14 במאי 1928, עשרים שנה בדיוק לפני הקמת מדינת ישראל. הישוב היהודי בארץ ישראל נאלץ להתמודד על זכויותיו מול ממשלת המנדט הבריטי ששלטה בארץ. השליטה של המנדט הייתה בכל – אישורי עלייה, ניהול הישוב, פיתוח כלכלי. אנשי הישוב, אשר עליהם הוטל לשלם מס לממשלת המנדט, נאלצו להתמודד עם ההחלטות המתקבלות על ידי הנציגים הבריטיים, וחלק גדול מההחלטות הכלכליות התקבלו בכלל בלונדון. ב-14 במאי 1928 כתב משה בילינסון, אחד מהעורכים הבולטים של 'דבר' מאמר חריף בעקבות החלטה של ממשלת המנדט הבריטי למנוע פיתוחו של נמל תל-אביב – יפו:
"וּמה הם הספקוֹת? – כּסף. מתוֹך אַמבּיציה משוּנה – להיוֹת נקיים מכּל חוֹב, וּלסלק בּמהירוּת את הכּל עד הפּרוטה האחרוֹנה גם לחשבּוֹן החוֹב העוֹתוֹמַני, גם על חשבּוֹן הכּיבּוּש האנגלי הצבאי, אוֹ מתוֹך רצוֹן משוּנה עוֹד יוֹתר, שאינוֹ עוֹמד בּשוּם התאמה ליחסי הכּוֹחוֹת האוֹבּיֶקטיביים – להביא עזרה כּספּית מן הארץ הקטנה והעניה, העוֹמדת בּראשית בּנינה, כּלומר, בּתקוּפה הדוֹרשת השקעוֹת, למדינה העצוּמה, לבּריטניה הגדוֹלה, – הוֹציאוּ מארץ-ישׂראל סכוּמים גדוֹלים, אשר יכלוּ לשַמש בּסיס איתן להתפּתחוּתה, והעבירוּם לקוּפּה האנגלית".
כואב להעלות על הדעת מה היה חושב בילינסון אילו ידע ש-98 שנים מאוחר יותר ניתן להטיח את ההאשמות הקשות שלו כנגד השלטון המנדטורי הזר גם בממשלת ישראל הריבונית. תחת השינויים המתחייבים, ניתן בהחלט לקבוע שהממשלה בישראל נוקטת באותה מדיניות כלכלית כמו ממשלת המנדט – צנע חסר רחמים, המתעלם מצורכי הפיתוח של העם והתושבים. איך זה יתכן שממשלה ריבונית נוקטת באותה מדיניות כמו שלטון זר? העניין הוא בדיוק זה, שבנושא מסגרת התקציב מדינת ישראל ויתרה על חלק ניכר מריבונותה.
מרוב כללים פיסקאליים לא רואים ריבונות
במקום ריבונות, גזרו על עצמן הממשלה והכנסת סדרה של כללים המפקיעים מהן את שיקול הדעת. ישנו חוק המגביל את הגירעון, ומחייב את הממשלה לפעול לצמצומו, גם בזמנים בהם נדרשת הגדלת הגירעון לצורך השקעה והתנעת המשק (וזה המצב כעת). ישנו חוק המגביל את הגדלת התקציב משנה לשנה, גם אם קופת המדינה התמלאה בכספי ציבור ומשלמי מסים (כפי שקורה בחודשים האחרונים, ולמעשה בשנים האחרונות). ולכללים אלו הצטרף בשנה שעברה "הנומרטור", אשר מגביל את יכולתה של הממשלה לתכנן תכניות עתידיות, וכופה פנקסנות חשבונאית ניאו-ליברלית על החלטותיה של הממשלה.
מעל לכל הכללים, שיש לציין שלא זכו לדיון ציבורי ער בעת שהתקבלו, דומה שקברניטי הכלכלה הישראלית – וראש הממשלה בנימין נתניהו בראשם – אימצו את הכלל המפורסם שמוסבר לאליס בארץ המראות: "הכלל הוא: תמיד ריבה אתמול וריבה מחר, אך לעולם לא ריבה היום". תמיד תמצֶא הסיבה מדוע דווקא השנה יש לקצץ, מדוע דווקא השנה, חרף עודפי הגבייה ממסים ותת-הביצוע בתקציבי השנה שעברה, אין מספיק כסף לחינוך, לבריאות ועוד.
