האוצר של יוון.

החלטותיו הראשונות של ציפראס היו הקפאת תכנית ההפרטות, עצירת מכירת נמל פיראוס ופגישה דיפלומטית עם רוסיה לפני כל מדינה אחרת בניסיון למצוא נתיבים נוספים על אירופה. ציפראס הכריז שעל גרמניה להחזיר ליוון כספים שגנבו הנאצים מהבנק המרכזי היווני בזמן מלחמת העולם השנייה.

ממשלת יוון החלה לקדם מדיניות חיובית עבור תושביה. הפרלמנט הורה על מתן חשמל חינם וסבסוד מזון, שכר דירה ותחבורה ציבורית לעניים. בד בבד עם ההצהרות הלוחמניות קיימה הממשלה כל העת משא ומתן אינטנסיבי עם נציגי גוש היורו, משא ומתן שהתפוצץ והתקדם לסירוגין.

יום אחרי משאל העם התפטר שר האוצר וארופקיס. צעד זה היה בלתי מובן לנוכח תמיכתו באמירת הלאו לאירופה. ייתכן שהתשובה טמונה במהלכיו של ראש הממשלה, ציפראס, שבוע לאחר תוצאות משאל העם

לפני כמה שבועות תיאר יאנוס וארופקיס כיצד דחף הבנק האירופי המרכזי (ECB) את הבנקים ביוון לפשיטת רגל, בשביל להפעיל לחץ על הממשלה הנבחרת של יוון: "נגיד הבנק המרכזי של יוון, הזרוע של ה-ECB, ניבא שהשוק עומד בפני מלכוד נזילות, רמיזה לכך שניצחון של סיריזה יהפוך את המערכת הבנקאית ללא בטוחה – הצהרה שהייתה יכולה להיחשב חלולה, אלמלא היתה מתוכננת בדיוק ליצירת הסתערות משיכות.

"עד שמוניתי לשר האוצר בפברואר 2015, אחרי הניצחון של סיריזה בבחירות, הסתערות המשיכות הייתה בשיאה ושוק המניות היה בצניחה חופשית. הסיבה היתה, כמובן, העובדה הידועה לכול שגרמניה, מתנגדת תקיפה לממשלה שלנו, עמדה לכבות את האור הירוק הדרוש ל-ECB כדי לקיים את הפטור המאפשר קבלת ערבויות מהמדינה.

"כדי לייצב את המצב טסתי ללונדון לפגוש את אנשי הכספים ולהעביר מסר של מדיניות מתונה ואחראית ביחס לרפורמות ולהסדרי החוב. בבוקר שאחרי, עלתה הבורסה חזרה ב-13%, מניות הבנקים עלו בלמעלה מ-20% ונפסקה הסתערות המשיכות.

"באותו היום, ביטל ה-ECB בלחץ גרמני, את תוקפו של חלק חשוב בפטורים שהעניק ליוון, בכך ביטל את הקשר הישיר של הבנקים במדינה ל ECB-והפנה אותם למימון יקר יותר מהבנק המרכזי ביוון. שלא במפתיע, צללו מחירי המניות מחדש והסתערות המשיכות חזרה ביתר שאת, תוך שהיא גובה מהמערכת 45 מיליארד אירו שהיו בפיקדונות במהלך החודשים שלאחר מכן. גרמניה ובעלי חוב אחרים דחפו את יוון, לעת עתה, לקבל על עצמה צעדי צנע חדשים כמחיר לשינוי בהחלטתו של הECB-"

אכזבת הפוליטיקה: בחודש יוני 2015 דחתה הממשלה היוונית תכנית נוספת של סיוע תמורת צנע מטעם האיחוד האירופי. אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, איימה שזו ההצעה אחרונה מצד אירופה.

