החודש מלאו 40 למבצע אנטבה. פעולת חילוץ החטופים היא אולי הגרנדיוזית בתולדות צה"ל, אולם נשאלת השאלה עם האתוס שבשמו בוצעה לא הפך למיתוס ומדוע יש צורך במאבק על הקרדיט?

"אני מאמין בישראל ובתחושת האחריות הכללית שצריכה ללוות כל אדם הלוחם על גורל מולדתו" (מתוך נאום הפרידה של יוני נתניהו מן הגדוד שעליו פיקד). בחודש שעבר מלאו 40 למבצע אנטבה. כמו ילדים רבים בישראל גדלתי גם אני על המיתוס של מבצע אנטבה, אחד המוצלחים ביותר שביצע צה"ל. כשהלכתי לצנחנים (גם הם היו באנטבה) רציתי גם אני לשרת ביחידה שעושה מבצעים כאלה, שבעקבותיהם נכתבו והופקו ספרים וסרטים.

סצינה מן הפשיטה לחיסול בן לאדן, כפי שהוצגה בסרט ההוליוודי "כוננות עם שחר", 2012.

האמת, בצדק. צה"ל הוא מיליציה. בניגוד לצבאות אחרים הרי שבצה"ל מודל צבא העם הביא באותם ימים (ועדיין מביא בחלק מהיחידות הלוחמות) לכך שהמתגייסים לשורותיו זוכים להכשרה קצרה ונשלחים למלא את תפקידם. בצבא האמריקני למשל, לא יהפוך חייל בתוך שנה מיום שירותו למפקד כיתה בצנחנים, ובוודאי שלא יישלח, לאחר תקופה בת שנתיים לחלץ בני ערובה במרחק כמעט 4,000. בצה"ל כן. לשם השוואה לוחמי ה-SEALS שהרגו את בן לאדן שירתו מעל חמש שנים. האדמירל האמריקני ויליאם מקרייבן, יוצא הקומנדו הימי שפיקד על חיסול בן לאדן, הגדיר בספרו את מבצע אנטבה כמופת למבצעים מיוחדים. באנטבה הצליח צה"ל המילציוני היכן שטובי החיילים והמפקדים של צבאות המערב נכשלו.

שעתו היפה של צה"ל

היחלצות צה"ל לפעולה באותו שבוע גורלי ביוני-יולי 1976 מייצגת את אותה ישראליות טובה, יצירתית, סולידארית וערכית. בתוך פחות משבוע מיום החטיפה היו כוח ההשתלטות מסיירת מטכ"ל, נבחרות מחטיבות הצנחנים וגולני על מטוסי "הרקולס" בדרך לאנטבה. למרות תנאי טיסה קשים הצליחו טייסי חיל האוויר לנחות בחשכה בשדה התעופה באנטבה. לוחמי סיירת צנחנים, בפיקוד דורון אלמוג, קפצו מן המטוס הראשון בעודו נוסע על המסלול, איבטחו את הנחיתה והשתלטו על מגדל הפיקוח החדש.

אחד הספרים שהשפיעו עלי מאוד כנער.

החפ"ק של דן שומרון, מפקד המבצע, וכן לוחמי סיירת מטכ"ל פרקו במהרה מן המטוס הראשון ונעו אל הטרמינל הישן בג'יפים ובמרצדס. במהלך הנסיעה נתקל הכוח בשני חיילים אוגנדים. מפקד היחידה, יוני נתניהו ז"ל, פקד לירות בהם, משום שחשש בצדק מסיכון הכוח. לפי הפרק האחרון בספר "מכתבי יוני" (הוצאת מעריב, מהדורת 2001), אחד הספרים שהשפיעו עלי מאוד כנער, "האקדחים המושתקים היו מוכנים בעוד מועד. כשהחייל האוגנדי, שאיים עליהם ברובהו, היה מרוחק מהם רק מטרים ספורים, ירו בו יוני וגיורא" (עמוד 299). לאחר הירי השקט נורה האוגנדי באש מקלעים שהפך את הפעולה ל"רועשת".

אלמנט ההפתעה נפגע והרכבים האיצו לעבר הטרמינל. הלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מן הטרמינל ופרצו לאולם. מוקי בצר, מפקד כוח הפריצה, תיאר לאחרונה כיצד במהלך התנועה לטרמינל, "אמנון פלד עוקף אותי ונע קדימה, פורץ לפתח. הקדים אותו אמיר עופר, שיורה במחבל מימין. אני פורץ בין שניהם ומוסיף ירי לעבר הגרמני והגרמנייה שאמנון יורה בהם. הכרוז קורא "לשכב, צה"ל הגיע", בעברית ובאנגלית. מחבל מזנק מתוך הקהל, עמוס גורן ואני יורים בו, הוא נהרג לפני שהספיק ללחוץ על ההדק". כאן הוכרע למעשה, הקרב על בני הערובה.

