דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
20.4°תל אביב
  • 21.7°ירושלים
  • 20.4°תל אביב
  • 21.9°חיפה
  • 19.4°אשדוד
  • 18.2°באר שבע
  • 25.0°אילת
  • 21.2°טבריה
  • 19.1°צפת
  • 18.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
תרבות ומורשת

מיוחד / חורבן ותלישות

"כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בלבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל ימים? זהו כוחו של הסמל החיוני, המגובש והמפרה בקורות עם" | המאמר פורסם ב'דבר' ב-1934

תפילת תשעה באב בכותל המערבי (צילום ארכיון: יעקב לדרמן/פלאש 90)
תפילת תשעה באב בכותל המערבי (צילום ארכיון: יעקב לדרמן/פלאש 90)

שמעתי, כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו.

אין להעלות על הדעת, כי מישהו עשה זאת במתכוון. אין להעלות על הדעת, כי מדריכי נוער חלוצי, המחנכים אותו ל"חיי הגשמה", כלומר, למאמצי שחרור מן הגלות ותיקון הנגעים והמומים שחלו בנו בעקבות החורבן – אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי ידיעה זו כשהיא לעצמה, היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער. מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימיו, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה?

ברל כצנלסון (1934 צילום: זולטן קלוגר).
ברל כצנלסון (1934 צילום: זולטן קלוגר).

כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בלבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל ימים? זהו כוחו של הסמל החיוני, המגובש והמפרה בקורות עם.

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאיבד אך זה עתה את חירותו ואת מולדתו, לא היו קמים לנו, לא הס ולא פינסקר, ולא הרצל, ולא נורדוי, ולא סירקין ולא בורוכוב, ולא א.ד.גורדון ולא י.ח.ברנר, ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור "ציון הלא תשאלי", וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש" .

זאת הבין אדם כאהרון ליברמאן, כבודה הראשון של התנועה הסוציאליסטית היהודית בגולה. כשניגש לייסד בלונדון את אגודת הפועלים היהודית הראשונה, באטמוספירה שכולה קוסמופוליטיות וחוסר כל חלום של קיום לאומי עצמאי, זכר ולא שכח את יום האבל הלאומי. וב"פנקס" של אותה האגודה רשום פרוטוקול היסטורי מיום ב' אב 1876.

ליברמאן מציע: הואיל והאספה הבאה של האגודה חלה בתשעה באב יש לדחותה ליום אחר. אחד מחבריו טוען נגד הדחייה בשם ה"כלל – אנושיות" ובשם שלילת המסורת.  וליברמן מסביר לו כי "כל עוד לא באה המהפכה הסוציאליסטית, יש בחירות הפוליטית חשיבות רבה בשביל כל אומה ולשון", "לט' באב יש בשבילנו הסוציאליסטים העברים אותו הערך שיש ליום זה בשביל בני גזענו".

ביום זה "אבדה לנו חירותנו, ועמנו מתאבל עליה זה י"ח מאות שנה ויותר". כך הבין וכך הרגיש וכך רצה לחנך את תנועת הפועלים, סוציאליסט יהודי גדול, בימים שעוד האמינו באמונה שלמה, כי המהפכה הסוציאליסטית הקרובה לבוא, עתידה לבטל במחי יד אחת את כל הניגודים הלאומיים, ואפילו את עצם קיומם של הלאומים המיוחדים, ובימים אשר שום חזון של תקומת ישראל, של שילומים לאבל של "י"ח מאות שנה" לא נראה עדיין באופק (מלבד באופקו של משה הס אשר נשאר נעלם מדורו).

ואנחנו?

הדור אשר שתה את קובעת הגלות והשעבוד יותר מכמה וכמה דורות שקדמו לו, הדור אשר הוחזר בחוזק יד אל הרגשת החורבן והגירושים, הדור אשר כל טעם חייו הוא בזה שישמש גשר מן החורבן והגלות אל חיי עצמאות וחירות – האם הדור הזה יתחנך ליעודו על ידי שכחת יום אבל עמו?

אמנם, משרדי הוה"פ (הוועד הפועל) של ההסתדרות סגורים ביום האבל ההיסטורי, אשר שום אומה תרבותית אינה יודעת כמוהו לעומק ולכאב. אך ייתכן, כי קיים מרחק תרבותי רב בין עולמם הרוחני של ראשי ההסתדרות ובין עולמם הרוחני של כמה ממדריכי הנוער. ואלה רואים, כנראה, את מעשה הוה"פ של ההסתדרות כענין חיצוני, ולבם קל עמם. ומאידך גיסא, האם יכולה תנועת הפועלים להסתפק רק בחינוך לדברי הלכה ואידיאולוגיה בלבד מבלי שתיצור לעצמה ולחניכיה אטמוספירה רווית רגש וסמליות?

חורבן ותלישות, מתוך דבר, גיליון 2799, 26 ביולי 1934
חורבן ותלישות, מתוך דבר, גיליון 2799, 26 ביולי 1934

הלא בימינו מרבים לדבר, ובהסתדרויות נוער בפרט, על ערכם החינוכי של סמלים.  מדוע, איפוא, לא תדע שום הסתדרות נוער לעטוף ביום זה את דגליה אבל?  להשרות ביום זה על מסיבותיה מן הצער הגדול, המפרה והמחנך? (על שתי מסיבות אבל בט' באב שמעתי: בבית ההבראה ב"ארזה" ובמחנה בית החינוך לילדי העובדים). האמנם תש כוחנו לחיות ולהחיות את סמלינו, להעמיק בתכנם, למלא אותם רוח הדור וצרכי הדור? האמנם אין אנו מסוגלים אלא להשתמש בסמלים שאולים בהקפה, בסמלים שאין עמם אלא העתקה וחיקוי, והעיקר, הסכמה מן החוץ? האומנם אין אנו מסוגלים אלא לחיים תלושים, לתרבות תלושה ולסמלים תלושים?

על אותם מדריכי הנוער אשר בעולמם הרוחני חסרה הידיעה וההרגשה של יום החורבן, אפשר אולי ללמד זכות בנוסח הידוע:  סלח להם, כי אין הם יודעים מה הם עושים. אבל על עצם העובדה, שבתוך תנועה כבירת תכנים ועמוקת רגשות אפשר והדרכת הנוער תהא נתונה בידי מי שאין להם חוש לאוצרות הרוח של האומה, לסמלים היסטוריים, לערכים תרבותיים ולאימפונדרביליות נפשיות – אין כפרה.                                                                                                                           ב. כ.

*

ברל כצנלסון (1887-1944) היה ממנהיגי הציונות הסוציאליסטית ועורך 'דבר' מיום היווסדו עד יום פטירתו. רשימתו 'חורבן ותלישות' התפרסמה ב'דבר' בי"ד באב תרצ"ד, 26 ביולי 1934. לצפייה בפרסום המקורי הקישו כאן.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!