גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם חברת 'דבר ראשון' המוציאה לאור אתר זה.

רוב שיחותיהם של הילה ואחיה עכשיו הן על אמם — ככה זה בגיל הזה, כשהמוות קרוב. לא רק אל ההורים, אל כולם; גם אליה בעצם, אם חושבים על זה טוב.

וגם למיקי יש אח גדול, אבל אחיו בצרפת, השאיר לו את כל הטיפול בהורים. שם הוא נולד, מיקי, בצרפת, אבל עם עמנואל הוא בקושי מדבר. למה, היא לא יודעת. פעם עוד ניסתה לשאול, לברר, להבין, והוא סיפר לה אז על העלייה לארץ, כמה התקשו הוריו להסתגל לארץ החדשה, ולא רק הם, גם הוא — אבל על הנתק עם אחיו סירב לדבר.

מתי דיברו על הילדות שלהם? מזמן, זוגות עושים את זה רק בהתחלה. ציירת היא חלמה להיות פעם, שעות היתה מבלה עם אלבום תמונות של ציירים מפורסמים. ומיקי, כבר מגיל צעיר הוא ידע שיהיה רופא. די הצליח לו, אפשר לומר, גם אם הוא לא נהיה בסוף מנתח לב. מה למיקי וללב? לה, צריך לומר, הכול הצליח פחות.

הזמן הזה שבו מיקי היה מספר לה דברים על ילדותו והיא לו על שלה, כבר עבר. מתי בדיוק, היא כבר לא זוכרת, אבל היא עוד יכולה לזמזם שיר ילדים אחד שלימד אותם בשבתות, כשיצאו ארבעתם לטיולים על חוף הים או בנחל פולג, משהו על זאב וילדים שמחפשים אותו ביער. הילדים קוראים יחד לזאב, שואלים אותו היכן הוא ואם הוא שומע אותם ומה הוא עושה, ובכל פעם שהזאב עונה להם — פעם הוא לובש תחתונים, פעם מכנסיים, פעם חולצה, פעם גרביים — הפחד עולה עם ההתרגשות, עד הרגע שייפגשו. הכול־הכול מוליך אל הפגישה הזאת, אין ספק שתקרה.

למה בכלל שילדים יחפשו זאב ביער?

*

אחיה הוא שהחליט שאמם תבקר במועדון מדי יום כדי שתצא מהבית, תפגוש אנשים ותבלה פחות זמן מול הטלוויזיה. נראה שגם שרה־ג'יין המטפלת שמחה שסדר יומה השתנה. את הטיול היומי עם חיה לכיכר העצמאות היא העבירה לשעות אחר הצהריים, ואת הבקרים ניצלה לקניות ולמנוחה.

הילה רצתה להכיר את המועדון, אבל זה כל פעם נדחה מכל מיני אילוצים, ורק אתמול הודיעה לשרה־ג'יין שהבוקר היא תיקח את אמה למועדון במקומה. את השטח שעליו נבנה המועדון זכרה כמגרש חשוף ומוזנח בין בניינים גבוהים. שנים לא עברה שם, והבוקר ראתה לראשונה את הבניין, שנראה כווילה מרובעת ולה גג רעפים אדומים.

