הציונות הקלאסית, לא נוצרה רק כפתרון לאומי למצוקת הקהילות בגולה, היא הביאה בשורה חדשדה ושינוי כיוון בתפיסת עולמו של העם היהודי, החי שנות אלפיים בגלות.
תפיסת העולם הפאסיבית בגלות, שגובתה בהנחייה רבנית, מקורה בטראומה שעבר העם היהודי בשתי המרידות הגדולות כנגד רומי – המרד הגדול ומרד בר- כוכבא.
ההיפראקטיביות המשיחית לאומית של המורדים, בניגוד לדעתם של מרבית גדולי ישראל אז, הביאה להחמרה קשה בפסיקה החז"לית כנגד אספירציות חדשות של תקומה ומרד.
אלפיים שנות הגלות, התאפיינו בהסתגרות והתמקדות בלמידת כתבי הקודש.
ההמתנה הפאסיבית לגאולה, הכמיהה לציון והאמונה כי המשיח יכול להתגלות בכל רגע, מנעו מהעם למצות את הפוטנציאל – בארצות הגלות.
האיסור הרבני על שיבת ציון ללא התגלות אלוהית משיחית ברורה, הקפיא אופציה זו למשך שנות הגלות.
הגישה הבדלנית והלאומנית של עמי העולם, הקשתה גם היא על הקהילות לפתח יוזמות הכרוכות בהשתקעות.
ברבות מהארצות, נמנע מהיהודים להתיישב ולשאת במשרות ציבוריות.
כך נגזר על העם, מטעם עצמו והשקפת עולמו ומטעם עם הארץ, לחיות בעוני ודלות ולהתרכז בלימוד ובמסחר.
הציונות פרחה בתקופת ההשכלה והאמנציפציה.
החופש שניתן ליהודים, פתח צוהר לעולם החדש, עולם, שלפחות על הנייר, מאפשר לכולם הזדמנות שווה.
יחד עם זאת, עורר בהם החופש, כמיהה למימוש החלום המפעם בנפשם דורי דורות – ציון וירושליים.
קשה לדעת מה היה קורה, אילו עמדה אירופה המתחדשת, בחזון שהציבה לעצמה וקליטת היהודים כשווים, הייתה מצליחה.
יתכן שתפיסת הציונות הרוחנית ואולי אפילו, היהודיות כדת בלבד, היו התפיסות הבלעדיות וחלום התקומה, היה משתמר בשוליים – כפי שהוא קיים היום בנטורי קרתא.
דרייפוס וגרמניה הנאצית, הם עדות כי לבת השנאה רחשה כל הזמן וכי האנטישמיות לא פסקה.
חזון האמנציפציה קרס.
הפאסיביות היהודית שילמה מחיר כבד מנשוא.
הציונות, העבירה את הכח מהאל וציוויו, אל האדם והעם.
הפאסיביות פינתה את ממקומה לאסרטיביות לאומית ואישית.
העולם היהודי החדש, שהחל להבנות טרם השואה וקרס אל גלי האנטישמיות והשואה, הביא את הציונות להיות – אלטרנטיבה משמעותית.
כל כולה של הציונות לאורך 100 שנותיה, הוא – חזון אנושי ומפעל מופת שאנשים אחראים להם.
הציונות הדתית, נוסח אחד מראשוני הציונים – הרב ריינס, דמתה מאוד לתפיסת העולם הציונית הכללית.
בתפיסת הרב ריינס, על האדם לחתור להגשמת שאיפותיו האישיות והלאומיות, תוך שהוא מתנהל רציונאלית ומשתמש בכלי מדיניות המקובלים על כלל בני האדם.
בעוד שהציונות החילונית ראתה בכך – מצווה אנושית ולאומית, ראו בכך הרב ריינס ותנועתו – מצווה דתית. כך או כך, מימוש הציונות התנהל בחשיבה רציונאלית ובשיתוף פעולה והסכמות בין הפלגים, או אי הסכמות, שהוכרעו בהצבעה דמוקרטית.
רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל, הרב אברהם קוק, ניסה ליצר גשר בין הציונות, לעולם החרדי ממנו בא.
הוא קיבל את התיזה החרדית, כי הפאסיביות, לבד מלימוד תורה, היא צוו האל בגלות, בגין "שלושת השבועות" (שהמרכזית שבהן – לא לשוב לציון, עד בו המשיח).
אולם הרב קוק טען כי הציונות החילונית, היא היא המשיח הראשון – משיח בן יוסף – ומשבא המשיח – השבועות בטלות!
הרב קוק הראשון אכן פירש את התקופה, כ"אתחלתא דגאולה" אך לא קרא מעולם לנקוט צעדים אקטיביים בדלניים, מעבר למה שיצרה הציונות, לפי החלטת וועד הישוב.
בנו – יהודה צבי הכהן קוק, היה אקטיביסט הרבה יותר. לאחר מלחמת ששת הימים, שאותה הגדיר כנס אלוהי ולא כנצחונו של עם אמיץ ונחוש, הוא ציווה על חסידיו להתנחל בכל מקום וביטל את משמעות החוק הישראלי, בכל הקשור למצוות ישוב הארץ.
מבחינתו – על בית בארץ ישראל – יהרג ואל יעבור, אין חוק ואין החלטות רוב, החזקים ממצוות ההתיישבות. מצוות האל, מצוות הגאולה, היא ורק היא מכתיבה את הדרך.
