חגיגות מדליית הארד של ירדן ג'רבי חתמו שמונה שנים של אכזבות אולימפיות מאז הארד של הגולש שחר צוברי בבייג'ין. אז אחרי הברכות לג'רבי (ספורטאית מצטיינת בלי קשר לאולימפיאדה, שזכתה במדליות זהב וכסף באליפויות עולם) ולצוות המקצועי שלה, יש מקום לברר מה משמעות ההישג והתגובה התקשורתית (חסרת הפרופורציות לטעמי) אליו.
ג'רבי למעשה הודחה ברבע הגמר אבל הגיעה לקרב על המדליה בזכות השיטה שנקראת "בית הניחומים" ומובילה להענקת שתי מדליות ארד. היא עשתה את שלה ויש סיכוי שהזכייה תיתן דחיפה לענף הג'ודו ותוביל להגדלת כמות הספורטאים. עד כאן הצד החיובי.
בצד השלילי ראינו היסטריה תקשורתית של מערכת שהפכה עצמה לשותפה להישג. מההיסטריה עולה ריח של צורך נואש בהכרה במצוינות של הספורט הישראלי. אמנם יש כאן כמה פינות של מצוינות אבל התמונה הכללית רחוקה מלהרשים, בלשון המעטה. כמובן שהשוואה למדינות המובילות אינה הוגנת אבל גם במדד מדליה לנפש (per capita) ישראל כרגע במקום ה-25 בין המשתתפות בריו (מובילה: סלובניה, לפני הונגריה וגאורגיה) ובמקום ה-82 בדירוג ההיסטורי (מובילה: פינלנד, לפני שבדיה והונגריה). כמו כן, בוסניה ואלבניה הן המדינות האירופאיות היחידות שלא זכו במדליות מעולם (אם נדלג על מדינות זעירות כמו סאן מרינו ואנדורה). כך שעם כל הכבוד, ויש כבוד, נציגה ישראלית זכתה במדליה אחת מתוך 56 שמחולקות בג'ודו (הטור נכתב לפני הקרבות של אורי ששון). אבל אצל הקופירייטרים ישראל היא "מעצמת ג'ודו". נכון לכתיבת שורות אלה, יפן זכתה ב-9 מדליות בענף, והיא מקדימה את דרום קוריאה ורוסיה עם 3 כ"א. דגלים של לא פחות מ-24 מדינות הופיעו בטקסי המדליות, אז כנראה שהתואר "מעצמה" לא רלוונטי הפעם.
אנחנו חיים בעידן של מלכודות קליקים, כותרות סנסציוניות ורייטינג, והיציאה מפרופורציות היא חלק בלתי נפרד מהסיפור. הדפוס הזה חוזר על עצמו גם בתחומים אחרים ומטרתו בדרך כלל לשכנע אותנו לרכוש מוצרים ושירותים, נחוצים ובלתי נחוצים. החגיגה סביב ג'רבי לפחות מאפשרת לנו לחגוג עם ספורטאית שעבדה קשה והגיעה לאן שהגיעה בזכות ולא בחסד.
