בחלומו הוא חפר בור עמוק בחוף הים. מערבולת של מעט חול חגה באוויר כמה מטרים משמאלו. לא היה מואר כל כך והוא לא ראה את השמש. כנראה היתה זו שעת אחר הצהריים. עורו סמר בגלל מזג האוויר הקריר, אבל חפירת הבור חיממה אותו. הוא החל בבור קטן שבכל פעם הכניס אליו מעט מי ים על מנת שיהיה לו קל יותר לחפור. כבר בעומק של כעשרים וחמישה סנטימטרים הוא ראה חול אדום. היה רק מעט ממנו, אבל הוא אף פעם לא ראה צבע כזה. הוא המשיך לחפור ולחפור וכבר חצי מגופו היה בפנים. הוא שמע בכי של ילדה או ילד מרחוק. הוא הסתכל וראה רק צלליות של אמא שלוקחת את ילדהּ ביד, נראה שבכוח, מהים לאזור החנייה. עתה, הוא נשאר היחיד בים. הוא וכלב שחיפש אוכל ליד פחים של מסעדה שהיתה סגורה. הכלב היה בצבע בז' וחום ונראה די קטן ומסכן. הוא התפלא על עצמו שבהה מספר שניות כיוון שהיתה לפניו עוד עבודה רבה. הוא חפר במרץ. הבור כבר כיסה את גופו. גובהו היה מאה שמונים וארבעה סנטימטרים ומשקלו שמונים ושניים קילו. הוא היה מבוגר יפה. השנים היטיבו עמו. היתה לו שרשרת עם תליון גדול מעץ ששמר מסבתו שנפטרה. השרשרת הופיעה על חזהו הגברי גם בחלום.

הוא המשיך לחפור וככל שהעמיק מטה היה קר ורטוב יותר ויותר והיה עוד יותר מהחול האדום הזה. הוא לא ראה משהו כל כך יפה בחייו כמו החול הזה, שלא היה בדיוק חול אלא מעין גרגירי זהב או מינרל אחר שמצוי בטבע אבל בצבע אדום. ככל שהוא חפר יותר מהחול או המינרל הזה וככל שהתחכך בו, כך גם נהיה חשוך יותר והוא הלך ונהיה רגוע.

כשהבור העמיק לחמישה מטרים מתחת לפני הקרקע, אדמה וחול מבחוץ החלו לסגור עליו. אלמלא אור קטן שהגיע ממקום לא ברור, אבל הספיק בשביל להאיר לו להמשך, היה חשוך מאוד. ורטוב. וקר. אבל לו לא היה אכפת. הוא רק רצה יותר מהחול הזה, האדום, עד שכל גופו היה עטוף בו. הוא מרח את זה על גופו ועל פניו ואפילו טעם מזה. כל שהוא רצה לעשות כעת זה לישון. דבר זה גרם לו לתחושה מפחידה והוא פקח עיניים. הסתובב לצד ימין, בלע רוק פעמיים, ושוב נרדם.

לפתע הוא היה בחדר הנעים והמנחם הזה, שהרגיש לו מוכר, אבל לא היה לו ברור מאיפה. על שולחן מעץ כבד ניצבו חיילים ושאר פסלים קטנים מעץ ומפלסטיק. זה נראה כמו חדר ילדותו, אבל לא בדיוק. אולי חדר הילדוּת של אביו או סבו, כיוון שהיה נראה ישן יותר ועם מעט משחקים. חיילי הפלסטיק נחלקו לאדומים ולכחולים. חלקם החזיקו נשק בידם שנראה כמו רוס"ר מ-16 ושכבו או כרעו ברך. הם נראו כמו חיילים אמריקאים. היו שם גם רכבים של הצבא וסוס נדנדה קטן, מעץ. החדר היה די חשוך אבל מאוורר. כל כלי שהוא הזיז על שולחן העץ העתיק גרם לו לתחושה פשוט מופלאה. נדירה. הוא לא רצה להפסיק להרגיש זאת לעולם. הוא לא הזיז הרבה את החלקים השונים. הוא עשה זאת בשׂום שכל. אבל עם כל תזוזה שביצע עלתה בו התחושה הנפלאה הזו. הוא חייך ושמח. הרגיש מאושר. אושר של פשטות יפה ותמימה. מאוהב. לא בדמות מוגדרת, אולי בחיים עצמם.

ואז, פתאום, הוא עלה מתוך הים, למעלה. הוא היה רטוב ועם משקפת לעיניו. הוא הרים את המשקפת ושם אותה על ראשו. המים ליטפוהו כמו קטיפה. הוא אף פעם לא הרגיש רטוב כל כך כמו עכשיו. מעין רטיבות שלא ידע להסביר. כאילו המים כבדים יותר. לא, לא כבדים. סמיכים יותר.