רחבה מרוצפת קידמה את פניה ובמרכזה גינה קטנה עשויה ערוגות של פרחים עונתיים. היא ואמה נכנסו, והמזכירה ביקשה שיחכו עד שהמנהלת תתפנה, כי היא בטח תשמח להכיר את הבת של חיה. הילה עמדה ועיינה בינתיים בלוח המודעות וברשימת החוגים. כשהתקרבה אליה אישה בהילוך בטוח ונמרץ, הבינה מיד שזאת המנהלת. "זהו מועדון יום," פתחה המנהלת, "אחרי הצהריים מגיעים קשישים עצמאיים שעדיין מעורבים בחברה ומצליחים להשתלב בחוגים השונים וליהנות מהדרכה מקצועית. את בטח יודעת שהיום עולם הגריאטרייה הוא לא מה שהיה פעם, זהו תחום שכל הזמן מתקדם ומתפתח." הילה הנהנה ואמרה שהיא מאוד מתרשמת ממגוון החוגים שיש במועדון. "אכן," אישרה המנהלת בסיפוק, "יש כאן חוגי תנועה ואקטואליה, וגם התעמלות בונה עצם, דבר מאוד חשוב בגילאים האלו." המנהלת המשיכה וסיפרה שיש במקום תזונאית שמפקחת על הארוחות, ולאחרונה גם הוסיפו טיפולי פיזיותרפיה למי שצריך. ובאותה נשימה ציינה שאת הבן של חיה היא מכירה, כי פגשה אותו עוד לפני שחיה הצטרפה לפעילות במקום. את דבריה ליוותה במבט דומה לזה שנתנה בה המזכירה שיושבת מאחורי דלפק העץ המבריק. הילה ניחשה את פשרו, והשאלה אכן לא איחרה לבוא: "את הבת או הנכדה?"

"אני הבת, הבת הקטנה."

"נחמד," חייכה המנהלת בהבנה, "בת זקונים אמתית," והבטיחה שתכף תוכל להתרשם מהפעילות המגוונת.

בינתיים הצטרפה אליהן העובדת הסוציאלית, פניה נעימות ושערה אסוף ומהודק לראשה, עגילים כסופים משתלשלים מאוזניה. הילה דחקה את כיסא הגלגלים של אמה אל תוך חדרה הקטן של המנהלת, וסיפרה להן שבעבר ניסתה לשכנע אותה להשתתף בחוג ציור, אבל ללא הצלחה — אמה הסתכלה בזלזול על האוטובוסים שמהם ירדו כל הזקנים שנאספו מבתיהם. היא אישה עקשנית, אמא שלה, טענה שהיא לא זקנה ולא הסכימה שיאספו גם אותה. "אני," הילה העידה על עצמה, "הרגשתי תמיד יותר זקנה ממנה," ומיד חשבה שאמרה משפט שעלול להישמע מאכזב בנסיבות הקיימות, ולכן ניסתה לתקן את הרושם וציינה שאמא שלה מאוד אוהבת את החיים.

על זה ענתה העובדת הסוציאלית, שעד עכשיו שתקה: "כן, בדרך כלל היא מאוד עליזה ונחמדה ומשתפת פעולה, רק שבימים האחרונים היא התחילה לבכות בצורה פתאומית, וזה מלחיץ את יתר הקשישים וגורם להם להתרגשות ולמריבות ביניהם. אנחנו משתדלים שתהיה אווירה טובה כדי שהם יצליחו להפיק תועלת מהזמן שהם נמצאים כאן."

"כן, ברור," הסכימה אתה הילה, אף שהופתעה לשמוע על התפרצויות הבכי של אמה.

העובדת הסוציאלית נעצה בה מבט וחזרה ואמרה: "אמא שלך מאוד נחמדה. אישה מאוד נעימה, ואנחנו מנסים להבין את מקור הבכי."

הילה אמרה שאמא שלה דווקא נעשתה יותר נעימה בזמן האחרון ושהיא כל הזמן מחייכת. כמעט כל הזמן. ואולי ככה היתה בילדותה, כי אומרים שבמחלה הזאת חוזרים לילדות.

"אז תשמחי," אמרה המנהלת, "יש לכם מזל, הרבה נשים עדינות ונחמדות כמו אמא שלך נעשות מאוד תוקפניות כשהן חולות באלצהיימר, ומאוד קשה לטפל בהן."

"כן," אמרה הילה, "יש לנו מזל, לי ולאחי, אני שמחה. היא לא ממש חולה, זה רק הזיכרון שלה שנפגע."

"בטח עשיתם לה כבר צילום?" שאלה המנהלת.

"לא," הילה ענתה, "איזה צילום?"

"התכוונתי לצילום אם־אר־אַיי. מוח. פסיכוגריאטר בטח ישלח אתכם. היא מקבלת ממוריט?"