לנוכח דברים אלו ביקש ציפראס מהעם היווני להכריע, באמצעות משאל עם, האם לקבל את תכנית הצנע של אירופה או לדחותה. בריש גלי, הוא המליץ לעם היווני לדחות את התכנית. ביום 5 ביולי 2015 התקיים המשאל. מתנגדי תכנית הצנע זכו בניצחון סוחף, 61% מול 39%. זאת למרות קמפיין אגרסיבי של גורמים אירופים שניסו להשפיע על מערכת הבחירות ביוון. הבנק המרכזי האירופי, למשל, סגר את הבנקים היוונים וגרם למחסור במזומנים, בתרופות ובמזון. העם הצביע נגד כפיית הצנע על יוון.

יום אחרי משאל העם התפטר שר האוצר וארופקיס. צעד זה היה בלתי מובן לנוכח תמיכתו באמירת הלאו לאירופה. ייתכן שהתשובה טמונה במהלכיו של ראש הממשלה, ציפראס, שבוע לאחר תוצאות משאל העם, כאשר בפגישתו של ציפראס עם מנהיגי האיחוד האירופי, הוא הסכים לקבל את ההכתבות מצידה של אירופה בניגוד לעמדת העם היווני. לאחר אירועים אלו הלך ציפראס לבחירות חוזרות ונבחר שוב כראש ממשלת יוון.

המחאה החברתית: התשתית החברתית שהביאה לבחירתה של סיריזה ב-2015 ולהצבעה גורפת של "לא לצנע" במשאל העם היתה כנראה תנועת 'סולידריות לכל'. תנועה חוץ פרלמנטרית שהוקמה בשנות המחאה ותרמה לעצמתו של העם היווני במאבק על ריבונותו הכלכלית ועל ערכיו, משך שנים.

במסגרת תנועה זו הוקמו 250 מבנים חברתיים וביניהם קואופרטיביים, יוזמות שכונתיות וארגוני מתנדבים. המיקוד היה טיפול בצרכים היומיומיים של אזרחי יוון. מאות מתנדבים באו במגע עם אלפי אזרחים בכל רחבי יוון.

פיקטי: חתירה תחת הדמוקרטיה האירופית, שזה מה שגרמניה עושה כיום כשהיא מתעקשת על כך שמדינות יישארו בעוני תחת המנגנונים שברלין עצמה מקדמת, זו טעות איומה

הכלל של 'סולידריות לכל' הוא מאבק אחד סביבו מתרכזים הכוחות תוך מתן עצמאות לארגונים במקומות השונים. התנועה היא גוף פוליטי, בלתי מפלגתי. חברי התנועה הקימו מרפאות קהילתיות במסגרתן התנדבו רופאים לאחר יום העבודה שלהם, וטיפלו במי שלא היה לו ביטוח רפואי. במשאל העם התקשרו אותם רופאים למטופלים שלהם והסבירו להם את המציאות הכלכלית בתוכה מצויה יוון כאשר פוגעים במערכת הרפואה הציבורית. הם הקימו מכולות קואופרטיביות שמטרתן איננה רווח אלא הבטחת התזונה לכל חברי הקואופרטיב ומחירים שווי נפש לסביבתו. בנק זמן במסגרתו אדם בעל ידע תורם מכישוריו ובעבור זאת מקבל שירותים אחרים מבעלי ידע וכישורים אחרים. הם ניסו להוציא את הכסף, שנמצא בחוסר כתוצאה ממדיניות החנק האירופית, מהמשוואה. בבנק הזמן, שעת עבודה של רופא שווה לשעת עבודה של אינסטלטור למשל.

המצב היום: בחודש מאי 2016, סביב חתימה על מתווה חדש להחזר החוב של יוון, התגלתה מחלוקת בין קרן המטבע העולמית ושרי האוצר של האיחוד האירופי. יושבת ראש קרן המטבע העולמית, כריסטין לגארד, כתבה "אנחנו לא מאמינים שניתן יהיה להגיע לצמיחה של 3.5 אחוז מהתמ"ג באמצעות הכבדת נטל המיסים הכבד גם כך, וקיצוץ מוגזם בהוצאות הממשלה כפי שהוצע בימים האחרונים".

קרן המטבע העולמית ניסתה להביא למצב של הפחתת נטל החוב המוטל על יוון על מנת שזו תוכל לעמוד בהחזר חוב עם יעדים ראליים ולמנוע את קריסת הכלכלה היוונית. אלא שמובילי הצנע באירופה לא זזו מעמדתם.

