דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

בין דמוקרטיה לפאשיזם

גם אם הצטרפותו לליכוד של המסית והמדיח, המכונה "הצל", לא תתממש, צריך לומר ביושר שהרעיונות שאותם הוא נוהם על כל במה ופוסט, מקובלים על אחוזים רבים בקרב מצביעי הליכוד.

פעם, כדי להמנות עם הגרעין הקשה של אוהדי בית"ר, היה צריך להכיר שירים של ז'בוטינסקי ואורי צבי גרינברג ואילו היום, צריך להיות קצת גזען וקצת אלים ועוד לחשוב שכך הופכים ל"טהורים".

האמת (בלי ציניות), שלא פייר להאשים את הליכוד בכל התופעות המחליאות הללו. הזנחת הקבוצות המוחלשות בחברה, בדגש – עולי המזרח וצאצאיהם – לא החלה בתקופת הליכוד, מורסה זו החלה להתפתח כבר בשנות החמישים והשישים, עם קליטת העלייה, בעיירות הפיתוח ובמעברות.

האנרגיה המשתחררת במעבר מהיר מחברה מסורתית לחברה מערבית, הגדירה חלקים רבים מאוכלוסייה זו ושימשה את בגין והליכוד כמבער לטיל מונחה, בדרך אל השלטון ומאז, גם ביבי מיטיב להשתמש בה. רגשות הזעם והתיסכול, שחלקם בלתי נמנעים בעת טרנצפורמציה תרבותית, תועלו לשנאת מפא"י ולחיזוק השורות בימין.

הרמייה הגדולה של הימין, היא בהבטחות לעתיד אחר, בעוד שלבד מבגין ו"שיקום השכונות", לא התקיים בתקופת שלטונו, שום מפעל לאומי, לחיזוק השכבות הללו ולהכשרתם לפעול בעולם מודרני. נראה שעל פני השנים, דווקא היה נוח לפוליטיקאים מימין, לפרגן לאוכלוסייה זו בעיתות של מימונות ומופלטות ולא "להסתבך" עם אוכלוסייה משכילה, אסרטיבית וביקורתית.

כמו ה"צל", מסתובבים רבים רבים, שהחברה הישראלית לא הטיבה עימם. הם נפרדו מכבלי החברה המסורתית, אך לא הפנימו את ערכי החברה המערבית. חלקם, כמו ה"צל", פרצו לעצמם דרך אלטרנטיבית והגיעו להצלחה מבחינתם. באין כלים שכלתניים, נותרה הוולגריות ובערת הרגש, האמצעים, בדרך לטיפוס בסולם החברתי. בשעטת פרים זו, נותרת אדמה מרוטשת וכל שעומד בחזית, הופך למרמס. כך לא רק השמאל, אלא גם בני בגין, הסמל הליכודי, האב השכול לטייס חיל אויר, הופך  ל"עוכר ישראל".

מבט לתהליכים בעלי מאפיינים שחלקם דומים, יכול ללמדנו על הקורה אצלנו. אירופה, חוותה שלושה משטרים פשיסטיים, לאחר הרנסנס והאמנציפציה. הקדמה והשחרור מכבלי העבר, היטיבו עם חלקים מהחברה, האחרים, נותרו זועמים והמנהיגים הקיצוניים ניצלו זאת, כדי להשתלט על ההנהגה באותן מדינות.

בניגוד לאיטליה וגרמניה, שם המשטרים הפשיסטיים הורדו בהלמות תותחים ובשריקות קליעים, הרי המפלגה "הפשיסטית" בספרד, נותרה על כנה ושרדה עשרות בשנים. פרנקו נותר מנהיג ספרד, מסוף שנות השלושים, עד ראשית שנות השבעים, של המאה הקודמת.

הסיבה המרכזית להשרדותו של פרנקו, הייתה – אופייה של החברה הספרדית. הדת הייתה בעלת מעמד חזק במדינה והאוכלוסיה התקשתה להסתגל לשינויי העולם המודרני. המטריה שפרש עליהם פרנקו, הייתה נוחה להם. רעיונות שמרניים נראו כמובילים את הטון, העברת הסמכויות לידי ה"מנהיג", הייתה מובנת מאליה.