"אני לא יודעת," הודתה הילה.

"ומי כן יודע?" המנהלת הרימה את עיניה.

העובדת הסוציאלית קמה מהכיסא ומשכה מן המדף שמאחוריה תיק קרטון ירקרק, דפדפה בו וקבעה: "בטח שהיא מקבלת, שלושים מיליגרם ביום."

הילה אמרה שהיא לא מתעניינת בכדורים שאמא שלה מקבלת, על זה אחיה מפקח. ובכלל, מה הכדור הזה עושה? שאלה וסיפרה שהיא תמיד התעניינה אך ורק במצב הרוח של אמה, ולא בניירת וברופאים. עכשיו, סיפרה לשתי הנשים, שרה־ג'יין היא האחראית לכדורים, והם סומכים עליה.

הילה פנתה לאמה וביקשה שתספר להם אם היא שמחה כאן, במועדון. אמה התעוררה לרגע, מצחה נמתח מעלה, מראה שִמחה והשתאות על תשומת הלב שקיבלה. היא התבוננה בפניהן של הנוכחות וענתה: "למה לא?" הרימה את ידיה ושמטה אותן. המנהלת אמרה להילה: "זה טוב שאת ואחיך מעורבים ודואגים לאמא, אחרי כל מה שהם עברו צריך לדאוג להם."

"נכון," ענתה הילה, "צריך לדאוג להם." היא תמיד דאגה. ברצון היתה מספרת להן מה עבר על אמא שלה וכמה זה עצוב, אבל המקום והזמן לא התאימו. ייתכן שהיא אפילו מרוצה מזה שאמה לא יכולה להביך אותה עכשיו בסיפורי המחנות שהיתה מספרת לכל מי שרק התיישב לידה באוטובוס. היא גם לא היתה בטוחה שתדע לספר את סיפורה אם תישאל, מאיפה להתחיל ועל מה לדלג. גם כשאמה היתה בריאה, המשפטים שלה תמיד יצאו קטועים ועל פי רוב חזרו על עצמם.

ואז שאלה העובדת הסוציאלית אם הם בטוחים שהכול בסדר עם הפיליפינית.

כן, ענתה הילה, היא לא חושבת שיש איזו בעיה עם שרה־ג'יין. העובדת הפיליפינית הקודמת לא הקפידה לגרוב לה גרביים ולהלביש לה גופיות מחממות, וככה היא אושפזה בבית חולים עם דלקת ריאות. למזלם היא יצאה מזה בשלום. ההיא לא ידעה מילה באנגלית, והיה קשה לתקשר אתה. בשרה־ג'יין הם לא חשדו מעולם, היא כל כך נחמדה וחכמה! בעלה בסעודיה, והיא לא יכולה להתגרש ממנו כי הם קתולים. הבת גדלה אצל אחותה במנילה, ומיום שקנתה מחשב נייד הן מדברות כל יום בסקייפ, זה מאוד עוזר.

המנהלת הקשיבה ואחר כך אמרה: "בכל זאת אני לא כל כך שקטה לגביה, תבררו עם השכנים. אנחנו רואות שהיא מכריחה את אמא שלך לאכול, ואולי זאת הסיבה לבכי הפתאומי."

"מכריחה אותה לאכול?"

המנהלת היססה, מחפשת אחרי המילים המדויקות כדי לתאר את חומרת העניין. ואז אמרה בנחרצות: "מכריחה אותה די בברוטליות."

הילה נעצה מבט באמה ואמרה שתבדוק את העניין עם אחיה וגם תדבר עם שרה־ג'יין. היא רצתה לתת לשתי הנשים את התחושה שהיא שולטת בנעשה, ולכן שאלה את אמה: "את אוהבת את שרה־ג'יין?"

"למה לא?" אמרה האם ושוב שמטה את כתפיה וחייכה לכל עבר.