אמנם יש לציין שהשנה נראה שרבים החלו מערערים על מקומו, נחיצותו ויעילותו של 'כלל ההוצאה'. כלומר, הכלל למעשה מעולם לא מומש, כיוון שבכל שנה הוחלט לפרוץ אותו מעט, לעקוף אותו. הסיבה היא שהכלל מגביל כל כך את צמיחת התקציב עד שהפעלתו הממשית הייתה גורמת נזק חמור לכלכלה, והדבר היה ברור לנתניהו – ממציא הכלל – בכל שבע השנים האחרונות בהן הוא אחראי לתקציב המדינה כראש ממשלה (ו"שר אוצר על", בחלק מהן).
לכן, יתכן שמגיעות תשבחות לשר האוצר כחלון ולפקידי האוצר, ואולי אפילו לראש הממשלה, על הגמישות היחסית והגדלת התקציב ב-5.1%, לעומת 2.7% שהכלל כביכול אמור להרשות להם. אך כפי שהוסבר באתר זה בשבוע האחרון, אין די בהעלאה זו (מ-347.7 מיליארד שקלים, תקציב המדינה בשנת 2016, לכ-363.3 מיליארד שקלים, התקציב המשוער ל-2017), מאחר ועדיין מדובר בקיצוץ של 4.5 מיליארד שקלים לעומת ההתחייבויות הקיימות של הממשלה.
אך המשמעות האמתית של התקציב המקוצץ הזה, המוכיחה את הקנאות של האוצר באמונתו הניאו-ליברלית, נגלית רק כאשר בוחנים את היתרות הכספיות שהממשלה הייתה עשויה להשתמש בהם לטובת הגדלת הכיתות, הוספת תקנים למערכת הבריאות או שיפור מערך ההגנה של ישראל נגד מנהרות ועוד כהנה וכהנה שימושים לטובת החברה בישראל.
מבריחים את הכסף מהתקציב
הנה כמה נתונים יבשים הלקוחים כולם מהדוחות הכספיים של הממשלה. בין השנים 2010 ל-2015 צמחו היתרות הכספיות של הממשלה מ-38 מיליארד שקלים לכמעט 69 מיליארד שקלים. צמיחה אדירה, של 21 מיליארד שקלים. מבחינת מזומנים בבנק, העלייה הייתה מ-34.7 מיליארד שקלים ל-58.6 מיליארד שקלים. ב-2010, לפני פחות מ-6 שנים ניהלה הממשלה כ-3.4 מיליארד שקלים בקרנות חוץ-תקציביות. בסוף 2015 עמד הסכום המנוהל בקרנות אלו על למעלה מ-10.2 מיליארד ש"ח.
הכספים האלו הם כספים שניתן היה לעשות בהם שימוש לצורך התקציב השוטף. ניקח לדוגמה את קרן הפיצויים של מס רכוש. הקרן הוותיקה הזו התנהלה שנים רבות ללא כספים רבים בתוכה. תכליתה היא פיצוי על נזקים לרכוש הנגרמים בעקבות מצבי לחימה וכו'.
בסוף 2010 היו בקרן הפיצויים 2.4 מיליארד שקלים בלבד. אך בשנים האחרונות הייתה כמעט בכל שנה גבייה עודפת של מסים, כלומר ההכנסות של הממשלה ממסים היו גבוהות מהצפי. על מנת לצמצם את העודף מגדירים מדי שנה חלק מהסכום העודף כהכנסה עתידית ממס רכוש, מכניסים את הכסף לקרן ו"מחביאים" אותו כך מעין הציבור והתקציב. זו שיטה יעילה כיוון שההכנסה העודפת נמחקת בצורה זו, ומבחינת הרישום החשבונאי ניתן לטעון שעודפי הגבייה היו נמוכים משהם היו באמת. כך צמחה קרן הפיצויים לסכום של 8.3 מיליארד שקלים, אפילו שהיא דווקא מימשה את יעודה ושילמה פיצויים לניזוקים האזרחיים במהלך המבצעים הצבאיים האחרונים בעזה.
היום בישיבת הממשלה, בין שאר ההחלטות, יחליטו השרים להעביר עוד כמה מיליארדים – בין אחד לשלושה – לקרן הפיצויים. אפשר כמובן לטעון שמדובר בתכנון זהיר למקרה של מלחמה כוללת שבה יידרש פיצוי נרחב לאזרחי המדינה, ושיש לשבח את התכנון לטווח הארוך. אך כפי שהכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס ציין פעם "כלכלנים תמיד חושבים על הטווח הארוך. הבעיה היא שבטווח הארוך כולנו נמות". את הכסף שנאגר בקרנות ובבנקים צריכים, מאוד, בכל מערך השירותים החברתיים בישראל.
