הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך (ראמ"ה) פרסמה אתמול (שלישי) את ממצאי המחקר השנתי בנושא הוראת העברית בחינוך הערבי. המחקר שנערך בכל שנה מאז שנת תשע"ד מתמקד בהישגים הלימודיים של תלמידי המגזר הערבי המסיימים את כיתה ו' וכמו כן מנסה לצייר תמונה מקיפה על הקשר בין ההצלחה הלימודית של התלמידים והקשר ללמידת השפה העברית. הסקר נעשה בקרב 4,427 תלמידים ו-327 מורים מהמגזר הערבי, הבדואי והדרוזי.

בשנת הלימודים תשע"ד, הוערך ממוצע הציונים השנתי של התלמידים ב-500 נקודות, ומאז בכל שנה הוא נמדד בהתאם לנתון הזה בשביל מעקב מתמיד אחר ההשתנות בתוצאות ההישגים. המחקר מצביע על עלייה מתמדת, מאז שנת המדידה, בהישגי התלמידים אשר עומדת על 12 נקודות. בראש הדירוג עומד המגזר הדרוזי עם 20 נקודות שיפור, אחריו המגזר הבדואי ב-14 נקודות ולבסוף המגזר הערבי עם 9 נקודות שיפור.

בית הספר היסודי באבו-קורינאת. ארכיון. צילום: דבר ראשון

עוד צוין במחקר כי הישגי הבנות גבוהים יותר מהישגי הבנים (פער של 22 נקודות) וכי קיים קשר בין הישגי התלמידים למצבם החברתי-כלכלי: ציונם הממוצע של תלמידים ממעמד חברתי-כלכלי בינוני-גבוה עמד על 583, ציונם של אלו מן המעמד המוגדר כבינוני עמד על 552 ושל אלו מן המעמד הנמוך עמד על 490.

עוד עולה מן המחקר כי מרבית התלמידים דוברי הערבית הביעו עמדות חיוביות כלפי לימודי השפה העברית. מעל 82% מהנשאלים הצהירו כי השפה העברית תסייע להם להצליח בעתיד ומסייעת להם ביום יום. מעל 75% דיווחו על כך שהם קוראים טקסטים בעברית באופן עצמאי ומספר דומה של תלמידים הצהיר שהוא נהנה מלימודי השפה העברית בבית הספר.

כמו כן, דיווחו התלמידים על כך שהם משתמשים בשפה העברית לא רק בתחום בית הספר. מעל 46% מהתלמידים מדברים עברית מחוץ לבית ספר ומעל 68% דיווחו כי הם מבקרים באופן קבוע במקומות דוברי עברית (קניונים ומועדוני בילוי), 66% סיפרו שהם מאזינים למוסיקה בעברית ו-41% צופים בטלוויזיה בשפה העברית באופן קבוע.

מעל 95% מהמורים לעברית דיווחו כי הם מקיימים שיח בעברית במהלך השיעורים וכי 81% מהתלמידים עונים בעברית. מחצית מהמורים ציינו שקיים מחסור בשעות הלימוד בעברית ושהדבר פוגע באיכות ההוראה. מעל 40% מהמורים דיווחו על מחסור בציוד להוראת העברית כגון השתלמויות, מחסור בכלים טכנלוגיים ועוד.

מה עם קצת הארי פוטר?

תאמר מסעודין, בן 19 משגב שלום שבנגב, למד עברית בבית הספר מכיתה ג', וסיפר על חוויותיו מלימודי השפה שלדעתו לא מצליחים להכשיר את בני הנוער לדבר את השפה באמת: "רוב הזמן לא היינו ממש מדברים את השפה בכיתה. זה היה בדיוק כמו שלומדים ערבית בבית הספר. אתה מקשיב בשיעור אבל אתה לא זוכר כלום אחר כך. אני את העברית שלי למדתי מבחוץ, ממפגש עם חברים ומהטלוויזיה – בית הספר לא מכין את התלמידים להשתמש בשפה".

"יש לי חבר שהתחיל עכשיו לימודי הנדסה ויש לו קשיים בהבנת דברים מאוד בסיסיים בלימודי פיסיקה ומתמטיקה", הוא הוסיף. לדבריו, הקושי טמון באופני הלמידה: שמתמקדים בכלים טכניים של שינון ודקדוק, במקום לשים דגש על הבנה ודיבור שוטף: "אני חושב שצריך שהמורים לעברית יהיו יהודיים שגם יודעים ערבית, כאלה שנולדו עם השפה כשפת אם אבל יכולים להסביר בערבית לתלמידים. כמו כן צריך לשלב יותר סרטים וסדרות בעברית וספרים שנוגעים בתלמידים, למשל ספרי הארי פוטר שאני גדלתי עליהם. כל עוד זה יהיה דבר טכני על הלוח: א' ב' ג וד' – זה לעולם לא ייכנס למוח של התלמידים".

סטודנטיות ערביות בירושלים. צילום: תומר ניוברג / פלאש 90.