הן יצאו מהחדר הקטן כדי לערוך סיור במקום, פסעו באטיות במסדרון שלצד חדר האוכל. מבעד לשתי דלתות זכוכית גדולות ושקופות נראו עובדי המקום, שערכו באותה שעה את השולחנות לקראת ארוחת הצהריים. בלחיצת זמזם נפתחה לפניהן דלת אטומה, והן נכנסו לחדר מוצף אור שבקע מחלון ארוך וצר. לפני החלון ולצדיו ישבו בשורה נשים זקנות על כיסאות גלגלים או על כיסאות פלסטיק לבנים. הן היו שקועות בשיעור סריגה.

המורה קידמה את פניהן של הנכנסות ופנתה אל חיה בענייניות ובקול רם, הזמינה אותה להצטרף אל האחרות והגישה לה שתי מסרגות ופקעת צמר כחול. אמה של הילה אחזה את המסרגות בידיה, והחוט שנקשר אל אחת המסרגות השתלשל אל הפקעת שהונחה לצדה. "היא מאוד אוהבת לסרוג," הילה סיפרה למורה, "כשהייתי ילדה היא סרגה לי את כל הסוודרים, כולם היו אדומים עם דוגמאות מסובכות. זה בטח עושה לה טוב להחזיק שוב מסרגות ביד."

המורה לסריגה הנהנה בראשה, התכופפה לעבר חיה, תיקנה את תנוחת המסרגות ואמרה לה: "אני כבר חוזרת אלייך," והלכה לאישה אחרת שביקשה את עזרתה. ממרחק ראתה הילה שהאישה ההיא כבר הספיקה לסרוג ריבוע צמר אחיד, שכיסה את בטנה והגיע עד לירכיה. אמא שלה השתדלה להיענות לתנועת האצבעות שהתקפלו בקופצניות, והחוט הכחלחל שנמתח נתפס בידית כיסא הגלגלים של זו שישבה לצדה. הילה שחררה אותו, הניחה את כפות ידיה על ידי אמה וניסתה לעורר זיכרון רחוק מתוך ידיעותיה המועטות בסריגה. היא ידעה שהמשימה הראשונה היא להעלות עיניים על המסרגות. הן הצליחו להזיז יחד את המסרגות קדימה ואחורה, חיככו אותן זו בזו וניסו ללפף את הצמר על המסרגה כדי ליצור לולאה. החוט לא נענה והמשיך להשתלשל מהפקעת, לעתים מתוח ולעתים רפוי. הילה שלפה את המסרגות מידי אמה כדי לנסות ולשחזר את תנועת האצבעות המיומנת שהיא עצמה ניסתה ללמד אותה בעבר — ללא הצלחה. בדיוק אז הודיעה המורה שהשיעור הסתיים והולכים לארוחת צהריים.

הילה דחפה את כיסא הגלגלים לעבר חדר האוכל. בדרכה החוצה הזמינה אותה המנהלת לחזור אתה למשרד, ושם, מאחורי השולחן, הודיעה לה שמכאן והלאה, כדי שיוכלו לטפל באמא שלה כמו שצריך, לא תרשה עוד לשרה־ג'יין להיכנס למועדון. ושוב ביקשה שיבדקו את ההתנהגות של המטפלת בזמן שהיא לא בפיקוח — שלא יצטערו אחר כך אם משהו בלתי הפיך יקרה.

"אבל כשאני נמצאת אתן, היא אף פעם לא מכריחה אותה לאכול."

"ברור," המנהלת חייכה בלגלוג.

"אז למה שמולכן היא תעשה את זה?"

המנהלת נאנחה והסבירה ששרה־ג'יין לא תמיד ערה לכך שמישהי מהן לידה. "אנשים לפעמים חושפים את עצמם במקומות שהכי פחות כדאי להם להיחשף. הבחורה הזאת חושבת שהיא יודעת יותר טוב מאתנו מה נכון לאמא שלך ובאיזה אמצעים צריך לגרום לה לאכול, ומעוררת מהומה בארוחות. היא מאוד חצופה, ואני חושבת שהיא זאת שנושאת באחריות על התפרצויות הבכי," המנהלת נעה על כיסא העור המשרדי שלה, "אני את שלי אמרתי."

