משהו לא טוב קורה במערכת החינוך. דווקא במקום בו התחיל דיון חיובי במושג של 'למידה משמעותית' והשיח הפך להיות שיח המבוסס משמעות וערכים ולא מדידה והישגים, הגיעה תכניתו של שר החינוך נפתלי בנט לעידוד לימוד חמש יחידות מתמטיקה, והטתה שוב את הכף לפזמון המוכר והידוע: מי שמצליח לעמוד בקריטריונים החיצוניים שמשרד החינוך כופה עליו (קרי, יחידות הבגרות) הוא שיצליח יותר בחיים.

בלי לקחת בחשבון את כלל המרכיבים המשפיעים על יכולת ההצלחה של אדם בחיים, שרובם בכלל לא קשורים להישגים כמותיים או לשאלה כמה יחידות בגרות (אם בכלל) יש לך ובאילו מקצועות. וחמור כך, המחשבה שלרפורמה כזו ישנה גם יכולת ממשית לתרום לצמצום פערים בין מרכז לפריפריה היא לעג לרש במקרה הטוב, ואחיזת עיניים במקרה הגרוע.

מנכ"ל קרן טראמפ , אלי הורביץ, מתומכי המהלך, פרסם לאחרונה מאמר בנושא.  המגמה שמציג הורביץ במאמרו – לעודד תלמידים להגדיל את מספר יחידות הבגרות שלהם במתמטיקה, במקום לפתח יחס ביקורתי כלפי הנחות היסוד שעומדות בבסיס התפישה הזו – ראויות לסימן שאלה גדול. במקום לקחת את המשבר שאנחנו נמצאים בו, לבחון אותו לעומק ולהסיק ממנו את המסקנות המתבקשות, מבקש המאמר לעשות בדיוק ההפך – להגן על השיטה הקיימת, שמניחה קשר ישיר בין כמות יחידות בגרות לבין צמצום פערים במקום לאתגר את המערכת הקיימת ואת האופן שבו היא מעריכה ומודדת אנשים.

צריך להגיד את הדברים בפירוש: מצוינות אינה תופעה שניתן למדוד במדדים כמותיים, אלא איכות אנושית שניתנת ליישום בכל תחום בחיים, לא רק בלימודים ובוודאי שלא במתמטיקה.

במאמר טוען הורביץ שניתן להשתמש ברפורמת הבגרות במתמטיקה כמנוף ליצירת אווירה של מצוינות בבית הספר, ומצטט את משה הרשקוביץ, מנהל תיכון אורט בלוד, שטוען כי "ההצלחה במתמטיקה מדבקת, הבנו שאין דבר שלא נצליח בו, וגם אין שום סיבה שלא נצליח". אמירה נחמדה וחשובה, ובוודאי שיצירת תחושת הצלחה בקרב התלמידים היא עיקרון חינוכי חשוב, לא רק ללימודים אלא גם לחיים בכלל. אבל חייבים לשאול את השאלה: מאין מגיעה תחושת חוסר ההצלחה של התלמידים מלכתחילה?

תשובה אחת, בוודאי לא התשובה היחידה אך בהחלט אחת מהן, תאמר כי חוסר ההצלחה של התלמידים אינה עניין שהם 'נולדים' אתו, אלא רוכשים מהסביבה. ידוע כי רבים מההרגלים ודפוסי החשיבה המקובעים שאנחנו מפתחים הם תוצר של מה שראינו סביבנו, אך גם של מה שחווינו מהילדות. הנקודה היא זו: מערכת החינוך, באופן בו היא בנויה כיום, על בסיס החינוך התעשייתי של המאה ה-19, היא אחד הגורמים המרכזיים (אם לא המרכזי שלהם) התורמים לתחושת חוסר ההצלחה של התלמידים. שהרי מגיל צעיר מאוד, עוד לפני שהתלמידים בכלל יכולים להבין לעומק מהי הצלחה ומה באמת חשוב בחיים, המערכת עסוקה במיון תלמידים באופן כזה שרק מעטים מהם יכולים לחוש ביטחון עצמי ותחושת הצלחה, כתוצאה מההישגים הלימודיים שלהם. השאר פשוט מוצאים את עצמם במקום של 'דרג ב', פשוט מעצם העובדה שמערכת ההערכה וההישגים הסטנדרטית בנויה בצורה של עקומת פעמון- רק קבוצה קטנה של אנשים תצליח להגיע להישגים המקסימליים, הרוב יישארו מאחור או יגיעו מעט לפני השאר, אבל מספיק רק בשביל 'מקום שני'. ואף תלמיד לא באמת רוצה להיות סוג ב', כולם רוצים להרגיש שהם מיוחדים ומוצלחים, בלי הצורך להשוות את עצמם לאנשים אחרים.

