בין החיים האישיים, המאבק הלהט"בי, האהבה לעיר ולאנשיה והדרישה הבלתי מתפשרת לשוויון, הירושלמיות והירושלמים הלהט"בים, לצד אלפים נוספים מתכוונים היום לקיים באדיקות את מצוות "שִׂישׂוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם, גִּילוּ בָהּ".

שרה ווייל "שלא נרגיש שבשביל להיות להט"ב אנחנו נצטרך להפנות את הגב ליהדות המסורתית". צילום: דבר ראשון.

שרה וויל בת 32, מרכזת פיתוח פרויקטים בתנועה הירושלמית, מנהלת פרויקט 'נקודת מפגש' בכיכר ציון ומנהלת Women's Gathering מאז 2011 .ירושלמית, דתייה, קווירית ובת אדם. עשתה עלייה מקליפורניה לפני 10 שנים. יצאה מהארון בגיל 14 לפני אמה וחזרה אליו בגיל 21 כשנכנסה בשערי ישיבה חרדית, ויצאה ממנו שוב אחר כך.

למה אני ירושלמית "היה לילה אחד שחזרתי ממסיבה והתחלתי לבכות ללא הפסקה, הבנתי שבתל אביב מקבלים אותי על זהותי הלהט"בית אבל בכלל לא על זהותי הדתית"

איך זה להיות להט"ב בירושלים "הקהילה הלהט"בית בירושלים היא לא בדיוק קהילה, זה תפזורת ענקית של כל מיני אנשים; להט"בים מאוד דתיים, פעילי שמאל רדיקליים, מתנחלים, עולים חדשים, צברים, פלסטינים – מיקס משוגע של זהויות מאוד מורכבות – אני אוהבת את הגיוון הזה ואת החופש שהוא טומן בחובו".

חוויה ירושלמית "בסוף העצרת אחרי הרצח של שירה בנקי ז"ל, עמדתי בכיכר ציון עם דגל הגאווה הענק עם המגן דוד, והרבה חרדים ודתיים באו אלי והתחילו לדבר על כמה שליסל לא מייצג אותם, אבל היה להם גם חשוב להזכיר שכמה מה שאני עושה זה לא בסדר, זו תועבה וכו' וכו' ואני צריכה להתבייש בעצמי. נוצרה שם אפשרות לדיאלוג, ההומופביה עלתה על פני השטח.

איך נאבקים בלהט"בופוביה?  זו בעיה חברתית והאלמנטים של הבעיה הזאת הם חסינים מחוקים או רפורמות חינוכיות, פשוט אין דרך להגיע אליהם. לכן אני מאמינה שאנחנו צריכים ללכת לפגוש אות איפה שהם, לכן אני הולכת לכיכר ציון לדבר עם מי ששם.

מה את מאחלת לקהילה בירושלים? שלא נרגיש שבשביל להיות להט"ב אנחנו נצטרך להפנות את הגב ליהדות המסורתית ושנצליח למצוא דרך להפגיש את הזהויות האלו. ואני גם מקווה שהלהט"ביות תוכל לשמש גשר למפגש בין דתות שונות, זה לא קורה כרגע כל כך, אבל יש הרבה פוטנציאל ללהט"ב להביא את הנוצרים, המוסלמים והיהודים ביחד.

דורון מוסינזון "לירושלים יש הילה מיוחדת". צילום: דבר ראשון.

דורון מוסינזון, בן 23, ביסקסואל ופאנסקסואל. חי בירושלים מאז כיתה י'. סטודנט ללימודי מגדר, פעיל בבית הפתוח בירושלים ופעיל להט"בי. ארגן את גוש הבי-פאן-פולי במצעדים ברחבי הארץ.

למה אני ירושלמי לירושלים יש הילה ייחודית, היא גם עיר הבירה ויש לה מימד של קדושה. לירושלים יש חשיבות מיוחדת אבל מבחינת חיי היום יום – המאבק לא שונה מכל מקום אחר.

איך זה להיות להט"ב בירושלים שנה שעברה במעגלי השיח אחרי הרצח במצעד, הייתי עם ידידה שלי בשיחה עם שני בני נוער והם אמרו לה בשלב מסוים: טוב נראה אותך שנה הבאה בכותרות. זה היה הדבר הכי מזעזע ששמעתי בחיי.

חוויה ירושלמית בצעדת השרמוטות בירושלים, היתה חוויה של להחזיר את המרחב לעצמך.  מבחינתי אי אפשר לעשות מאבק להט"בי בלי מאבק פמיניסטי, זה לא אותו מאבק אבל זה שני צדדים של אותו מטבע.

איך נאבקים בלהט"בופוביה? מבחינתי המצעד הוא פעילות חינוכית כי הוא מראה שיש להט"ב בירושלים, שיש לנו זכות קיום כאן ואנחנו חלק מהמרחב פה. חינוך גם לא תמיד צריך להיות נחמד, לפעמים צריך גם לזעזע אנשים בשביל שיהיה להם סוויץ' בראש.