בינתיים ביוון, הממשלה לוחצת להעביר רפורמה בפנסיות ובמס ההכנסה כחלק מתכנית הצנע הנוספת שנכפתה על יוון במסגרת הסכמי "הקלת החוב". ההצבעה על הרפורמה, הביאה לשביתה כללית של האיגודים המקצועיים ביוון במהלכה נעצרה תנועת התחבורה הציבורית, המגזר הציבורי ועוד.

"זה המסמר האחרון בארון לעובד ולפנסיונר היווני", אומרים נציגי האיגודים. "הם מנסים להראות לאיחוד האירופי שהם תלמידים טובים אבל הם הורסים את מערכת הביטחון הסוציאלי היוונית".

בריאיון לשבועון הגרמני 'די צייט' לפני שנה, אמר הכלכלן הצרפתי המפורסם, תומאס פיקטי "חתירה תחת הדמוקרטיה האירופית, שזה מה שגרמניה עושה כיום כשהיא מתעקשת על כך שמדינות יישארו בעוני תחת המנגנונים שברלין עצמה מקדמת, זו טעות איומה".

ספרד – כבר לא דון קישוטים

זמן: מאי 2011.

מקום: פוארטה דל-סול, מדריד.

הגפרור שהצית את המחאה: בדומה למשבר הסאב-פריים בארה"ב גם ספרד סבלה בשנים אלה מהתפוצצות של בועת נדל"ן. בספרד נבנו מיליוני דירות להשקעה. ערים שלימות נבנו ונותרו מרוקנות מדיירים. הממטרות השקו את חצרות הבניינים, הרמזורים בכביש התחלפו, והבניינים עמדו ריקים. זאת בעוד שכחצי מיליון ספרדים, רובם בעלי משפחות ממעמד הביניים, עמדו בפני סילוק מביתם, כיוון שלא יכלו לעמוד בהחזר המשכנתאות לבנקים.

גל פיטורים החל שוטף את ספרד שהגיעה בשנת 2011 ל-30% אבטלה כללית ו-50% אבטלה בקרב צעירים בגילאי 21-26. מחירי 4 מיליון הדירות להשקעה בהן החזיקו הבנקים החלו לצנוח והממשלה הסוציאליסטית נחלצה להגנת הבנקים. הוקם בנק ממשלתי שקנה מהבנקים הפרטיים את הדירות. אלא שהבנק הממשלתי לא פעל על מנת לאכלס את המפונים מביתם בדירות הריקות, שנותרו לשמש כדירות להשקעה.

ערים שלימות נבנו ונותרו מרוקנות מדיירים. הממטרות השקו את חצרות הבניינים, הרמזורים בכביש התחלפו, והבניינים עמדו ריקים. זאת בעוד שכחצי מיליון ספרדים עמדו בפני סילוק מביתם

האבסורד הגיע לשיא כאשר המפונים מבתיהם נותרו חייבים מאות אלפי יורו לבנקים גם לאחר שפונו מביתם לרחוב, כיוון שערך דירתם צנח. במקביל לכך נחשפו שחיתויות בקרב אנשי ממשל והמערכת הבנקאית, כאשר בין היתר שכנעו מנהלי הבנקים הגדולים את החוסכים להעביר חסכונות למניות בסיכון כשהם יודעים שהבנק לקראת פשיטת רגל. ב-15 במאי 2011 יצאו לרחובות מעל למיליון מפגינים זועמים על המצב הכלכלי בכל רחבי ספרד.

התגלגלות העניינים: באותו ערב של ה-15 במאי 2011, לאחר ההפגנות ההמוניות בכל ספרד החליטה חבורה של כ-40 צעירים לחזור לכיכר הפוארטה דל סול במדריד, להקים בה אוהל, ולישון בה. הצעירים היו אקדמאים מובטלים שלקחו השראה ממהפכת כיכר תחריר שהחלה במצרים ארבעה חודשים קודם לכן.