לכן, הפתרון האמתי לשאלת צמצום הפערים או יצירת תחושת הצלחה לא צריך להיות זה שמציג הורביץ, זה שגם מערכת החינוך לדורותיה דוגלת בו, קרי: 'בוא נמדוד את התלמידים לפי הישגים אובייקטיביים לכאורה, רק בשביל לגרום לרובם להרגיש שהם שווים פחות'. האם זה תהליך שמעודד מצוינות או מבנה תחושת הצלחה? בוודאי שלא. מדובר בתהליך שביסודו מעודד לתחרותיות, קנאה וצרות עין, ובעיקר מקבע את התלמידים את התחושה שההצלחה שלהם בחיים תלויה בגורם חיצוני – במקרה הזה, מערכת ההערכה הבית ספרית והמשרדית.

במקום זאת, צריך לשנות את הפרדיגמה ולהגדיר מחדש מהי מצוינות. ההגדרה שאני מציע למושג, לא קשורה בשום צורה להערכה כמותית, שכן היא איננה ניתנת להערכה כמותית: מצוינות היא היכולת של כל אדם (במקרה הזה, כל תלמיד) להתעלות על עצמו וליצור עבורו את הכלים לחיים של משמעות, מנהיגות ותרומה לקהילה, על בסיס ההבנה שהמרכיב הערכי-מוסרי (ולא ההישגי-כמותי) בחיינו הוא שבסופו של דבר דוחף ומניע אותנו לרצות יותר מהחיים ומעצמנו, ולא הרצון לזכות בפרסים כאלה או אחרים.

לשינוי הפרדיגמה הזה תהיה גם השלכה ישירה על היכולת לצמצם את הפערים בין מרכז לפריפריה, משום שהפריפריה מלאה בכוחות חיוביים ברמה הקהילתית, הזהותית והתרבותית, שמסייעים להקנות לתלמידים בפריפריה תחושה של שייכות, העצמה ואמונה עצמית. לא בגלל שהם רוצים להיות 'תלמידים טובים יותר' (כלומר, תלמידים שנמדדים כמוצלחים יותר מבחינת הישגים כמותיים), אלא משום שהם רוצים להיות קודם כל, ואולי יותר מכל, אנשים טובים יותר. זוהי מצוינות אמתית, וזוהי גם התחושה שיכולה לשלוח את התלמידים הללו לעולם הגדול כאשר הם מצוידים במצפן הערכי המדויק והבריא לחיים של משמעות, מעורבות ותרומה לקהילה.

אלו לא ניתנים להשגה באמצעות יותר יחידות לימוד במתמטיקה ואנגלית, ואפילו לא בתעודת בגרות משופרת. את השניים האחרונים ניתן להשיג בקלות, במידה וההשתלבות בחברה אכן דורשת זאת, כאשר אדם מתורגל בהתמודדות עם מצבים מורכבים הדורשים ממנו התמדה, יכולת ניתוח וקריאת מצבים והבנה של האתגרים העומדים לפניו. את הדברים הללו לא ניתן להשיג באמצעות הרפורמות שמשרד החינוך מקדם, אלא באמצעות אותו שינוי פרדיגמה שהעליתי קודם. הגיע הזמן לאמץ אותו, וכך בסופו של דבר גם לתת הזדמנות שווה אמתית לכל ילד וילדה להיות לא רק מוצלחים יותר ביחס לאחרים, אלא בעיקר טובים יותר ביחס לעצמם.

עמרי די-נור הוא מורה ויזם חינוכי, תושב ירוחם ומוביל רשת החדשנות החינוכית בפריפריה