מה אתה מאחל לקהילה בירושלים? שתגדל, לא רק במובן שיהיו בה יותר להט"ב, למרות שגם זה, אלא שיהיו בה יותר ויותר אנשים שמרגישים את השונות הזאת. שלא צריכים לעבור לתל אביב כדי לחיות על מי שהם, ושיבואו ויצעדו ויפעלו וירצו להיות מעורבים. ושהמצעד הירושלמי יהיה יום אחד המצעד של ישראל.

ליזה אידלמן "שלא נפחד, שלא ניהיה כל הזמן במלחמת הישרדות" צילום: דבר ראשון.

ליזה אידלמן בת 25, לסבית, גרה בירושלים 4 שנים. סטודנטית לסוציולגיה וחינוך ופיתוח קהילות. מהמקימות של התא הגאה באוניברסיטה העברית, לקחה חלק ביצירת מוסדות בילוי ותרבות ללהט"ב בעיר בשנים האחרונות.

למה אני ירושלמית המתנגדים שלך פה לא שותקים – הם לא בארון. אם אתה רוצה למצוא עם מי להתווכח רק לך לכיכר ציון ותגיד 'היי, אני לסבית' – וקופצים עליך. שזה מהמם, כן.

איך זה להיות להט"ב בירושלים?  זה תמיד אם לא תעשה את זה – לא יהיה. אם בתל-אביב אתה תמיד צריך לבחור בין חמישה ליינים בכל ערב, כאן אין לך את האופציה הזו, אם אתה רוצה שיהיה לך ליין גייז מזרחי בירושלים – אתה צריך לקום ולעשות אותו. העירייה לא באה ושופכת עליך כסף כי אנחנו אטרקציה תיירותית.

חוויה ירושלמית באחד מפעילויות מעגלי שיח בכיכר ציון היה ילד בן 14 שנורא צעק: 'אתם מגעילים' 'סוטים' וכו', ואז הוא בא ואומר הכי בנונשלנטיות: 'כן! גם לי היו נטיות הפוכות, אז מה? אני הבנתי שאני נמשך לבנים, זה אומר שאני צריך ללכת לעשות עם זה משהו? אז אני נלחם בעצמי'. ואתה קולט שהילד כרגע יצא מהארון, וצריך לשלוח אותו לבית הפתוח לא לבנצי גופשטיין.

איך נאבקים בלהט"בופוביה? הרבה פעמים צריך תגובת נגד חריפה כמו גינוי או הפגנה אבל המאבק האמיתי הוא כדאיות. אנחנו צריכים לבוא ולתת אלטרנטיבות, אני לא צריכה האמפתיה, אני לא צריכה רחמים אני מספיק חזקה כדי שאנשים ירצו להיות חלק ממני. המאבק הוא על נוכחות, נראות וקיימות.

מה את מאחלת לקהילה בירושלים? שלא תתייאש. כי יש פה מגמת שיפור. מעגלי השיח עם אמירה להט"בית בולטת כבר שנה, כל יום חמישי שעוברים עם וויכוחים אמנם – אבל בלי מכות. שלא ננוח על זרי הדפנה אבל שנדע שהמאבקים הם לא לחינם. שלא נפחד, שלא ניהיה כל הזמן במלחמת הישרדות. בסופו של דבר אנחנו אחלה אנשים.

אופק אריאלי "מאחל שתהיה לנו הפריבילגיה להישאר בסלון ולעשות פוצי מוצי עם פופקורן" צילום: דבר ראשון

אופק אריאלי, בן 23, הומו, סטודנט לרפואה. חי בירושלים 4 שנים.

למה אני ירושלמי להיות הומו בירושלים זה תכלס כיף. יש לי הרבה חברים שהכרתי רק מהיותנו באותה קהילה. ברמת המיקרו האישית המצב די סבבה. ברמת המאקרו זה דברים שכולנו מכירים.

איך זה להיות להט"ב בירושלים? לשמחתי באופן אישי לא הייתה לי תקרית אלימה, למרות שהערות כן זרקו.  בפורים התחפשתי למעודדת ובשלוש בבוקר באמצע רחוב יפו, כשחצי מהגברים במדינה מחופשים, אני מנהל שיחה על הזהות המינית שלי עם בחור חובש כיפה, זה נורא הפתיע אותי.

חוויה ירושלמית הקהילתיות פה זה משהו שמחזק. אנחנו נפגשים ביחד ויוצרים ביחד ומתלהבים ביחד מאירועים של הקהילה הגאה. אתה נכנס לוידאו ואתה מרגיש בטוח. יש גם קבוצה בפייסבוק של להט"ב ששוכרים דירות ביחד ומייעצים אחד לשני, כי זה יכול להיות עניין בירושלים, ואתה לא רוצה למצוא את עצמך מול בעל בית ומסביר לו מי אתה ומה אתה.