תחילה ניסו הצעירים לצרף את חבריהם למאהל דרך הרשתות החברתיות אך רק מעטים הגיעו. למחרת החליטה משטרת מדריד לפנות את מאהל המוחים והדבר הביא לגל הצטרפות חסר תקדים. אלפי צעירים יצאו מהפאבים והמועדונים בערי ספרד ואיישו את כיכרות הערים. 50 אלף איש הגיעו לכיכר במדריד והצטרפו למוחים הצעירים באותו לילה.

על פי רוב היו אלה צעירי מעמד הביניים שנאלצו לגור עם הוריהם, שפונו יחד איתם מהבית, שלא מצאו עבודה ושהחיסכון שלהם אבד בתרמית בנקאית.

לאחר כינוסי ענק בכיכרות, בניסיון לקבל החלטה על דרישות המחאה מהממשלה, בקושי רב וללא הנהגה רשמית הוסכם על הדרישות הכלליות הבאות: חינוך ציבורי חינם, בריאות ציבורית איכותית, עבודה לכולם ושינוי שיטת הממשל

עקרונות המחאה: "מתוך הביקורת שלהם על ההתנהלות הבלתי דמוקרטית של הממשל חיפשו המוחים לתת תשובה דמוקרטית אמיתית ועמוקה באופן בו הם עצמם התארגנו" אמרה ל'דבר ראשון' הדוקטורנטית איה שושן, חוקרת המחאה החברתית בספרד ובישראל.

ד"ר, טרנוה רוחאס, פעילה בתנועת M-15, אמרה לכלכליסט "רבים מהאנשים שהצטרפו אלינו בתחילת הדרך ציפו שהכול ישתנה בן לילה. הפסדנו בגלל זה המון אנשים שאיבדו את סבלנותם והמשיכו הלאה. מי שיצא לרחוב כדי לעשות שינוי בחוק כזה או אחר כבר חזר הביתה".

ואכן, העקרונות עליהם הצליחו להסכים המוחים נגעו יותר בהיבטים הפנימיים של תנועת המחאה: היות המחאה א-פוליטית, דיונים וקבלת החלטות במרחבים הציבוריים על פי חכמת ההמונים, אין מנהיגים או ארגונים שמייצגים את כלל תנועת המחאה, עקרונות המחאה משותפים לכולם אבל יש עצמאות מוחלטת לכל כינוס ואזור.

לאחר כינוסי ענק בכיכרות, בניסיון לקבל החלטה על דרישות המחאה מהממשלה, בקושי רב וללא הנהגה רשמית הוסכם על הדרישות הכלליות הבאות: חינוך ציבורי חינם, בריאות ציבורית איכותית, עבודה לכולם ושינוי שיטת הממשל.

שינויים פוליטיים: בשנת 2013 הצליחו חברי התנועה החוץ פרלמנטרית לנפגעי המשכנתאות להביא את הפרלמנט להתכנס לדיון בדרישות התנועה. הדרישה העיקרית היתה שאם כבר מפנים משפחה מביתה לכל הפחות יימחק כל חובה לבנקים.

הפרלמנט התכנס ו"קבר" את הדרישות. ההתעלמות של חברי הפרלמנט מדרישות המוחים הביאה את הציבור לחוסר אמון עמוק במערכת המפלגתית הקיימת. בהמשך אותה שנה צצו ועלו ארבע מפלגות חדשות שניסו להוות אלטרנטיבה לקיים, אך לא הצליחו לשתף ביניהן פעולה.

מפלגה אחת שהצליחה יותר מהשאר לדבר לקהל המוחים ולזכות לקולות רבים בפרלמנט היתה מפלגת "פודמוס". המפלגה הובלה על ידי פאבלו איגלסייס, אקדמאי צעיר וכריזמטי שנמשח על ידי התקשורת הספרדית להיות הכוכב העולה של המחאה. פודמוס הנחילה שפה פוליטית חדשה שתאמה את אנרגיות המחאה. מושגים כמו "דמוקרטיה ישירה", "הון-שלטון" ו"אליטה או אנשים" הפכו למטבעות לשון שגורים.

