מי שולט במשק האנרגיה בישראל? נדמה שהוויכוח בשאלה הזו הוכרע מזמן לטובת היזמים הפרטיים המחזיקים במאגרי הגז, אבל התמונה המלאה מורכבת יותר. היזמים אמנם השקיעו בפיתוח מאגר "תמר", תוך שהם גורפים ממנו רווחים גדולים (כאשר בעתיד נתח המיסוי של המדינה אמור לגדול). יחד עם זאת, הם לא נדרשו לשלם בעבור מערך הגיבוי למשק הגז, שעליו מסתמך משק החשמל במקרה של תקלה או הפחתה בהזרמת הגז מ"תמר". המימון למערך הגיבוי הציבורי מגיע מכולנו, באמצעות תעריף החשמל. למרות שמערך הגיבוי הקיים ייתן רק מענה חלקי במקרה חירום, אין החלטה ממשלתית להרחיב אותו. במקום זה, הממשלה בונה על רצונם הטוב של היזמים.

אין זה סוד כי משק הגז בישראל נשען כרגע על הצינור הבודד היוצא ממאגר "תמר", צינור שהוקם על ידי בעלי המאגרים. אבל כל מערך הגיבוי למשק החשמל בישראל מופעל וממומן על ידי חברת החשמל וחברת נתג"ז (נתיבי גז טבעי לישראל), שהן חברות ממשלתיות. אמנם, מערך הגיבוי נפרש כדי לייצב את כלל אספקת החשמל הארצית, אך בעלי מאגר "תמר" הם הנהנים המידיים ממנו, מבלי שהם נדרשים לשלם בעבורו או לפתח אותו.

מערך הגיבוי הימי – מהי אנייה "מגזזת"?

מערך הגיבוי שהקימה חברת החשמל מתבסס על אנייה הנושאת גז טבעי במצב נוזלי (LNG) ומוצבת בלב הים. האנייה הזו מכונה "אנייה מגזזת". למה "מגזזת"? מאחר שבעת הצורך ניתן להפוך את הנוזל המקורר שבה בחזרה לגז טבעי, ולהזרים אותו ליבשה כדי שישמש לייצור חשמל. הזרמת הגז מהאנייה מתבצעת בעזרת "המקשר הימי" – מתקן צף שנבנה מול חופי חדרה. האנייה המגזזת מחוברת למתקן ומזרימה אליו את הגז, שזורם ליבשה דרך צינור. המתקן וצינור הגיבוי הוקמו על ידי חברת נתג"ז, והאנייה המגזזת של חברת אקסלרייט האמריקאית נשכרת ע"י חברת החשמל.

סרט תדמית למתקן המקשר הימי. הפקה: חברת נתג"ז.

על פי דו"חות חברת החשמל, השימוש באנייה המגזזת נעשה בשלושה מקרים: תקלות שגורמות לירידה בלחץ הגז מ"תמר", עבודות תחזוקה במאגר או בצינור שלו, וכן בזמני תפוקה מלאה, עקב חשש לביקוש יתר לחשמל בישראל. מסתבר שפעולות התחזוקה השגרתיות יכולות להימשך גם עשרות שעות, ובכלל, השימוש באנייה בשגרה נפוץ מאוד. בכל שעה בה הזרמת הגז מ"תמר" מתקרבת להספק המקסימלי, האנייה המגזזת מתחילה להזרים גז בהספק נמוך, כדי להתכונן לאפשרות של שימוש בו בהספק גבוה בנוסף לגז מ"תמר" אם יהיה בכך צורך.

בשנת 2015 סיפקה האנייה המגזזת חלק קטן מצריכת הגז הכוללת בישראל – 0.13 מיליארדי מ"ק מתוך 8.4 בסך הכל. בדו"ח השנתי של משרד האנרגיה נכתב כי "למעט מספר ימים של תחזוקה מתוכננת מראש בסוף חודש נובמבר, לאורך כל שנת 2015 הייתה הזרמה רציפה של גז טבעי מהמאגר". אך הגרפים באותו הדו"ח ממש חושפים תנודתיות רבה בהספקים מ"תמר". השורה התחתונה: הצינור של חברה ממשלתית אחת (נתג"ז) והגז של חברה ממשלתית שניה (חברת החשמל, שרוכשת את הגז עבור הספינה) משמשים לאורך כל השנה כמערכת הגיבוי היחידה למאגר הפרטי.

אספקת הגז מ"תמר" ומהמקשר הימי (המחובר לאנייה המגזזת) בשנת 2015. תנודתיות בהספק מ"תמר", שימוש נרחב במערך הגיבוי. מקור: נתוני משרד האנרגיה, ינואר 2016

כמה זה עולה לנו

עלות ההשקעה במקשר הימי הייתה לא קטנה – כ-500 מיליון ש"ח. לכך יש להוסיף את עלות השימוש באנייה, ואת עלות רכש הגז הטבעי הנוזלי. שכירת האנייה עולה כ-80-90 מיליון דולר בשנה, ואילו הגז הטבעי הנוזלי נרכש בעסקאות מזדמנות במחירים תנודתיים. צניחת מחירי האנרגיה בעולם הפחיתה את עלות הגז ששילמה חברת החשמל בעסקאות האלו מכ-20 דולר ליחידת אנרגיה בשנת 2014 לרמה של 5-7 דולרים ליחידת אנרגיה כיום, מחיר קרוב ולעיתים נמוך מהמחיר שחברת החשמל משלמת על הגז ממאגר תמר. יש לציין שהעלות הסופית תלויה במהירות השימוש, שכן מהמכלים מתרחש אובדן גז בקצב קבוע שאינו ניתן למניעה.

