הערב, לפני שבע שנים, פרץ חמוש לבוש שחורים ועטוי מסכה למועדון הברנוער, מועדון לנוער להט"ב ומתלבט, ברחוב נחמני בתל-אביב. בני הנוער היו אותה שעה במקום הבטוח ביותר עבורם, בפעילות עם מדריך. הדמות עוטת השחורים שלפה נשק וירתה לכל עבר וללא הבחנה. החניכה ליז טרובישי ז"ל (16) והמדריך ניר כץ ז"ל (26) נרצחו, ומדריך נוסף ותשעה בני נוער נפצעו. שניים מהם נותרו נכים לצמיתות כתוצאה מפציעתם.

מזה מספר שנים שאת הטקס לזכר רצח השנאה, עורכים חניכי תנועות וארגוני הנוער. המשמעות העמוקה של הירצחם של מדריך וחניכה משתקפת מנוכחותם על הבמה של חניכים ומדריכים, השבים לספר שוב ושוב את הסיפור. את סיפורם של הנרצחים, כמו גם סיפורם של הפצועים. מספר פצועים נחשפו לראשונה בפני בני משפחתם בבית החולים, ויש גם מי שנזרקו מבתיהם לאחר שנודעה למשפחתם זהותם הלהט"בית.

חניכי איגי בטקס לציון שבע שנים לרצח בברנוער צילום: עומר קידר

חניכי איגי בטקס לציון שבע שנים לרצח בברנוער צילום: עומר קידר

איילה כץ: לא מוכנה לתת להם לקחת מאתנו את היהדות, כל אחד בדרך שהוא בוחר לבטא אותה. לא מוכנה לתת להם לגזול מאתנו את האופטימיות, שאפשר לחיות כל אחד בדרכו שלו ולא לפגוע באחר וללכת עם האמת שלו בעולם.

הסיפור שמספרים החניכים, הוא לא רק סיפורו של אותו ערב נורא. הם מספרים, בשירים ובעדויות מוקראות על האלימות היום יומית, הבנאלית, בה הם נתקלים כבני נוער גאים בישראל. על הבמה פותחים הנערים והנערות את הפצעים שחרטה בהם חברה לא מקבלת, בבית הספר, במשפחה וברחוב. את האלימות המופנית כלפי זוג הומואים ההולכים שלובי ידיים ברחובות. את המורה המסבירה שמי שנולדה בגוף זכר לעולם לא תוכל להיות אישה. את ההתנכלות של בני נוער בכיתה. "יש גם להט"בופוביה שקטה, שלא מופיעה בכתבות. זו של בדיחות על חשבוננו ובקשה שנסתיר את זהותנו".

הנערים אשר עמדו על הבמה, היו אך בני 10 כשהתרחש הרצח, אך התבגרותם כבני נוער עם אוריינטציה מינית ומגדרית לא סטרייטית, התרחשה בצילו "בין מקרי הרצח בבר נוער ובמצעד הגאווה בירושלים, ובין הטרדות בבתי הספר וברחוב, האלימות, הבריונות והתעללות היום יומית, עובר קו אחד. כולם תוצאה של חברה קווירפובית, בה אלימות מותרת כלפי המערערות על הסדר המגדרי ואומרות שהמגוון האנושי הוא יתרון".

 
איילה כץ, אמו של ניר כץ ז"ל, אשר נרצח בבר-נוער כשהיה שם כמדריך צילום: דבר ראשון

איילה כץ, אמו של ניר כץ ז"ל, אשר נרצח בבר-נוער כשהיה שם כמדריך צילום: דבר ראשון

"רבים טוענים שההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה וכי לא ניתן לשנות את המציאות. בטקס זה אנו מבקשים לזכור כי בידינו הכוח לשנות עד אין סוף. בפעולותינו היום יומיות, בכל אקט של חריגה, אנחנו מורדים ומשנים את המציאות הרעה" הוסיפו, והזכירו את אמירתו הנודעת של הפילוסוף והמחנך מרטין בובר 'הנוער הוא הסיכוי הנצחי של האנושות לאושר'.

בשנה שעברה לאחר הירצחה של שירה בנקי ז"ל במצעד הגאווה בירושלים, הוחלט לבטל את טקס תנועות וארגוני הנוער, ובמקומו לערוך עצרת המונים בגן מאיר, בהשתתפות פוליטיקאים ואישי ציבור. אולם נראה שהזיכרון הארוך, נישא דווקא על ידי הצעירים, המגיעים לטקס מידי שנה, לכבד את הזיכרון ולספר את סיפורם.

"את הטקס מובילים חניכים ומדריכים מתנועות וארגוני הנוער אשר פועלים במשך כל ימי השנה למען חברה שוויונית וצודקת יותר. זו הבחירה שלהם להצביע על המקולקל בחברה ולהגיד מה צריך לתקן"

דוברת מבוגרת אחת בלבד נשאה דברים – איילה כץ, אימו של ניר כץ ז"ל. כץ הודתה למארגני הטקס ולקהל שהגיע, ואמרה כי באזכרה שנערכה אמש בבית העלמין, על יד קברו של ניר, הביעה תרעומת על ההתבטאויות הלהט"בפוביות שנשמעו בחודש האחרון. "אני לא מוכנה לתת להם לגזול מכל אחד מאתנו לחיות את אורח החיים כפי שהוא רוצה לחיות. לא מוכנה לתת להם לקחת מאתנו את היהדות, כל אחד בדרך שהוא בוחר לבטא אותה. לא מוכנה לתת להם לגזול מאתנו את האופטימיות, שאפשר לחיות כל אחד בדרכו שלו ולא לפגוע באחר וללכת עם האמת שלו בעולם. ומי שיכול לעשות את השינוי הזה זה בני הנוער" אמרה.

״שבע שנים אחרי הרצח של ליז וניר ז״ל ושנה אחרי הרצח של שירה בנקי ז״ל חשוב לומר שהחברה הישראלית לא הופכת להיות מקום בטוח יותר עבור הנוער הגאה- אולי ההפך. המרחק של הזמן רק עושה את הכאב גדול- להבין שלא למדנו מספיק. לא על סבלנות ועל סולידריות ולא על דמוקרטיה." אומר רן לייבל, מנכ״ל איגי, "אנחנו מחכים עדיין להתחייבות של שר החינוך בקיץ שעבר, להמשיך בכל הכוח להילחם בגזענות ולהט״בופוביה בכל פינה בארץ.״

אסף פרי, רכז מחלקת הדרכה "גוונים" של הנוער העובד והלומד וממארגני הטקס מסר: "בשבועות האחרונים אנחנו עדים למתקפה כנגד הזכות לחיים בביטחון ובשוויון הזדמנויות. התבטאויותיהם המסוכנות של מי שמכנים עצמם אנשי חינוך או מנהיגי קהילה כנגד להט"בים הם חלק מתהליך חריף של הדרה שמהווה רוח גבית להסתה ואלימות פיזית. תקיפות, קללות, חרמות והדרה הם חלק מחוויית היומיום של בני ובנות הנוער הגאים".

"את הטקס", אמר פרי, "מובילים חניכים ומדריכים מתנועות וארגוני הנוער אשר פועלים במשך כל ימי השנה למען חברה שוויונית וצודקת יותר. זו הבחירה שלהם להצביע על המקולקל בחברה ולהגיד מה צריך לתקן. דווקא עכשיו, בימי בין המצרים, זו חובתנו להצביע על ההשלכות הנוראיות של שנאת חינם."