במידה והבנק לא שיתף פעולה ארגנה התנועה הפגנות נגד הבנקים שכללו יצירת תורי ענק בבנק, חלוקת סטיקרים, הסברה ועוד. בנוסף קיימו פעילי התנועה פעולות של התבצרות בבתים

המפלגה צברה כוח, בעיקר משום שהשכילה להתחבר לגלי הייאוש מהפוליטיקה הקיימת והיוותה בית בעיקר למעמד הביניים והצעירים. עיקר צעדיה סמליים ופנימיים, ממש כמו תנועת המחאה: המפלגה סירבה לקחת הלוואות מהבנקים על מנת שלא תצטרך להתחשב בדרישותיהם, הגבילה את שכר חבריה לרבע מהשכר אותו הם רשאים לקבל על פי חוק וכנסי המפלגה נעשים רק באמצעות תשלום לספקים שהינם קואופרטיבים.

אכזבת הפוליטיקה: פודמוס, שנראתה מבטיחה בתחילת הדרך, החלה למתן את דרישותיה עם הזמן. המוסדות המקומיים שהיו מרכז המחאה ומרכז ההתייחסות של המפלגה בראשיתה, הפכו מבחינת המפלגה כלי לאשרור ההחלטות שמתקבלות במרכזה. עקב כך נוצרה עזיבה המונית של פעילים ששוב התייאשו מהפוליטיקה וחזרו לזירה המקומית.

המחאה החברתית: הייאוש מהמפלגה העביר, כאמור, את המחאה שוב לרמה המקומית. התארגנויות קהילתיות וממוקדות החלו לפעול להשגת יעדים ברורים. הראשונה שבהן היא "הגל הלבן" – התאגדות של רופאים, מטופלים ובני משפחותיהם נגד הפרטת הבריאות. בכל התאגדות שכזו התקיימה התארגנות משותפת ויציאה להפגנות נגד הפרטות הממשלה. הפגנות ענק ולחץ ציבורי הביאו לעצירת הפרטה של שישה בתי חולים ממשלתיים.

מאבק אחר, ממוקד לא פחות, הוא "הגל הירוק", בתחום החינוך. ועדי הורים, הנהלות ותלמידים נפגשו במסגרות משותפות ויצאו יחד למאבקים למען חינוך ציבורי איכותי חינם.

הגל השלישי, "התנועה לנפגעי המשכנתאות", פעלה באופן מקיף ומאורגן. ארגון חוץ פרלמנטרי שנאבק עבור בעלי החוב לבנקים העומדים בפני פינוי מבתיהם. התנועה החלה בברצלונה דרך הכשרות מקומיות להתמודדות הציבור עם הבנקים, לדוגמה היכרות עם חוקים וחוזים. לאחר מכן הגיעו נציגי התנועה יחד עם החייבים לבנק בדרישה להגיע להסדרי חוב.

במידה והבנק לא שיתף פעולה ארגנה התנועה הפגנות נגד הבנקים שכללו יצירת תורי ענק בבנק, חלוקת סטיקרים, הסברה ועוד. בנוסף קיימו פעילי התנועה פעולות של התבצרות בבתים. לאחר שהבנק הזמין משטרה לטובת פינוי של משפחה מביתה, ולנוכח עשרות הפעילים שהתבצרו באותה דירה, ויתרה המשטרה על פעולת הפינוי.

פעילי התנועה הציגו לפני הבחירות בדצמבר 2015 דרישות למפלגות השונות בפרלמנט הספרדי, והביעו תמיכה במפלגות שתמכו בדרישותיהן. במקביל מחו נגד מפלגות שלא תמכו בדרישות. הם הצליחו להביא להישגים ממשיים החל מפריסת החובות של אזרחים לבנקים ועד למצב בו חוב נמחק תמורת העברת הבית לבעלות הבנק. בנוסף, ובעיקר בברצלונה, חברי התנועה משתלטים על בתים ריקים ומשכנים בהם משפחות מפונים.

