בימים האחרונים פורסם דבר כוונתה של שרת המשפטים לחייב בתשלום אגרות בית משפט בסכומים ניכרים במסגרת תובענות ייצוגיות. על פי הפרסום בכוונתה לקבוע אגרה בסך של 50,000 ₪ בהליך שיתנהל בבית משפט השלום, וסך של 62,000 ₪ בהליך שיתנהל בבית המשפט המחוזי.

היעד המוצהר של המהלך הינו "לעודד תובענות מבוססות עילה… תוך צמצום תובענות סרק שאין בהן לסייע ויש בהן כדי לפגוע ביעילותה של המערכת השיפוטית".

מדובר על מהלך שגוי, מזיק ושיש בו פגיעה קשה בציבור ובהגנה עליו מפני תאגידים בעלי עוצמה כלכלית. כמו כן המהלך יגרום להפליה פסולה בנגישות להליך התובענה היצוגית.

העובדות הפשוטות מראות כי מתוך סך כל ההליכים שהוגשו לבתי המשפט בשנת 2015 – 762,055 הליכים, (ראו דו"ח שנתי 2015, הרשות השופטת), רק שבריר אחוז, 0.181%,  ובמספר – 1,381 – הן בקשות לאישור תובענה ייצוגית (ראו "מרכז הלכה ומעשה").

אמנם, מדובר על הליכים הנוטים להיות מורכבים וארוכים – אך כאמור, זו טיפה באוקיינוס ההליכים המשפטיים במדינת ישראל. לכן, הניסיון לטעון כי תהיה תרומה להקלת העומס על בתי המשפט – נראה מוקשה.

לכן, יותר מתמוהה ומטרידה העובדה ששרת המשפטים מצאה לנכון לשקול להטיל אגרות חסרות תקדים דווקא על הליכים אלו.

ברור גם שלא ניתן המשקל הראוי לחשיבותם הסגולית והייחודית של הליכי התובענה הייצוגית. אין אף הליך אחר שבו ניתנת האפשרות ליחידים להתארגן יחדיו ולפעול משפטית כנגד הכח העודף של תאגידים עתירי אמצעים

הטלת האגרות שאין דומה להן תיצור מחסום גבוה ולעיתים בלתי עביר כלפי תובענות ייצוגיות. מחסום זה גם יהיה בעל אופי מפלה, באשר השאלה האם תוגש התובענה הייצוגית או לא תוכרע על פי היכולת הכלכלית של התובע הייצוגי. במילים פשוטות – תובעים ייצוגיים ידרשו להוצאה כספית כבדה ומשמעותית כבר בראשית ניהול ההליך ותוך הסטת "מאזן הסיכונים" באופן בולט לחובת התובע. אנו מודעים לכך כי יכולתו של התובע לנהל ולממן הוצאות ההליך היא שיקול חשוב במסגרת זו – אך ברור כי אין ולא יכולה להיות כוונה כי התובענות הייצוגיות יהפכו "שמורת טבע" המיועדת רק לחזקים ולעשירים.

ברור גם שלא ניתן המשקל הראוי לחשיבותם הסגולית והייחודית של הליכי התובענה הייצוגית – המהווים הגשמה וביטוי דמוקרטי ליכולתו של הפרט הבודד להתמודד מול תאגידים כלכליים עתירי כוח ואמצעים. אין אף הליך אחר שבו ניתנת האפשרות ליחידים להתארגן יחדיו ולפעול משפטית כנגד הכח העודף של תאגידים עתירי אמצעים. הליך התובענה הייצוגית מהווה דרך ייחודית שאין דומה לה לפצות (ולו באורח חלקי) על פערי הכוחות העצומים שבין הפרט לפירמות כלכליות חזקות במיוחד.

תחום התובענות הייצוגיות דורש בחינה מעמיקה ונוספת אך בסוגיות יסוד אחרות, סוגיות אליהן לא התייחסה כלל שרת המשפטים, למשל בשאלת דרך הבחינה הנאותה של אישור הסדרי פשרה (החורגת ממאמר זה).

גם היום, כאשר מוגשות למעלה מ-1000 בקשות לאישור תובענות יצוגיות בשנה – ישנם תחומים ונושאים "יתומים". כך למשל, תובענות בעילות המבוססות על תביעה חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 או על חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, נדירות ביותר.

למרבה הצער לא מדובר על מצב בו לא קיימות הפרות של חוקים חשובים אלו שנועדו לבער הפליה – אלא שהנפגעים שלהן הם מעצם הגדרתם משתייכים לאוכלוסיות מוחלשות שנגישותם למערכת המשפטית נמוכה, עובדה המפחיתה במידה ניכרת את הסיכוי שיזמו או יהיו שותפים לתביעה מסוג זה. כמו כן, לא פעם הסעד המתבקש איננו סעד כספי – דבר שעלול להפחית התמריץ ליזום ולנהל הליך כזה.

אמנם, הליכי תובענות ייצוגיות נוטים להיות מורכבים וארוכים – אך כאמור, זו טיפה באוקיינוס ההליכים המשפטיים במדינת ישראל. לכן, הניסיון לטעון כי תהיה תרומה להקלת העומס על בתי המשפט – נראה מוקשה

הציפיה הטבעית היא ששרת המשפטים תשאף לקדם ניהול הליכים כאלו שנועדו לבער הפליה אסורה – אלא שבמקום זאת היא עומדת לפעול להטלת "אגרת גודש" שתפחית את מספר התובענות הייצוגיות ותביא בעיקר לפגיעה ביכולתם של בנות ובני האוכלוסיות המוחלשות ליזום ולקדם הליכים כאלו.

לכן, טוב תעשה שרת המשפטים אם תמשוך כבר עתה את היוזמה להטלת אגרה כאמור על מגישי תובענות יצוגיות.

הכותב הוא עו"ד שמומחיותו בתחומי המשפט הציבורי והגבלים עסקיים. הכותב שותף לתובענות ייצוגיות המתנהלות עתה.