"אצלנו זו חובה, לא בחירה"

ד"ר אבו-עסבה, סוציולוג ומומחה לתכנון ואסטרטגיות חינוכיות, חוקר בכיר במכון ון-ליר בירושלים, ומרצה לסוציולוגיה וחינוך במכללת בית ברל ובמכללת אלקאסמי, תיאר ל'דבר ראשון' את היחס המורכב של החברה הערבית בארץ כלפי לימודי השפה העברית. אבו-עסבה סיפר שהפערים בין הדרוזים לערבים נובעים, בין היתר, מן הציפיות השונות שיש מכל מגזר: "לא מפתיע שבקרב האוכלוסייה הדרוזית רמת ההצלחה בלימודים בשפה הערבית והרצון ללמוד אותה גבוה מאשר במגזר הערבי, הם באים במגע יותר עם האוכלוסייה היהודית, הם מכוונים את עצמם בהמשך לצבא והם צריכים את השפה. בקרב המגזר הערבי מכוונים את התלמידים לעולם האקדמיה ועולם העבודה", כמו כן נתן אבו-עסבה את דעתו על הפערים הכלכליים והשפעתם על הפערים בהישגים הלימודיים: "בקרב אוכלוסיה הבדואית למשל, ההישגים נמוכים לא בגלל השפה, אלא בגלל המצב של האוכלוסייה ורואים את זה במגמה הכללית של ההישגים בקרב אוכלוסייה זו".

אבו-עסבה גם התייחס לפער בין הבנים לבנות, הקשור לשוני בציפיות מהתפקידים המגדריים. "כיום 70% מהסטודנטים הערבים הן בנות. בנים מכוונים יותר לעולם העבודה הפיזית. רוב התלמידים הבנים שמגיעים לאקדמיה הם תלמידים מצטיינים. לבנות אין תעסוקה ללא השכלה ולכן אין להן אפשרות אחרת. בנים יכולים להשיג תעסוקה, גם במרחק מהבית, בלי צורך בהשכלה. חוץ מזה בנות פחות יוצאות מהבית ולכן מקדישות יותר זמן ללימודים." בנוסף, לדעתו של אבו-עסבה ההורים במגזר הערבי יותר סלחניים כלפי הבנים.

בתשובה לשאלה מה לדעתו המוטיבציה העיקרית ללימודי השפה העברית ומה היחס של הציבור הערבי, על מחנכיו ותלמידיו ללימודי השפה ענה אבו-עסבה: "לומדים את העברית כדי להשתלב בחברה הישראלית. בלימודים, בעבודה וכו'. לכן הלמידה היא למידה אינסטרומנטלית. אבל אי אפשר לבוא ולטעון שזה פני הכל. לומדים את השפה דרך הדת והתרבות, הספרות וההיסטוריה ויש הקשר כולל ללימודים. אם עושים השוואה היום לתלמיד היהודי אז הבחור הערבי הממוצע היום מבין הרבה יותר בתרבות, בהיסטוריה, בדת ובספרות היהודית ביחס למקבילו היהודי, שלרוב לומד את השפה הערבית רק לצרכים מאוד מכוונים, לרוב בשביל פקידים צבאיים.

ד"ר חאלד אבו עסבה (תמונה באדיבות המצולם).

"מחקרים היום מראים שרק 6% מהיהודים ניגשים לבגרות בערבית. ומעל 80% מהם הולכים לתפקידי בטחון יעודיים ליודעי שפה ערבית וזה בניגוד לחברה הערבית שבה 100% מהתלמידים עושים בגרות בעברית, אצלנו זו חובה, לא בחירה." הוא גם ציין כי במגזר הערבי מלמדים את השפה העברית כך שהתלמיד יוכל להשתמש בה בדיבור היומיומי, וזאת בניגוד ללימוד השפה הערבית הספרותית בקרב היהודים, והוסיף כי "מדינת ישראל ומשרד החינוך מנסים לשווק את החברה הישראלית כחברה רב תרבותית, אבל החברה הישראלית היא חברה שיש בה ריבוי תרבויות ולא רב תרבותיות. יש את התרבות היהודית שהיא הדומיננטית ושאר התרבויות, ביניהן גם האתיופית, מקבלות יחס אחר."

לדבריו "משרד החינוך פועל לשמר את המצב הזה, הוא רואה את הסיטואציה של המגזר הערבי, שנמצא בשוליים והוא חלק בחברה הישראלית אבל גם לא ממש חלק. הוא לא לגיטימי במובן של אזרחות לגיטימית שיוויונית. רואים את זה בסדר העדיפויות בהשקעה הכספית בחינוך ובתוכניות הלימודים שבה מכוונים לטשטוש הזהות הערבית והפלסטינאית של ערביי ישראל. דבר שיוצר ניכור בין התרבויות."

לדעתו של אבו עסבה, קיים בעתיד פוטנציאל לשינוי, אך הוא יקרה מתוך מעשיהם של מנהיגות ומנהיגים ערבים שמשתלבים היום בעמדות המפתח באקדמיה, בתעסוקה ובממשל. הם לדבריו אלו שיובילו לשינוי למען חברה שיוויונית יותר: "מספר הצעירים הערבים שלומדים באקדמיה גדל משנה לשנה. הם משתלבים היום בהיי-טק, במערכות הבריאות ובמערכות הציבוריות והם בעיקר יוצאים מתוך עולם התעסוקה של החברה הערבית. אני מאמין שהמגע הזה והריבוי של מקרים כאלו, וכיום יש ממש הרבה מקרים כאלו, זה מה שיביא את השינוי – אין ספק. הצעירים לא מוותרים. הם רואים שהם לא מקבלים את הזכויות שלהם והם נלחמים עליהן. גם בשביל עצמם וגם בשביל ילדיהם."