הילה הבטיחה שתבקר את אמה יותר, הודתה בנימוס על הביקור ומיהרה לצאת אל המכונית שחיכתה לה ליד הסופר. היא שקעה במושב, וכשהגיעה לרחוב דוד המלך, שעובר בין המדרחוב לכיכר העצמאות, שחזרה במחשבותיה את המשפטים מהשיחה שזה עתה יצאה ממנה. אולי אמה במצוקה, איך תדע? מבטה חלף על קצה רחוב הרצל השומם, שבימות הקיץ מתהלכים בו תיירים צרפתים בדרכם אל חוף הים ובחזרה. הכיכר הענקית היתה נטושה. היא הציצה אל הים שמאחורי גן המלך, ואחר כך הוסתר הים בבניינים שברחוב גד מכנס, והיא המשיכה בנסיעה עד שהשמים חזרו והופיעו, תכולים ומתוחים מעל לטיילת, והים נגלה לפניה לכל מלוא העין, יפה וחגיגי כתמיד.

היא המשיכה לנסוע לצד הטיילת. רימוני בטון צבועים בבורדו עמוק ומבריק נשתלו מתחת לעצי הדקל הצפופים. בגני השעשועים שלימינה היה דג בטון ענקי שרוע כּפֶגֶר בין הספסלים, ותמנון נצץ בשמש, חיכה לילדים שיטפסו עליו. בהמשך הדרך נראו ערוגות פרחים, ובמרחק, באוויר, התעופפה דמות קטנה קשורה למצנח. ועוד ערוגות פרחים, אי תנועה, תמרורים, שמים, ים, והרימונים תפחו לפֵרות ענקיים בשלל צבעים, צהובים, אדומים, ירוקים, סגולים, ולאי התנועה לא היה סוף. היא חייבת לדבר עם אחיה ואחר כך לשוחח עם שרה־ג'יין, בשקט, ללא כעס, באסרטיביות, אבל מה תאמר לה? היא מוכרחה לחשוב טוב ולא לפעול בפזיזות. השמים והים המשיכו ללוות אותה, וגם הפֵּרות שהציצו מאחורי הדקלים, עוד ועוד דקלים.

הלאה, בהמשך הדרך, לפני האזור של האירוסים, חלפה על פני כמה פרויקטים ששנים אחדות קודם לכן הכינה להם לוגו וחוברת תדמית. "מגדלי פנינת החוף" היה פרויקט שאהבה במיוחד — פרויקט מן השנה שפתחה את המשרד. דוד מיימון ומיקי גדלו באותו בניין. שניהם למדו בבית ספר ביאליק ושמרו לאורך השנים על קשר קלוש. זה עזר לה כשפתחה את המשרד וחיפשה עבודות. העבודה עם דוד הביאה בעקבותיה קבלנים אחרים ועבודות נוספות.

למחרת בבוקר, כשהתעוררה, מיקי כבר לא היה בבית והצד שלו במיטה היה מכוסה בשמיכה. הוא קם מוקדם כדי לנסות להגיע בזמן לכנס אורתודונטייה בים המלח. דמותה של מנהלת המועדון עלתה בראשה ושקעה בבטנה כמו מועקה. היא לא הצליחה לפקוח את העיניים ונשארה עוד קצת במיטה, פחדה להזיז את גופה שהתאבן בשנת הלילה. שמעה את השקט נחתך לחתיכות על ידי המכוניות המעטות ששעטו למטה. היא נזכרה שחלמה על בריחה ושאלה את עצמה מניין ברחה. הסתובבה אל הצד. הגוף נשמע לה ושלח ידיים אל מחוץ למיטה לחפש את השמיכה שנשמטה. היא התכסתה בשמיכה וניסתה לשחזר מה שראתה לפני שנייה. היא רצה חסרת אוויר, ללא נשימה, מביטה לאחור, אולי מישהו רדף אחריה. אט־אט החלו המראות לעלות כמו על פני המים, עמומים ושטוחים. חלקי בני אדם לא מוכרים וחלקי נופים שקופים שהתערבבו בצבעי לבן ואפור. היא לא הצליחה לראות דרכם, עפעפיה החלו לנוע מעצמם, פותחים חריצים דקיקים שצפו בתקרה הלבנה והריקה שמעל למיטה.

