"אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים.
דההוא גברא, דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא. אמר ליה לשמעיה, זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה, מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק.
אמר ליה, הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא.
אמר ליה, לא. אמר ליה, יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך. אמר ליה, לא. אמר ליה, יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך. אמר ליה, לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר, הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינה קא ניחא להו, איזיל איכול כהו קורצא בי מלכא.
אזל אמר ליה לקיסר, מרדו בך יהודאי. אמר ליה, מי יימר.
אמר ליה, שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא, כהדי דקאתי שד ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוא מומא ולדידהו לאו מומא הוא.
סבור רבנן לקרווביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח. סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה, ואמרו מטיל מום בקדשים יהרג.
אמר רבי יוחנן, ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו."
(תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נה ע"א – נו ע"ב)
האירוע המתואר בדברי חז"ל ממחיש באופן כואב את תוצאותיה של שנאה חסרת היגיון, שנאת חינם. מסופר על אדם שערך משתה ושלח את משרתו להזמין אליו את חברו הקרוב, קמצא. המשרת טעה והזמין במקומו את אויבו הגדול – בר קמצא. כשהמארח הבחין בטעותו של המשרת, הוא ציווה על בר קמצא לצאת מיד. בר קמצא הציע לשלם את דמי אכילתו, אח"כ הציע לשלם את דמי חצי כל הסעודה ולבסוף הציע לשלם את מחיר הסעודה כולה. המארח עמד בסירובו וגרש אותו לעיני כל הנוכחים.
בר קמצא התמלא כעס. לא רק על המארח אלא גם על החכמים שהיו בין הנוכחים ולא מחו על היחס המשפיל, ונשבע לנקום בכולם. הוא פנה לשלטונות רומי, ואמר להם כי היהודים מתכוונים למרוד. כהוכחה לדבריו, הציע להם לשלוח קרבן למקדש ולראות בעצמם שהיהודים מסרבים להעלותו.
הרומאים מינו את בר קמצא לשליח שיביא את קרבנם. בדרכו לירושלים, בר קמצא הטיל מום קל בבהמה, פגם שלא נראה משמעותי בעיני הרומאים, אבל פסל את בעל החיים מלהיות ראוי לעלות לקרבן בבית המקדש.
רוב החכמים בחרו להקריב את הקרבן למרות מומו. אבל רבי זכריה בן אבקולס מחה על כך, שכן פסיקה כזו, לדעתו, תלמד את האנשים שאפשר להקריב קרבן עם מום.
אמרו חכמים אם כך צריך להרוג את בר קמצא שלא יחזור לרומי. אבל רבי זכריה מחה שוב, והפעם טען שמעשה כזה ילמד את האנשים שהטלת מום בקרבן מחייבת מיתה.
בר קמצא חזר לרומי ומסר להם שהקרבן לא התקבל ושכנע את הרומאים שהיהודים מורדים בהם. הרומאים מינו את שר הצבא אספסינוס לפקד על כוחות הצבא שהחריבו בסופו של דבר את ירושלים.
אלמלא שנאת החינם שחלחלה לכל פינה בחברה היהודית, אף אדם או קבוצה, אף טעות בשיפוט, אף קיסר או לגיון רומאי, לא היו יכולים להשמיד את בית האלוקים. עם ישראל הביא את האסון על עצמו, וסובל מתוצאות הפירוד עד עצם היום הזה.
אומרים חז"ל "דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו חרב בימיו". בית ראשון נחרב משום שעברו על שלושת העבירות החמורות, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, בית שני נחרב משום שנאת חינם. בשנאת חינם נחרב ובאהבת חינם ייבנה.
מהי בעצם "אהבת חינם"? האם זה לאהוב את הזולת סתם כך, ללא סיבה? אם כך, אין זו אהבה אמתית שהרי אין לה על מה להסתמך, והיא אינה יכולה להיות בת קיימא. אהבת אמת צריכה להתבסס על סיבה ומקור אמתיים.
אבל "חינם" אפשר לפרש גם "שלא על מנת לקבל פרס", או בלשוננו "לא בעבור רווח מידי". כשקבוצה מתאגדת ומתאחדת למען שמירה אחד על השני ודאגה אחד לשני, אין אהבת חינם גדולה מזו. אפילו כשיש אינטרס, כל עוד האינטרס איננו אישי, בוודאי שיש לשייך את החיבור הזה, את האגודה הזו, לאהבת חינם.
הגמרא במסכת סנהדרין (כ) דורשת על הפסוק: "שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל". ב"שקר החן" הכוונה לדורו של משה רבינו וב"הבל היופי" לדורו של חזקיהו מלך יהודה, שהיו בקיאים כל ישראל בדיני טומאה וטהרה בימיו. ב"אישה יראת ה' היא תתהלל" הכוונה לדורו של רבי יהודה בר אילעי, שהיו שישה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקין בתורה. דורו של רבי יהודה היה המובחר שבדורות, וכל כך למה? שהיו עניים מרודים, והיו עוסקין בתורה.
מסביר רבי חיים שמואלביץ' זצ"ל "איך ייתכן שיתכסו שישה בטלית אחת? כשכל אחד דואג לכסות את חברו, גם שישה יכולים להתכסות בטלית אחת". זה הסוד הגדול שיש ללמוד מהדור הנבחר ביותר, דורו של רבי יהודה בר אילעי. גם כשאנו במצוקה, בעניות בלתי נסבלת, עלינו לדאוג קודם לכסות את האחר, זוהי אהבת חינם.
ועוד יש ללמוד מהסיפא של המאמר, "אמר רבי יוחנן, ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". לא מספיק רק לאהוב ולהרבות באהבת חינם, אלא בכוחות משותפים עלינו לשמור על זכויותינו.