כך שוב קם פלג בעם ישראל, שלכאורה פועל בשם משיחיות אלוהית, בהתימרו לדעת לפרש את אותותיה ומסריה ובשם האלוהות והגאולה, מבקש לבטל את עיקרי הציונות, שכולם בנויים על לקיחת הגורל בידיים והעברת האחריות מהאל אל האדם.
מכאן והלאה, בקרב ה"גאוליים" – הציונות תפעל לפי "הנחייה ישירה מהאל", דרך "מפרשיו" – רבני הגאולה.
מחד – הפאסיביות החרדית, המתנערת מכל צווי הקיום האנושי – הגנה עצמית, בניין חברה יצרנית, התבססות בקרקע, בניין לאומיות אוטונומית ועוד ומתבצרת בבועת לימוד התורה.
מאידך – ציונות משיחית אקטיביסטית, המתיימרת לקבל מסרים מיסטיים ומכפיפה את כל ההגיון האנושי והלאומי, לחזיון העיוועים ובו "מסרים" הבאים ברמז בדבר גאולה "ניסית" שאנו חיים בתוכה.
בקרב קבוצה זו, שהסיפר שלה הוא – גאולה וניסים גלוים, כל מהלך אנושי טרומי, הופך ל"נס". כך – מלחמת ששת הימים היא נס, גם מפעלי ההתנחלות וכן כל ארוע שמח או עצוב, טומן בחובו – "נס גלוי".
בתווך – הציונות הקלאסית, הנמצאת במאבק פוליטי לגיטימי בתוך עצמה, אך כזה הנסחף לשוליים בעקבות קבוצות הלחץ בקצוות.
בעוד שהחרדים, מסתפקים, בינתיים, בליטרת בשר תקציבית, היהדות הציונית, גאולית, משיחית, מבקשת לרשת את הציונות הקלאסית ע"י השתלטות פנימית (דמוקרטית או לא, תלוי בקבוצות המשנה השונות) ויצירת חלופה "אמונית" (תאוקרטיה).
הציבור המזרחי, ששורשיו בעולם השלישי, הלא מודרני והפטריארכלי, מצא בדת ובמסורת (המוכרת לו), ובמנהיג כריזמטי (המחליף את אב המשפחה), מקומות שנתנו לו מעט מרגוע לנפש המתקשה לרוב, להתמודד עם אתגרי העולם המודרני ועם ערכיו, בעלי המוסרות המתוחות פחות.
כמובן שהתאור כאן הוא מורכב פחות מהמציאות ובמציאות – רצף ארוך, עליו באות לידי ביטוי הקבוצות השונות על האסכולות שלהן.
ככל שהקבוצה הציונית, המוכנה לאתגר של נאורות ואחריות אישית ולאומית, תרחב – כך נבטיח את מימוש יעדי הציונות ואת הצלחתה.
אל לנו לשעבד את ערכי הציונות לכוחות מיסטיים, שמעולם הביאו על עמנו, רק אסונות.
רגרסיה לכיוונים פונדמנטליסטיים, או למצער לעבר חברה בינונית ומטה, בהשכלתה, בתיעושה ובערכיה, ביחס למערב (נוסח טורקיה ואיראן), עלולה להביא את הקץ על החלום הציוני.
מאבק נחוש לשימור הציונות, כתפיסת עולם אנושית – לאומית, יבטיח את עתידו של המפעל שלנו.
בני הברית צריכים לבוא מימין ומשמאל, יש לשתף בו דתיים רבים, החולקים על התפיסה השלטת בקהלם.
הציבור המזרחי, הוא אתגר עצום במהלך הזה. נצליח לגייסו, רק כשהוא משכיל ומבוסס במידה.
את המהפכה הדמוקרטית באירופה, לא עשתה דלת העם (בניגוד למקובל לחשוב) , אלא אנשים מהמעמד הבינוני, כאלה שהפרוטה נמצאה בכיסם וההשכלה, באמתחתם.
מזרחיים מאותגרי קדמה, יעדיפו לחסות תחת מנהיג המבטיח כל טוב, על פני דרך החתחתים של לקיחת אחריות וחשיבה עצמאית ועצמאית.
הפאסיביות החרדית, מאיימת פחות לטעמי. אין שם אמביציה להשתלט על המערכת. הדמוגרפיה אכן לא אתנו, אך מדובר בקבוצה לומדת וככל שנוכל להנגישה להשכלה, כך יטב.
החלטות הממשלה האחרונות בדבר לימודי הליבה, הן לא פחות משערוריה, אך זהו מאבק ארוך.
החרדים מפלים את נשותיהם ורואים בהן כאלה, שאינן ראויות כגברים ללמוד תורה – "נשים דעתן קלה".
זה עצוב מחד, אך מאפשר להן לרכוש השכלה כללית מאידך. רבות מהנשים החרדיות, הינן משכילות ובעלות מעמד מקצועי העולה לאין ערוך על זה של בעליהן.
חלקן כבר קורא תגר על הקהילה ומבקש לילדיו, השכלה רחבה.
בעשרות השנים שעברו, ניתן מקום בקידמת הבמה לימין, הגאוליים והמזרחיים מהפריפריה החברתית, הובילו את הגל הזה.
דא עקא, בשתי הקבוצות, התפתחו זרמים עצמאיים וביקורתיים כלפי "דרך המלך".
ניהול נכון של המערכה הציבורית, יאפשר ליצור גוש נגדי, פלורליסטי וליברלי.
זוהי מלחמה על הציונות ומלחמה על המשך קיומנו כאן, אנו יכולים לה ואין לנו ברירה אלא לנצח בה.