מענה חלקי למקרה חירום

האם האנייה המגזזת תוכל לתת מענה לאירוע חירום בצינור או במאגר "תמר"? התשובה היא כן, אבל באופן חלקי ביותר. ההספק המקסימלי של האנייה הוא פחות ממחצית ההספק של הצינור מ"תמר", שעליו מסתמך כיום משק החשמל בזמן של ביקושי שיא. מאחר שמילוי המכלים מתבצע בשטח קפריסין, מנגנון הגיבוי יהיה מנוטרל בכל הטענה למשך 5-7 ימים (בשנת 2015 המיכלים הוטענו פעמיים). המשמעות היא שבתרחיש של תקלה משמעותית בצינור, תחנות הכח ייאלצו לשרוף במשך מספר ימים סולר יקר ומזהם יותר כדי להפיק חשמל, תוך שחיקת היעילות ביחידות הייצור שמונעות בגז והעלאת התעריף לציבור. אם וכאשר רשות הגז תאשר את מילוי האניה במימי ישראל, המצב ישתפר קצת, אך בכל מקרה זה יהיה גיבוי לזמן מוגבל: כאשר המכלים באנייה מלאים, היא יכולה להזרים גז בהספק מלא במשך חמישה ימים בלבד.

התרחיש של נזק גדול למאגר גז, שיחייב גיבוי רחב יותר של אספקת הגז, אינו דמיוני בכלל. כשטרוריסטים פוצצו את צינור הגז ממצרים בשנת 2011, חברת החשמל נאלצה לעבור לצריכה אדירה של סולר ותעריף החשמל לציבור התייקר באופן משמעותי. בעקבות התקרית הזו הוקם מערך הגיבוי הנוכחי, שכאמור מסוגל לתת מענה חלקי בלבד. המצב הזה מעלה שתי שאלות קשות: כיצד יש לישראל עתודות גז משמעותיות, אך אין ברשותה תשתית הולכה המאפשרת ביטחון אנרגטי? ומדוע מערך הגיבוי הציבורי לבעלי הצינור הפרטי ניתן בחינם?

מאגר תמר. צילום: פלאש 90

משרד האנרגיה: "פועלים לפיתוח מערכת גיבוי ענפה"

ממשרד האנרגיה נמסר בתשובה לשאלות "דבר ראשון" כי הוא "פועל להבטיח את הביטחון האנרגטי של ישראל בכלל משקי האנרגיה ובראשם משק הגז הטבעי. מעבר לקידום אינטנסיבי של פיתוח מאגר לוויתן כבר בשנים הקרובות המשרד פועל להגביר את היתירות במערכת אספקת הגז בשנים הקרובות (יתירות היא הגדלת יכולת ההולכה של הגז הטבעי אל הלקוחות – א.ר.). בין היתר באמצעות פתיחת הים לחיפושי גז טבעי ונפט על מנת למצוא מאגרים נוספים שיחוברו לחוף ויספקו אף הם ביטחון אנרגטי, הגדלת מספר הקידוחים בחזקת תמר למען אספקת גז טבעי יציבה, הסבת צינור קיים ברוחב 10 אינץ' לצורך הולכת גז מאסדת תמר למתקן הקבלה באשדוד, ופיתוח מערכת גיבוי ענפה למשק החשמל."

ניגוד אינטרסים

המשרד בחר שלא לפרט בתגובה מהי "מערכת הגיבוי הענפה" שהוא מתכוון לפתח ואילו מה שכן נמסר בפירוט חושף את הנחת היסוד של המדיניות עד כה – ההולכה בים שייכת לגורמים פרטיים. גם אם יתגלו מאגרים נוספים, מי שיפעיל אותם יצטרך לסכם עם המונופול הפרטי את התנאי ההתחברות לצינור, מה שירתיע מתחרים פוטנציאליים. התוצאה היא מונופול הפקה שמחזיק גם במונופול הולכה ימי – מצב שיכול למנוע כל תחרות. פיתוח נוסף במאגר תמר הוא התפתחות טובה וחשובה בתחום היתירות, אך היא אינה מתמודדת עם בעיית הביטחון האנרגטי שנובעת מהתלות בצינור בודד. הגדלת הביטחון והיתירות כאחד אפשרית בשני תרחישים שלא סביר שיקרו בשנים הקרובות: התרחיש הראשון הוא פיתוח מאגרים חדשים לצד הנחת צינורות נוספים ע"י מספר חברות שאינן תלויות אחת בשנייה, כך שמונופול ההולכה בים יפורק. התרחיש השני הוא הלאמת מערכת ההולכה בתוך הים ופיתוחה ע"י המדינה.