דא עקא, מחקרים מראים שדווקא פאשיזם רך זה, אפשר לקבוצות החברתיות שנהנו מחופש תחת מטריה זו – לפרוח. השותפות בשלטון של קבוצות השוליים השמרניות בספרד והאנטראקציה, הבלתי נמנעת, עם אירופה המתחדשת, מיתנו אותם. הן הביאו למהפך איטי של התפיסות החברתיות ולבניית כוחות מודרניים, שהתעצמו באופוזיציה, בדרך למאבק דמוקרטי על השלטון.

באיטליה וגרמניה, שם הפשיזם הוחלף בכוח הנשק, התשתית החברתית הייתה מודרנית יותר, כך הועברו המושכות למפלגות דמוקרטיות ולפחות למשך דור, לתנועות הימניות קיצוניות, לא הייתה לגיטימיות.

הליכוד אינה מפלגה פשיסטית, היא במשבר זהות, בין היותה מפלגה אליטרית – מנהיגות מהאליטה הימנית הנתמכת על ידי דלת העם, למפלגה פופוליסטית – בה דלת העם תופסת עמדות שלטון, על היתרונות ובעיקר הסכנות, הכרוכות בכך.

מפלגת הפלנחה הספרדית, שאופיינה בפאשיזם רך, הכניסה תחת כנפיה את כל הגורמים הקיצוניים בימין הספרדי ותיעלה את מרצם לכיוון הפוליטי. גמישותו היחסית של פרנקו, אפשרה לכוחות פוליטיים מתונים יותר, לצמוח כאופוזיציה ובהמשך להוות חלופה לשלטון.

כיום יש פער בין תפיסת עולמם של רבים ממצביעי הליכוד, למצע הליכוד ולעמדת נציגיו. עמדות לה פמיליה ו"הצל", משותפות לאחוזים רבים בימין הליכודי, אף כי הן רחוקות מאוד מעמודותיה הפורמאליות של המפלגה. אלו תפיסות עולם סמיפשיסטיות ותפיסות אלו, קונות להם נחלה בשיח החברתי הלכאורה לגיטימי.

מדובר בסכנה גדולה, אך גם בתהליך שיכול להביא להתמתנות אותן קבוצות ולשדרוג תפיסת העולם שלהם. עצם השותפות במפלגות ובחיים ציבוריים, הינה שיעור במתינות וסובלנות.

צחי הנגבי שהתבצר על האנדרטה, אינו דומה לצחי הנגבי של היום. הצלחת ההתנתקות למרות המחאות המאימות, היא שיעור בדמוקרטיה. גם משפטו של החייל היורה, הוא שיעור אזרחות לאומי, בעניין גבולות הכוח והציות לחוק.

הקריאות הגזעניות של ההמון ביציעים וברשתות החברתיות עלולות היו להופכנו למדינה חשוכה, לו חלילה, נמנעו גורמי אכיפת החוק מלנקוט צעדים חד משמעיים בנושא. כך בדרך הקשה, לומדת החברה, כי יש גבולות לכוח וכי יש שלטון חוק, שכל האנשים שווים בפניו.

כמובן, יש חשש כי ההסתערות המילולית והפוליטית על גורמי אכיפת החוק, תפורר אותם ותסיגנו לאחור, אך אני תקווה, כי הספינה הזו תוכל למים הסוערים. איני רואה את אוכלוסיית השוליים הימנית, חוצה את הקווים לעבר המרכז והשמאל, השמאל שכלתני מידי ואין בו את החמימות שלה זקוקים אנשים אלה.

על המרכז והשמאל, לפנות אל הימניים ממרכז המפה הפוליטית, שבדרך כלל הם משכילים ואוטונומיים יותר, ולנסות להעבירם את הקווים ולא להשחית זמן בקהל שבשולי הימין.