שיטה נוספת של "הברחת" הכסף מהתקציב היא פירעון מוקדם של חובות הממשלה. הנתונים מראים כי בין השנים 2010 ל-2015 היה מוטל על הממשלה להחזיר היקף חוב של 491.8 מיליארד שקלים. אך הממשלה פרעה 504.6 מיליארד שקלים של חוב – 12.8 מיליארד שקלים יותר מהנדרש, כלומר בפירעון מוקדם. גם זה שימוש נפרץ של האוצר בעודפי הגבייה – העברת הכספים לכיסוי החוב, וחלילה לא לטובת החברה והציבור.
הבעיה: יותר מדי כסף
ניתוח של הצעת תקציב המדינה, ובעיקר השינוי במשטר המס שמופיע בהצעת המחליטים, מראה שהבעיה המרכזית שהאוצר מנסה כנראה להתמודד איתה היא שבקופת המדינה יש יותר מדי כסף. אין הסבר אחר מדוע האוצר מוכן לוותר על הכנסות קבועות ויציבות ומוריד את מס החברות לשיעור הנמוך ביותר אי פעם – עד ל-23% מס בשנת 2018, לעומת 26.5% כפי שהיה עד סוף 2015 – צעד שיניב הפסד כספי שנתי של כשני מיליארד שקלים. גם ההפחתה במס ההכנסה, אשר תועלתה קטנה לבעלי ההכנסות הבינוניות – כמה עשרות שקלים בחודש – אך תביא לאובדן הכנסה קבועה ויציבה לממשלה בשיעור שקשה להעריכו כעת.
כשהשרים יחליטו היום על מסגרת התקציב של כ-363.3 מיליארד שקלים, כדאי שיזכרו שמדובר בתקציב שהוכנס בכוח למיטת הסדום של האמונה הניאו-ליברלית השלטת באוצר. עשרות מיליארדי שקלים, מעודפי הגבייה, מתת-הביצוע של השנים הקודמות ומהיתרות הכספיות האדירות שבאוצר המדינה, היו עשויים להיכנס לתוך התקציב ולהניע את הכלכלה והחברה, לחלץ משפחות מעוני, ואת הכלכלה ממיתון. אך הארכנו די בדברים, במיוחד לאור העובדה שבילינסון כבר אמר כל זאת לפני 98 שנים, במילותיו הקולעות:
"ואחר-כּך בּאים ואוֹמרים, שהקוּפה הארצישׂראלית ריקה ואין בּה כּדי לספּק את הצרכים החיוּניים של הארץ ותוֹשביה. כּלום זוֹהי פּוֹליטיקה כּספּית בּריאה לממשלה אשר רוֹבצוֹת עליה התחַייבוּיוֹת מסוּימוֹת לעזוֹר להתפּתחוּת הארץ?
ואיך חוֹשבת הממשלה שיהיה לה כּסף בּיוֹם מן הימים, אם תוֹציא את הסכוּמים הגדוֹלים מן הארץ ותשאיר לה פּרוּטוֹת – לבניין כּביש קטן פּה אוֹ שם, ללא תכלית גדולה, ללא דאגה להכנסוֹת המחר? הרי ההכנסות הללוּ לא תהיינה לעוֹלם. ואם היא לא תעזוֹר, עזרה פּרוֹדוּקטיבית, אַקטיבית, תכניתית לישוּב העברי, הרי לא תוּכל לעוֹלם להביא בּחשבּוֹן את הישוּב הזה, אשר עליו לשמש משען כּלכּלי בּארץ, כּמקוֹר להכנסה ממשלתית. הלא גם "סילוּק חוֹבוֹת" כּה מוּצלח של ממשלת הארץ יש לזקוֹף על חשבּוֹן הישוּב הזה והעליה העברית. כּלוּם התעלמוּת זו מצרכיהם היא פּוֹליטיקה כּלכּלית בּריאה, הרוֹאה את הנוֹלד, פּוֹליטיקה של ממשלת מנדט, אשר עליה החוֹבה "לסייע להקמת הבּית הלאוּמי?" דברי בילינסון.