המצב כיום: איה שושן, חוקרת המחאה החברתית בספרד ובישראל, סיפרה ל'דבר ראשון', "תנועות המחאה שהתמקדו בפעילות ברמה המקומית הגיעו גם להשפעה פוליטית ברמה המוניציפאלית. לראשות העיריות מדריד וברצלונה נבחרו פעילות לשעבר בתנועות המחאה. כך גם בערים הגדולות סרגוסה, קאדיס ו-וולנסיה, וב-200 ערים קטנות נוספות. הנבחרות הן בעיקר נשים.

"ישנם כיום תהליכים ברמה המוניציפאלית של שיתוף הציבור בקבלת החלטות באינטרנט, דאגה למפוני הדיור הרבים ומציאת אלטרנטיבה עבורם, לחץ של העיריות על הבנקים להשיב נכסים למפונים.

"במקביל ישנה התעוררות קהילתית שמתבטאת בהפיכת שטחים ירוקים למרכזים קהילתיים ובהם גינות קהילתיות, קואופרטיבים ועסקאות חליפין ללא שימוש בכסף. מגרשי משחקים שנמכרו לטובת הפיכתם למגרשי גולף בתשלום חוזרים לידי הציבור כגני משחקים".

לראשונה מזה 40 שנים, לאחר נפילת שלטונו הדיקטטורי של פרנקו, נשברה בסוף שנת 2015 המערכת הדו-מפלגתי בספרד. עד אז שלטו הסוציאליסטים או השמרנים. מפלגת פודמוס שזכתה ב-69 מנדטים ומפלגת הניאו-ליברלים שזכתה ב-40 מנדטים חייבו את המפלגות הגדולות לקיים לראשונה משא ומתן קואליציוני. לאחר כישלון מפלגת השמרנים להקים ממשלה הלכו הספרדים לבחירות חוזרות שהסתיימו בחודש שעבר. פודומוס שמרה על כוחה כמפלגה השלישית בגודלה והשמרנים התחזקו במעט. ממשלה, נכון לכתיבת שורות אלה, טרם הוקמה.

צרפת – הסטודנטים והעובדים יחד בכיכרות

הזמן : מרץ 2016.

מקום: כיכר הרפובליקה, פריז.

הגפרור שהצית את המחאה, או – אכזבת הפוליטיקה: הממשלה "הסוציאליסטית" הצרפתית, המכהנת מאז 2014 בשלטון, החליטה להעביר חוקים נגד ציבור העובדים במדינה. במרכז הסערה עומדת שרת העבודה מטעם אותה ממשלה, מרים אל חומרי, שהגישה ב-31 במרץ השנה את "הרפורמה בחוקת העבודה" לאישור הממשלה.

הרפורמה היא למעשה שורה של צעדים הכוללים את העלאת גיל הפרישה של העובדים, הקלות למעסיקים בפיטורים, אפשרות להעסקת עובדים באופן זמני, הגבלת גובה פיצויי הפיטורים ומעל לכל, ביטול ההסכמים הקיבוציים של איגודי העובדים עם המעסיקים תוך מתן אפשרות למעסיקים לקיים משא ומתן ישר מול עובדיהם.

תנועת המחאה החדשה שונה מקודמותיה באופייה העממי, כמעט-קהילתי. שם התנועה 'נואי דה בו – 'ערים בלילה' (nuit debout). בכל ערב מקיימת התנועה כינוסים בכיכר הרפובליקה בפאריס

רפורמה זו באה על רקע היותה של צרפת מהמובילות באבטלת צעירים באירופה, 25%, ובאוכלוסייה הכללית, למעלה מ-10%. לנוכח זאת, פרצו מהומות בעשרות מוקדים ברחבי צרפת בו זמנית. במשך חודשיים יצאו מיליוני צרפתים לרחוב במחאה על הפגיעה בעובדים.

התגלגלות העניינים: החל מיום 31 במרץ 2016, מדי ערב, מתכנסים בכיכרות הערים הגדולות בצרפת אלפי מוחים. בין המוחים חברי האיגודים המקצועיים, צעירים, מהגרים, מובטלים ופעילים חברתיים. במסגרת הכינוסים מקיימים המוחים שיחות הסברה על כלכלה וחברה כאשר הרחובות חסומים.