גם בצפי החיובי של משרד האנרגיה, בו מאגר "לוויתן" יפותח בעוד מספר שנים ובמשק יהיו שני צינורות פרטיים, הבעיה הבסיסית נותרת בעינה. ספקי הגז יהיו עדיין מונופול או דואופול פרטי, המחזיק גם במונופול הולכה. אי אפשר להתעלם מניגוד האינטרסים שיש כאן: האינטרס הציבורי של הגדלת ביטחון ויתירות אנרגטיים חורג במובהק מאינטרס מקסום הרווח של בעלי מאגר ספציפי. האינטרס הציבורי מחייב בניית תשתיות יקרות יותר, מתוך כוונה מודעת לנצל אותן רק באופן חלקי. בעוד שחיוב החברות הפרטיות להניח עוד צינורות הוא פתרון זול יותר למדינה, פיתוח מערכת הולכה ממשלתית בתוך הים היא הפתרון ההוגן ביותר. למרות שמהלך כזה יקר מאוד, ההשקעה האדירה של המדינה תחזיר את עצמה לאורך השנים, באמצעות הכנסות מהולכת הגז. כל זה נותר תיאורטי, כאשר מתווה הגז שאושר ע"י הממשלה אינו מקדם אף אחת מהחלופות הללו.

שאלת המפתח: פרטי או ציבורי

גם מצדדי ההפרטה במשק החשמל מסכימים שרשת ההולכה של החשמל והגז צריכות להיות בניהול ציבורי. ואכן, בעוד קידוחי הגז הם בבעלות פרטית, התשתית היבשתית של הולכת הגז נמצאת בבעלות החברה הממשלתית נתג"ז. הבעלות הציבורית מאפשרת ניהול הוגן המתחשב בצרכי כלל המשתמשים של הרשת ובאינטרסים הלאומיים של ישראל. במערכת ההולכה הימית מ"תמר", שנמצאת בבעלות ובניהול היזמים הפרטיים, המצב הפוך: היא כפופה לחלוטין לשיקולים הכלכליים שלהם. הבעלים הפרטיים לא יתנדבו להניח בים צינור נוסף מרצונם הטוב, מאחר שבמצב הקיים הם נהנים מרווחיות יוצאת דופן של המאגר. הנחת צינור לוקחת זמן רב, ואי הודאות לגבי מאגר "לוויתן" מקשה על חישוב הכדאיות שבהנחת צינור נוסף מ"תמר". המדינה, לעומת זאת, יכולה להחליט להקים את הצינור הנוסף משיקולים של ביטחון אנרגטי, ללא קשר לשיקולי הכדאיות. על פי הערכות, העלות המינימלית להנחת צינור נוסף מתמר היא 0.7-1 מיליארד ש"ח. חלופה נוספת שהמדינה יכולה לשקול היא הפעלה של אנייה מגזזת נוספת, לשם חיזוק הביטחון האנרגטי.

מחכים ללווייתן

האמת היא שממשלת ישראל כבר החליטה לחייב את חברות הגז להניח צינור נוסף ממאגר "תמר" בהחלטת ממשלה מ-2013, אבל ביטלה את ההחלטה לאחר מכן במתווה הגז השנוי במחלוקת. הרציונל מאחורי הביטול, שמותיר את המשק הישראלי ללא בטיחות באספקת גז בשנים הקרובות, הוא עידוד בעלי המאגרים לפתח את מאגר "לוויתן" ואיתו הנחת צינור נוסף. בינתיים, בעלי "לוויתן" התחייבו רק לקבל החלטת השקעה סופית עד סוף 2016 – מה שמרחיק מאוד את הנחתו של צינור נוסף שמחובר למאגר פעיל. במשרד האנרגיה בונים על כך שתתקבל החלטה חיובית, וזה בדיוק מה שמעניק לבעלי "לוויתן" כח מיקוח אדיר מול ממשלת ישראל. בינתיים, המשק תלוי בצינור בודד לפחות עד 2020, וייתכן שגם הרבה מעבר לכך.

בעוד שמגמת מתווה הגז הייתה לקדם את פיתוחו של מאגר "לוויתן", באמצעות שורת הקלות ליזמים, תכניות ההשקעה ב"לוויתן" נעצרו. לכאורה נבעה העצירה מהסחבת הרגולטורית בישראל, אך סיבה נוספת, אולי המרכזית לכך, היא צניחת מחירי האנרגיה בעולם, שהפכו את ההשקעה למסוכנת הרבה יותר. כיום מדובר על "לוויתן קטן" – תכנית פיתוח צנועה, המיועדת לאספקת גז למשק הישראלי ולא לייצוא והיא כוללת הנחת צינור מ"לוויתן" לישראל. בינתיים, לפחות עד 2020 וייתכן שגם זמן רב לאחר מכן, משק האנרגיה בישראל נמצא בבעיה חמורה של תלות בצינור אחד ובאנייה אחת, שמספקים לו גיבוי חלקי בלבד. אולי זה ישתנה באסון הבא.