כשהייתי ילדה הייתה להורים שלי קלטת של להקת חופים, הרכב שנחום היימן הקים, שהיינו מאזינים לה באופן קבוע בכל נסיעה, קצרה או ארוכה, ב'לופים' אינסופיים. אני חושבת שעד גיל 7 האזנתי ל"שיר למענך" 700 פעמים לפחות.

אחותי ואני אלו האנשים היחידים שאני מכירה מחוץ לכרמיאל שיודעים בעל פה את כל המילים של "קסם כלנית לעד", ואני בטוחה ומאמינה בכל לבי שחני ליבנה היא הזמרת הכי טובה שאי פעם הייתה ותהיה בארץ הזאת וש"אנשי הגשם", בביצועו של הזמר הענק משה דץ, זה אחד משירי האהבה הנכזבת הכי יפים ועצובים שהולחנו בשפה העברית.

"שוב אני כאן לידך ושוב הולם ליבי איתך…" (נחל התנינים, מילים: אהוד מנור לחן: נחום היימן)

יש כל מיני דברים בחיים האלה שהם היסודות שבנו את מי שאנחנו. תמיד אהבתי מוסיקה ובתור אוהבת מוסיקה נחשפתי ואני נחשפת למיליון סוגים של סגנונות וזמרות ולהקות, אבל אף אחד מהם לא מנחם אותי או מרגש אותי כמו להאזין בשקט באוזניות אלף פעמים ברצף ל"אילו כל האוהבים" ולהתאמן בנגינה בגיטרה על השיר "ימינה שמאלה והלאה" ולחשוב שאני לא מאמינה איך מישהו הצליח להמציא כזה לחן מושלם למילים כאלה מושלמות. ולבכות כמעט בכל פעם שאני שומעת את השיר "כפל" ולהשתגע מלנסות להבין את המקצב ב"ארץ שבעת המינים" ולדמיין איזו חוויה משוגעת זאת בטח היתה בשביל חני ליבנה ללמוד לשיר את הדבר הזה.

לפני שנה בערך עשיתי סדר במגירה של חדר נעוריי ומצאתי קלטת של אוסף שירי נחום היימן. על העטיפה הייתה תמונה שלו, יושב על כיסא מפלסטיק בין שורות על שורות של כסאות פלסטיק ריקים. כאילו שהצלם בפסטיבל המחולות תפס אותו רגע, בסוף ערב "שרים נחום היימן", הקהל כבר התפזר הביתה ורק הוא נשאר שם, מחייך, שמח מהערב המוצלח שהיה.

אולי זה סוד הקסם של המוסיקה שלו. שכמה שהיא מורכבת וגאונית – ככה היא של כולם, בשירה בציבור, על חיק ההר, על אמירי זהב.

תודה לך נחום היימן על שהלחנת את כל השירים האלה, על שיצרת את העולם הזה, שבשבילי הוא יותר ממוסיקה, בשבילי ככה נשמעת נחמה, וככה נשמעת ילדות בארץ הזאת. ככה נשמע געגוע וזה הקצב שבו הולם הלב שלי עם הלחנים שלך ואיתך.