עם צאת ההודעה אתמול (שני) על כך שרשות השידור לא תיסגר באוקטובר הקרוב, וכי תנתן לשידור הציבורי בישראל אורכה ליצירת רצף – כך שתאגיד השידור הציבורי יוכל להיות ערוך להתחיל בשידוריו, ורק לאחר מכן תיסגר הרשות – החלה מתקפה ברשתות החברתיות כנגד ההודעה וכנגד המודיעים, ראש הממשלה נתניהו ויו"ר ההסתדרות ניסנקורן.

התיזמור של המתקפה היה הפעם באוניסונו, קול אחד, שיטת התיזמור המאפיינת את לחני ימי הביניים – קולות רבים, בגבהים טונאליים שונים, בקו מלודי אחד ואחיד. הטענה, אם הצלחתי לברור את המוץ מתבן הציוצים של עיתונאים בכירים ופוליטיקאים זוטרים היא כזו:

הארכת חייה של רשות השידור, במקום לסגור אותה תוך חודשיים, ולהתחיל להפעיל את תאגיד השידור הציבורי, שטוען שאינו מוכן עדיין להתחיל לפעול, היא פגיעה בשידור הציבורי בישראל. ההוכחה הלוגית המכרעת שהובאה על ידי הצייצנים לתמיכה בטענה הרופפת הזו היא כי כעת, אף עיתונאי לא יסכים לחתום בתאגיד השידור הציבורי, לאור אי הוודאות האופפת אותו.

מעניין לראות כי הביקורת הזו מגיעה מאנשים שפחות מדקה לפני הודעת משרד התקשורת וההסתדרות ביקרו באופן עז וקטלני את תאגיד השידור הציבורי, וראו בו ובאופן הקמתו את הפגיעה החמורה ביותר האפשרית לעתיד השידור הציבורי בישראל.

המבקרים לא היססו להלביש דמות חדשה על לוח המטרות הישן. ישנם מבקרים שדי בגילגול של ציוץ או פוסט לאחור בחשבונם ברשת החברתית הרלוונטית כדי לראות חץ מושחז שהם שילחו כלפי תאגיד השידור הציבורי. יש שהעלו (עד אמש) חששות בדבר יכולתה של מנהלת חטיבת החדשות הצעירה בתאגיד השידור הציבורי, שלומית אברהם-גלוברזון, לעמוד בלחצי משרד ראש הממשלה; יש שטענו שהתאגיד החל את פעילותו ברשתות החברתיות בקריצה ידידותית לראש הממשלה, וראו בכך אות מבשר רע; רבים סברו כי ההתארגנות המזורזת של תאגיד השידור הציבורי לעלייה לאוויר תפגע ביכולת פעולתו העיתונאית; והיו שפירשו את ההודעה של "התאגיד", חשבון הפייסבוק של תאגיד השידור הציבורי, על כך שתפישתו העצמית של התאגיד היא קודם כל כרשת תקשורת ופחות כערוץ בטלויזיה, כאות מבשר רעות על כך שעם סגירת רשות השידור ייעלם לו גם ערוץ 1 מהשלט.

כל החששות האלו, ואין זה משנה כעת לענייננו אם אלו חששות מוצדקים או לא, נעלמו אמש. מיד לאחר שיו"ר ההסתדרות סיכם עם מנכ"ל משרד התקשורת שרשות השידור לא תיסגר עד להקמה המסודרת של תאגיד השידור הציבורי, כהרף עין, הפך תאגיד השידור הציבורי והקמתו הבהולה למעוז העיתונאות הציבורית שעל כלל הפוליטיקאים, מימין ומשמאל, ועל כלל העיתונאים, מהגופים המסחריים ועד הגופים המסחריים המתחרים, להגן עליו בחירוף נפש ולהוקיע כל פגיעה בו.

חשוב להגיד, התהליך של הקמת תאגיד השידור הציבורי הוא מגונה ומבזה. אמנם נדרשים תיקונים ברשות השידור, וזאת היה ידוע לכולי עלמא עוד לפני התחקירים ב'המקור'. אך הרעיון הנואל של סגירת רשות ציבורית אחת – תוך פיטורי מאות עובדים מוכשרים והכנסת מערכת שלמה למצב ביניים בלתי אפשרי ובלתי הוגן – והקמתה של רשות ציבורית שנייה, 'חדשה' ו'רעננה' כביכול, אשר תקלוט לעבודה רק חלק מהעובדים המוכשרים של הרשות הראשונה, הוא אם כל חטאת במקרה זה, ועליו חתומים רבים מהמבקרים את הארכת חייה של רשות השידור כעת.

המבקרים את מהלך הארכת חיי רשות השידור העלו דאגה לעתידם המקצועי של 200 העובדים שכבר הוחתמו לעבודה בתאגיד השידור הציבורי (ופחות דאגה לכ-1,000 עובדים ברשות השידור). הדאגה הזו מוצדקת, ויש להפנותה לתאגיד השידור הציבורי, שמחוייב בהעסקתם של כלל העיתונאים והעובדים שהחתים לעבודה אצלו. הדחייה נובעת מכשלי הממשלה והחלטותיה, ואין להעלות על הדעת שהמחיר ישולם על ידי העובדים.

בתוך התהליך הארוך הזה, רווי האינטרסים והציניות, ישנם שני מרכיבים עקביים ומעוררי השראה: הראשון, הוא מחוייבותם ומקצועיותם של עובדי רשות השידור והעיתונאים של רשת ב' וערוץ 1 (די היה לראות את המראות ולשמוע את הקולות במהלך השידור המתגלגל של ניסיון ההפיכה הכושל בטורקיה, מופת של עיתונאות מפי עיתונאים, שדרנים ועורכים שעתידם המקצועי לוט בערפל), והשני, הוא פעולתה העקבית והמתמדת של ההסתדרות לפעול להגנה על העובדים ולהגנה על עתיד המקצוע שלהם, וזה כולל את ההגנה על השידור הציבורי בישראל.

אך עתה רוצים הצייצנים שנאמין כי סגירתה המהירה ככל האפשר של רשות השידור, תוך הקמה בהולה של חטיבת החדשות בתאגיד השידור הציבורי, היא – דווקא היא – הפעולה הנדרשת לצורך קימומו של השידור הציבורי בישראל. הם רוצים שנאמין כי סגירה של רשות השידור, בלי רצף של שידור ציבורי, היא ההגנה הראויה על שידור ציבורי בישראל. שיחדש מבית מדרשו של ג'ורג' אורוול, כבר אמרנו?

אני מרשה לעצמי להמר שעתידם של מאות עובדים, שמקור פרנסתם צפוי היה להיגדע תוך פרק זמן קצר, פחות מטריד אותם. ייתכן שגם השידור הציבורי הוא לא בראש מעייניהם. מפגן הציניות והצביעות הזה הוא מגונה, ואינו לכבודה של התקשורת והפוליטיקה בישראל.