תנועת המחאה החדשה שונה מקודמותיה באופייה העממי, כמעט-קהילתי. שם התנועה 'נואי דה בו – 'ערים בלילה' (nuit debout). בכל ערב מקיימת התנועה כינוסים בכיכר הרפובליקה בפאריס, מרחב ציבורי בעל משמעות לכל צרפתי.

עקרונות המחאה: המחאה שנשענת על המפגש המקומי וההיכרות בין פעילים ועובדים מאוגדים יוצרת מבנה ללא הנהגה וללא דרישות ברורות. ועדות מקומיות הוקמו על ידי המוחים במגוון נושאים והן שמאפשרות לכל אדם לקחת אחריות על נושא הקרוב לליבו: הסברה, חינוך, ארגון, גלובליזציה, אקלים, גיוס משאבים וחלוקתם, מחקר, תרבות, דמוקרטיה, פמיניזם ואף וועדה לשמירה על מרחב בטוח לנשים במחאה.

בנוסף הוקם מוסד של "אסיפה ארצית" אליה כל אחד יכול להירשם. מבנה זה מאפשר חלופה בתפקידי ההנהגה ואפשרות לאנשים שונים להגדיל את מעורבותם בפעילות המחאה.

המוחים יודעים בעיקר מה הם לא רוצים. הם מאסו באותה פוליטיקה שמתעלמת ממצוקת השכבות המוחלשות ותומכת במעמד העליון שלא משלם את מחירו של המשבר הכלכלי. ישנו ייאוש משתי המפלגות הגדולות שמובילות בשורה התחתונה מדיניות זהה: הפרטות, צמצום המגזר הציבורי ושחיקת כוח העבודה.

ניתן אולי היה לצפות שבתקופת שלטון המפלגה הסוציאליסטית בצרפת תבוא לידי ביטוי הברית בין האיגודים המקצועיים ומפלגת השלטון. אך ההיפך הוא הנכון

האיגודים המקצועיים הם אלו שמובילים קו ברור ותכליתי יותר במסגרת המחאה. עיקר המאבק מתמקד בביטול הרפורמה של שרת העבודה שעיקרה חתירה תחת ההסכמים הקיבוציים,  ולמעשה נטרול כוחם של האיגודים עצמם. האיגודים מגויסים למחאה ומובילים גם הם בארגון ההפגנות, תזמון העיצומים ושביתות. בין היתר הושבתו בחודשים האחרונים בתי הזיקוק, הובלת הדלקים, הרכבות ושדות התעופה.

Retrouvez les #PsysDebout sur la place pic.twitter.com/XJVlFZX5bK

— Nuit Debout Paris (@nuitdeboutparis) May 21, 2016

המחאה החברתית: לתנועת המחאה יש נראות גבוהה ברשתות החברתיות ובאינטרנט בכלל. ישנם שידורים ישירים של אירועי המחאה, שיחות ועידה ארציות, ושימוש ב"קוד פתוח" – תכנות ללא מגבלות מסחריות באתרים שלהם.

רמי בויסי, ממובילי המחאה בצרפת, שידר למיליוני עוקביו בשידור ישיר התנגשות בין המשטרה ואנשי המחאה, בכיכר הרפובליקה בפריז. זאת באמצעות אפליקציית פריסקופ ,לא ערוך, לא מצונזר וללא פרשנות.

המצב כיום: ניתן אולי היה לצפות שבתקופת שלטון המפלגה הסוציאליסטית בצרפת תבוא לידי ביטוי הברית בין האיגודים המקצועיים ומפלגת השלטון. אך ההיפך הוא הנכון, דווקא ממשלה זו היא שמקדמת את הרפורמה שנועדה לעקר את האיגודים מכוחם ולפגוע בעובדי צרפת.

פרנסואה הולנד, נשיא המדינה מטעם מהמפלגה הסוציאליסטית, הגיב לאירועי המחאה ושביתות העובדים באומרו לתקשורת הצרפתית שיש לנקוט באחריות ולהרגיע את הרוחות לנוכח איומי הטרור בפניהם ניצבת ארצו.

בינתיים הצרפתים קמים בלילה. כל לילה.