הוא היה באמצע הים. האנשים הקרובים אליו ביותר היו רחוקים ממנו קילומטרים. הוא לא פחד, הוא חש סקרן. הוא הסתכל לשמים ולשמש. הוא הרגיש את המים. הוא כמו צפה על הים מלמעלה. הגלים החלו להכות בו יותר בעוצמה אבל לא היה לו אכפת. ככל שהרגיש יותר את הטבע, כך התעצם וגדל. הוא היה גדול יותר מהמים. אולי עף באוויר, אולי צמח מתוך הים. הוא שמע מרחוק קול מהדהד של ברזל פוגע בברזל. תק תק תק תק. זה לא הפסיק. תק תק תק. הוא הוריד מגבת שהיתה קשורה לעיניו ואור גדול סינוור אותו נורא. תק תק תק. הוא התעורר.

השעה היתה 19:05. הוא מיהר לישיבת ועד יישובית. הוא כפתר חולצת פולו צהובה דהויה עם פסים לבנים ואפורים. הכניס את השרשרת מתחתיה, לבש את הג'ינס הישן שאהב, שם כפכפים ויצא החוצה לרחוב. בדרך הוא פגש את השכן שלו.

"שלום צ'יקו" אמר השכן.

"הי"

"מה, ישנת? יש לך סימן של כרית מתחת לעין"

"כן"

"אתה חי טוב אתה, תאמין לי"

"כן"

"עברת על התקציב?"

"העפתי מבט"

"ומה את חושב?"

"נדבר על זה כבר שם, לא?"

"חשאי, אה?"

"לא"

"כדאי שנגביר את הקצב, אנחנו גם ככה באיחור" אמר השכן.

"כן, כדאי"

הם נכנסו למשרד הוועד וכולם כבר ישבו. לא היתה אישה אחת בוועד. האחרונה היתה ירדנה שכיהנה אולי שתיים-עשרה שנה כרכזת התרבות של היישוב ועזבה כי נמאס לה מכולם.

"הי" אמר צ'יקו.

הוא שנא שם את כולם. בעיקר את יושב ראש הוועד. המנופח. המלא בעצמו כל כך. סוחר במקצועו ובנפשו. גם את המזכיר לא אהב. הוא בז לו ולחנפנותו המתחסדת. לא היה לו שם אף חבר. אולי רק השכן שלו שהלך ודהה עם השנים, התאים עצמו לסביבה היישובית.

"מצטער על האיחור" הוסיף.

"זו הפעם האחרונה שאני מגיע לפה," אמר לעצמו, כמו בכל שבוע, והתיישב על הכיסא הקבוע שלו. השני מימין לשולחן, ליד הקיר.

"רוצה קפה?" שאל אותו המזכיר.

"כן. אחד סוכר. תודה אמיגו" ענה.

"אחרי סקירה של מזכיר היישוב נדון בשלושה סעיפים שלא הספקנו בשבוע שעבר, ואז נעבור לנושא הדיון העיקרי שלנו, על התקציב" אמר יושב ראש הוועד והזיע כמו חזיר. הוא השתעל מעשרים וחמש שנים של סיגריות ומסחר.

"תודה" אמר צ'יקו, כשהמזכיר הגיש לו את הקפה, ומאז לא הוציא עוד הגה, עד לדיון המרכזי.

"טוב שאנחנו מקפידים על רצף מפגשים," אמר יושב הראש, "זו מדיניות שאמרתי שאני אייסד כאן כשנבחרתי בשנה שעברה וחשוב לי שנקפיד עליה. אמנם לא יכולנו להיפגש משך מספר חודשים, אבל עכשיו עם הפרויקט החדש של הטיילת, שצריך להכניס הרבה כסף לקופת היישוב, ולא רק לנו…"

"התכוונת לעצמך" לחש צ'יקו לשכנו.

"אלא גם לדורות הבאים," המשיך יושב הראש, "חשוב שנקפיד על מפגשים סדירים. אנחנו ניגשים לדיון השלישי שלנו בנושא הזה ואני מקווה שקראתם את החומר שנשלח אליכם לפני יומיים. אני, למרות שאינני חייב, והמזכיר שלכם, ישבנו על זה שעות ארוכות" סיים היושב ראש את דברי הפתיחה.

"לי יש מספר הערות" אמר צ'יקו ובמהלך כמעט שעה רצופה שיסע את הצעת התקציב של המזכיר והיושב ראש לחתיכות.

"הראית להם מה זה" אמר לו אחר כך השכן בדרך חזרה הביתה. "היית פשוט מצוין. שלטת בכל הנתונים. אולי בסוף עוד ייצא משהו טוב מהטיילת הזו" אמר השכן.

"כן…" ענה צ'יקו "מה זה חשוב…".

"אם זה לא חשוב ליישוב שלנו, אז מה כן?" שאל השכן.

"חלומות".