סביר שמירב המוחלשים המצדדים בימין, ישארו שם, אך עמידה עירנית של הימין המתון, המרכז והשמאל, על כיבוד המוסדות הדמוקרטיים ושלטון החוק, יאפשר לקבוצת אוכלוסייה זו למצוא את מקומה בייצוג החברתי והפוליטי, מבלי לדרדר את החברה לכאוס כנופייתי, נוסח המדינות שמסביבנו.

בעוד שהגישה של הימין הקיצוני הלא דתי, אינה מובנית ומעוגנת בתורה סדורה, אלא מגיעה ממקום פשטני ורגשי, הרי באותם קצוות, נמצא הימין הקיצוני הדתי, הוא בעל משנה סדורה ותוכנית ארוכת טווח המונחית מטעמם, לכאורה על ידי האל.

במצריים, שרדה תנועת האחים המוסלמים, השואפת לתאוקרטיה, עשרות שנים של רדיפה ודיכוי והתרחבה על אף הקשיים. כשההמון החילוני בעיקרו, יצר כאוס, ניצלה התנועה המאורגנת הזו את אי היציבות וכבשה את השלטון.

ברית דה יורה או אפילו דה פקטו, בין שתי האוכלוסיות המקבילות בחברה הישראלית, מעוררות חשש דומה. האלטרואיזם של הקבוצות הדתיות בימין הקיצוני, מאפשר להן להשפיע, הרבה מעבר לכוחן האלקטוראלי והנזקקות של מאותגרי הקדמה בימין, לשייכות ולביטוי, יוצרת סינרגיה מסוכנת.

סדרי העדיפות, כפי שאני רואה אותם, הם – השכלה מערבית, בדגש ריאלית (כן, 5 יחידות מתמטיקה) לבני השכבות החלשות, הרבה לפני טיולים לחיזוק מורשת יהדות המזרח. השקעה בילדיהם של בני העשירונים התחתונים, היא ההשקעה בעלת התשואה המבטיחה ביותר לחברה ולמדינה.

כבן ליוצאי המזרח, עדיף לטעמי, לאתגר את הצעירים לנוע קדימה ולהצטיין בתחומים שיאפשרו להם התמודדות טובה יותר עם הקדמה, על פני השקעת כספים בלימוד תור הזהב בימי הביניים, זאת בהבנה כי תמיד יש סדרי עדיפות והתקציב תמיד במחסור ובידיעה כי אדם הרוכש כלים מנטאליים ואינטלקטואליים, ימצא את הכוחות הפנימיים להעצמת מורשתו.

תחושת הקבס העולה בי כשאני שומע את להגה המתלהם של שרת האי תרבות שלנו, מתמתנת, כשאני מבין שהיא נישאת על גבי תחושת המונים  כי אין להם ייצוג ואינם מתקבלים כחלק מהחברה.

איני חושב שיש לגב', אלטרנטיבה – לקידמה, להשכלה ולתרבות המערבית. גם היא תוצר של אותה תרבות, אך כאן גם שם, יש אופורטוניסטים והיא אחת מהם. כמי שחלק מהאלקטורט שלה הן השכבות החלשות בשולי הימין, היא תמשיך ליצר פרובוקציות ולשחק את הדחויה הלאומית, שכאילו כל חייה סבבו סביב פיוט ומופלטה ואי הבנת הסביבה שכמוהם, כיצירתו של שייקספיר.

אנו, הפטורים מהצורך להעמיד פנים, צריכים להלחם על חוזקה ואיכותה של הדמוקרטיה ולעמוד על כך שהדור הצעיר בכל חלקי החברה, יזכה לכלי קידמה, שיאפשרו לו להשתלב בשכבות הסוציו-אקונומיות היותר גבוהות.

ככל שנעניק לדור הצעיר, בדגש השכבות המוחלשות, כלים להתמודדות עם העולם המשתנה, הוא ירגיש חלק וימיר את הזעם והשנאה במוטיבציה לשיפור חייו וסביבתו.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!