לאחר שנתניהו נפגע לקח בצר פיקוד על כוח ההשתלטות ותיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי עם דן שומרון. כוח בפיקוד שאול מופז, ריתק באש את מגדל הפיקוח, כוח גולני, בפיקוד אורי שגיא, אבטח את עליית בני הערובה למטוסים וכוח הצנחנים, בפיקוד מתן וילנאי, השתלט על הטרמינל החדש (שם נפצע קשה סורין הרשקו שנותר משותק)‏. בתוך 55 דקות הושלם המבצע והכוחות ובני הערובה המריאו לתדלוק בניירובי ומשם לישראל. לצה"ל היה הרוג אחד, סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, וחייל פצוע. בפעולה נהרגו 3 בני-ערובה ו-6 נפצעו (בת ערובה נוספת, שאושפזה בבית חולים בטרם המבצע, נרצחה כנקמה בהוראת אידי אמין).

בספרו טען שגיא ביחס לפעולה באנטבה כי כבר "הוטלו עלינו מבצעים קשים ומסובכים יותר בעבר".

אף שהמבצע אולי היה, כפי שהעיד אחד ממשתתפיו, הגרנדיוזי במבצעי צה"ל צריך לבחון אותו בפרופורציות הראויות. בספרו המצוין, "אורות בערפל" (הוצאת ידיעות ספרים, 1998), כתב האלוף במיל' אורי שגיא כי "רק עם הנחיתה בארץ, שהתקשורת היטיבה לתאר את ההתרגשות העצומה שהייתה כרוכה בה, התחלנו לעכל את משמעות הפעולה. מבחינתי, זו הייתה הצהרה ערכית שצה"ל יעשה כל אשר לאל ידו כדי להגן על אזרחי מדינת ישראל, הצהרת הערכה רבה מאוד לכושר המודיעיני שאיפשר מבצע כזה בזמן כה קצר וליכולת הביצוע המוטסת של חיל האוויר. אשר לנו, האנשים שעל הקרקע, דומה כי הוטלו עלינו מבצעים קשים ומסובכים יותר בעבר. אל יובן מדברי שאני מקל – ראש או מזלזל במבצע אנטבה, ברם יכולת ביצוע מורכבת נדרשה כבר בעבר, ולא הייתה טעונה הוכחה" (עמוד 79).

די תהילה לכולם

את ההישג מעמעם עד היום הקרב על הקרדיט. משפחת נתניהו ומוקי בצר מנהלים (שלא לצורך) קרב ארוך על התודעה הישראלית. בניסיונם הראוי להנציח את יוני הופחת ועומעם חלקו של בצר (כמו גם של מפקדים נוספים) בהצלחה. לא ברור מדוע, שהרי יש מספיק תהילה לכולם. בצר, יוצא סיירת צנחנים שהקים לימים את יחידת שלדג, היה איש מפתח בתכנון המבצע ואף הוביל את כוחות היחידה לאחר שנפגע נתניהו (מעשה לא מובן מאליו) להשלמת המשימה. כל ויכוח שיהיה לא יוכל לשלול ממנו זאת.

רבין ופרס מקבלים את פני החטופים, (צילום: דו"צ).

אנטבה מקפלת בתוכה גם גילויי אחריות ואומץ חשובים לא פחות, ובהם עצם קבלת ההחלטה על-ידי הממשלה בראשות יצחק רבין (שהפקיד מכתב התפטרות בידי מזכיר הממשלה למקרה והמבצע יכשל) ושר הביטחון שמעון פרס. בין אנשי הצבא שלקחו חלק בפעולה עומד מעל כולם מפקד הכוח שפשט על אנטבה – דן שומרון, איש הצנחנים ולימים הרמטכ"ל. הוא, שנשא על כתפיו את מלוא האחריות להצלחת המשימה, תפס יפה את תמצית המבצע באומרו: "כשהחטופים עולים למטוס הפינוי, נתמכים, כל אחד בודק את המשפחה שלו, שכולם נמצאים. זה היה רגע חזק שאי אפשר לשכוח".

המדינה מימשה את אחריותה כלפי אזרחיה, ושלחה כוח צבאי לחלצם רק מפני שהם כאלו. המאבק על הקרדיט רק מקטין מכך. ויש בהחלט מה לאמץ גם לימינו אלה. אולם בישראל של 2016 קיים חשש הוא שמבצע אנטבה יהפוך מאתוס, קרי ערך ונורמה שלהם שותפים כלל האזרחים בישראל, למיתוס, כלומר לאיזה מבצע מן האגדות שאיש כבר אינו זוכר, מבצעיו אינם עמנו והנורמה שנקבעה בו נראית לא ריאלית ולא מחייבת.