איך נלחמים בלהט"בופוביה? אני שואל את עצמי האם הנוכחות שלי במקומות פותרת אותי ממאבק פוליטי. אני עובד במיון בהדסה עין כרם וכל האחיות הרופאים מסביב יודעות שאני הומו – ומדובר בכל הפסיפס הירושלמי שקיים פלסטינים, עולים חדשים, דתיים לאומיים וחרדים. גם העובדים וגם הפציינטים.

מה אתה מאחל לקהילה בירושלים? לא להיות שליחים. להצליח לנהל את החיים שלנו כיישות שלמה. להצליח ללמוד, לאהוב ולעבוד מתוך מקום של נחת. אני מאחל שתהיה לנו הפריבילגיה להישאר בסלון ולעשות פוצי מוצי עם פופקורן – זה הכל.

יסכה-שרה סמית "רוצים יותר סבלנות? תתנהג עם יותר סבלנות". צילום: דבר ראשון.

יסכה שרה-סמית, רבה טרנסית בת 65, עלתה לארץ ב-1985 ומאז גרה בירושלים. פעילה רוחנית ומלווה רוחנית לקבוצות ויחידים.

למה אני ירושלמית? בעבר אנשים פה בנחלאות לא ממש הכירו אותי, והם לא רצו להיות איתי בטוב. אחרי שנה-שנתיים התחילו להזמין אותי לסעודות שבת. ואומרים לי : יסכה אנחנו מבינים שאת כמונו, את יסכה. את מלמדת ואת מבשלת טוב. אני נתתי להם הזדמנות להכיר אותי כמו יסכה, ולא כמו טרנס ויש לזה הרבה משמעות.

איך זה להיות להט"ב בירושלים  לפני כמה שנים היו שני אנשים שגרים באזור, שהתייחסו אלי בצורה טרנסופובית. כאב לי שהם עשו את זה בשם של הקדוש ברוך הוא. הם הצדיקו בשמו את השנאה, וזה כאב לי כי זה ממש חילול השם.

איך נאבקים בלהט"בופוביה? להילחם זו לא הדרך. צריך לחנך. ככה להילחם – עם מידע. אני למדתי מהוריי שחביב אדם שנברא בצלם. והם לא היו אנשים דתיים, וזה השיעור הכי חשוב.

מה את מאחלת לקהילה בירושלים? מה שאנחנו רוצים, מצפים וחולמים מהעולם – ככה להתנהג עם אנשים. רוצים יותר חמלה? תתנהג עם יותר חמלה. רוצים יותר סבלנות? תתנהג עם יותר סבלנות. הדרישה שכולם יקבלו להט"ב היא חשובה – אז חשוב לתת כבוד וסבלנות חזרה.

משה גרוסמן "שהקהילה תיהיה חלק בלתי נפרד ממארג החיים כאן בירושלים". צילום: דבר ראשון.

משה גרוסמן, 24, הומו דתי, מדריך קבוצה של נוער דתי/מסורתי בבית הפתוח בירושלים בשנה האחרונה וחבר בארגון 'חברותא' – ארגון של הומואים דתיים.

למה אני ירושלמי הייחודיות שיש בעיר זה גם שהיא מחברת כל כך הרבה דברים ביחד, לאומים וקטבים שונים. אני מרגיש נוח להיות הומו דתי בירושלים. כי בניגוד לת"א ירושלים מסוגלת להכיל מורכבויות. אני עובר בקרוב לקהילה דתית שיוויונית בקטמונים שמקבלת להט"ב ואני מוצא את עצמי משויך אליה.

איך זה להיות להט"ב בירושלים? לפני כמה ימים הצטלמנו לכתבה מיוחדת בידיעות אחרונות. היה לנו דגל גאווה גדול ואז עבר איש דתי ולקח לנו את הדגל, אמר דוד מלך ישראל חי וקיים ועשה אצבע משולשת למצלמה.

חוויה ירושלמית כל חמישי יש מעגלי שיח פה בכיכר ציון. מאפשרים לדבר, לא חייבים להסכים, אבל חייבים לדבר. אם הייתי מחביא את דגל הגאווה בבית אז הדיבור לא היה קורה.

איך נאבקים בלהט"בופוביה? מוסיפים אור, אני מאוד מאמין ביציאה מהארון בקהילות הדתיות שלנו. אני הבחור הראשון ביישוב שגדלתי בו שיוצא מהארון ונשאר דתי. זה שיח שמאתגר את החברה ומחייב אותה להתמודד. לא להתבייש באהבה שלנו, להיות נוכחים ופשוט לחיות. יש גם את העניין של הממסד הדתי שחייב לבחור להתעסק בשאלות ההלכתיות הקשורות בדבר .- וכרגע הוא בוחר לא לעשות את זה.

מה אתה מאחל לקהילה הירושלמית? ואני מאחל לקהילה שתיהיה יותר בטוחה בעצמה ולא תפחד. שתיהיה חלק בלתי נפרד ממארג החיים כאן בירושלים.