איחודו מחדש של משרד הרווחה עם תחום התעסוקה היה אמור להידון היום בישיבת הממשלה, אך ברגע האחרון הוסר מסדר היום. על פי דיווח ב-TheMarker הסיבה לדחייה היא מחאתם של שרים בכירים בליכוד אשר התנגדו לאפשרות ששר הרווחה חיים כץ יגדיל את "כוחו" באמצעות תוספת האחריות שבתיק התעסוקה, שאמור לנדוד ממשרד הכלכלה. הדיווח מרמז שהסיבה לרצונו של השר כץ בתפקיד היא מספר המועסקים הרב, כ-1,000 עובדים, בתחום התעסוקה.
איני יודע ואיני מתיימר לדעת האם תוספת התקנים היא הסיבה לרצונו של השר כץ בתיק. אך בעוד הדיווחים השונים מתמקדים בהיבטים הפרסונליים, ובאומדן "כוחם" של השרים זה מול זה, כאילו היו טיטאנים הנאבקים זה בזה באמצעות צבירת סמכויות ותיקים, ייתכן שיש מקום לשקול את ההיבטים הרחבים והעמוקים יותר של המהלך. איני מבטל את ההיבט האישי, ואת חלקו בעיצוב תמונת חיינו, אך חשוב להבחין באפשרויות נוספות, חלקן עמוקות יותר ומהותיות יותר, של המציאות המתפתחת.
השר כץ הביע את תקוותו כי ראש הממשלה נתניהו יבחר להקים מחדש את משרד העבודה והרווחה. הוא אף חשף בעבר כי ראש הממשלה הציע לו לעבור למשרד הכלכלה, לאחר ההצבעה בממשלה על מתווה הגז, אך הוא סירב, ודרש להישאר במשרד הרווחה ולאחדו עם תיק העבודה או התעסוקה, אשר הועבר למשרד התעשייה והמסחר (היום משרד הכלכלה) לפני כ-13 שנים.
ואכן, העבודה והרווחה מהווים שלם שלא נכון להפרידו. אין זו רק אמירה ערכית או תפישת עולם, אלא תפישה ניהולית נכונה של המשק. מי שהוביל לאיחוד משרד העבודה והרווחה היה ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל, עם כינון ממשלתו הראשונה.
עם קום המדינה הוקמו שני המשרדים בנפרד – משרד העבודה ומשרד הסעד. מדובר בשני נושאים הדורשים התערבות ממשלתית משמעותית. ראשית לשם איסוף המידע הנדרש לצורך עיצוב המדיניות הממשלתית, ושנית, על מנת להוביל מדיניות ממשלתית באופן אחראי ועקבי.
רק יכולת פעולה משמעותית של המדינה בתחומי התעסוקה עשויה לקחת בחשבון את התועלות הכלכליות והלא-כלכליות של הטיפול בנושא מתוך מדיניות ארוכת טווח.
העבודה ויכולת הפרנסה היא זכות יסוד חברתית במדינה דמוקרטית מפותחת. לעבודה ישנה כמובן השלכה משמעותית על כל משק בית בהיבט הכלכלי, מבחינת יכולת ההשתכרות והקיום בכבוד. אך יש לה גם משמעות נוספת, הנוגעת בעצם ההגדרה העצמית של כל אדם, כבודו העצמי של אדם, כעובד וכעובדת. יחסי העבודה בין עובדים ועובדות, שותפים למפעל, מנהלים ומעסיקים, אלו הם אבני הבניין הראשוניות של החברה.
ברור שאין הכוונה כאן להלאמה של כלל הפעילות הכלכלית לצורך טיפול בזכות החברתית לתעסוקה ופרנסה. גלגלי הכלכלה מונעים על ידי היזמה הפרטית במשולב עם הפעולה הציבורית, וכך טוב ונכון שיהיה. אך הממשלה חייבת לשמר בידיה יכולת פעולה, הכשרה, פיתוח, מחקר, אכיפה, איסוף מידע ועיצוב כלים שונים למדיניות, אחרת ייווצרו – ונוצרים גם היום, כל העת – מה שהכלכלנים קוראים 'כשלי שוק'.
יזם פרטי רואה בכוח העבודה נכס כלכלי, שורה באקסל, ובמובנים רבים – בצדק, מבחינתו. רק יכולת פעולה משמעותית של המדינה בתחומי התעסוקה עשויה לקחת בחשבון את התועלות הכלכליות והלא-כלכליות של הטיפול בנושא מתוך מדיניות ארוכת טווח.
מערך החינוך המקצועי בישראל, אשר לא זוכה לטיפוח ולהשקעה ממשלתית מספקת, ידגים כי לגופים הפרטיים אין אינטרס כלכלי מיידי בפיתוח והכשרה של בעלי מקצוע תעשייתיים. אך אילו היה ניצב על חרטום האונייה של מדינת ישראל צופה למרחוק, הוא היה עשוי לאשש את קביעותיהם של מביני עניין, כי מקצועות מסוימים נמצאים בסכנה של חוסר עתידי, ואף בהווה, בידיים עובדות.
כאשר השוק הפרטי כושל באספקת התעסוקה, אז כבר נדרשים למשרד הסעד, לסיוע לאלו אשר אינם מצליחים לקפוץ על עגלת התעסוקה הנוסעת. מנחם בגין, כאמור, השכיל לחבר בין המשרדים, וליצור את משרד העבודה והרווחה ב-1977, וכך לאפשר טיפול הוליסטי יותר. אפשרות זו לא נוצלה, בלשון המעטה, בידי ממשלות ישראל, עד כה, אך אין בכך כדי לפסול את המהות והחשיבות שבחיבור.
ב-2003 פורק המשרד, והתעסוקה חוברה לתעשייה ולמסחר ליצירת משרד התמ"ת, כיום הכלכלה. הדבר קרה בעקבות מסקנות ועדה ממשלתית שקבעה שאין "הכרח" לראות בעבודה וברווחה מקשה אחת.
לשיטתי, זוהי טעות לראות בעבודה רק את הרכיב הכלכלי, במנותק מהרכיב החברתי. אם נתניהו וכץ יתקנו עיוות זה, וגם אם יעשו זאת מתוך שלא לשמה, ויחברו את הרווחה והעבודה יחד, הרי שהם יהיו ראויים לכל שבח על כך.