היא נזכרה פתאום, בעיניים פקוחות ובהבלחה של רגע. גרמנים במדים ובכובעי מצחייה רצחו את אמה ממש מול עיניה, למטה ברחוב שבו גרה. אמה שכבה חבולה ומדממת בין ריבועי האדמה שבתוכם שתלה העירייה עצים חדשים, והיא התבוננה בה ולא עשתה דבר.

הילה קמה מהמיטה ולבשה את הבגדים שפשטה אמש.

אור בהיר נשפך אל החדר מהחלון הגדול שמול המיטה, והחלון נצבע בשמי תכלת עזים. בדרך לחדר הילדים ניסתה להרגיע את עצמה, ידעה שדברים כאלה לא קורים עוד. מה פתאום גרמנים יהרגו היום אישה זקנה, ועוד במצבה. היא נכנסה לחדר שבו ישנו הבנים והחזירה משחקים וספרים למקומם. סגרה טוש אדום במכסה שמצאה מתחת לשולחן. תוך כדי כך העירה את הבנים וסיפרה להם שבצהריים ייסעו לבקר את סבתא. היא ידעה שעליה לפתות אותם לבוא אתה והציעה: "נלך לאכול צהריים באיזה מקום נחמד." תום אמר שילכו לאכול פיצה. "לא, לא פיצה," התנגדה. "טוב, פיצה," הסכימה מהר מדי. "הסכמנו? הסכמנו, אז לך להעיר את אחיך הגדול, בזמן האחרון הוא לא רוצה לקום מהמיטה בבוקר."

בדרך למטבח חשבה שהיום הגרמנים דווקא נחמדים: שומרים על הסביבה ומחייכים ליהודים, ידידותיים. תוך כדי הכנת הקפה נבהלה מן המחשבה שאולי הם באו אליה לחלום כי אמה תמות היום, אחרי שלא הצליחו להשמיד אותה כשהיתה בת עשרים. זה זמן נהדר לסיים את העבודה, כמו שאומרים.

אני לא פוחדת מגרמנים, היא קראה את עצמה לסדר, עברו הרבה שנים מאז. נכון שהגרמנים הם עם ערמומי שחשוב לו להיראות ישר, אבל בימינו, מי רוצה לקלקל את דעת הקהל? היא לא פוחדת מהם וגם לא מאחמדינג'אד ולא מהפצצה האיראנית, ומצדה שהכול יתפוצץ. שלא יישאר כאן כלום, חשבה והתבוננה מרחוק על הכביסה שהיא צריכה לקפל.

המשך הבוקר היה רגיל. השעה אחת הגיעה במהירות. היא אספה את הילדים, ומהדירה של אמה הם הלכו אל הפיצרייה ברגל. שרה־ג'יין דחפה במיומנות את כיסא הגלגלים על המדרכה, הורידה אותו במאמץ לכביש, העלתה אותו בחזרה למדרכה, הסיטה את הגלגלים השחורים בחצי סיבוב וקבעה אותו ליד שולחן כחול, במרווח הצר שבין השולחנות לאדניות עם עלי הפלסטיק, שתחמו את המסעדה מצד הים. הילה התבוננה בשרה־ג'יין כשהוציאה מהתיק מטפחת נייר לבנה וניגבה בה את הזיעה ממצחה של אמה וליטפה את שערותיה האפורות לאחור. היא יישרה את החולצה האדומה שלה ושאלה אותה: "אמא, את בסדר?" חיה תלתה בה את עיניה, הנהנה בהתמסרות וחייכה חיוך עייף. קשורה בחגורת בד רכה אל כיסא הגלגלים, היא לא הזיזה את גופה. מבטה עזב את שרה־ג'יין ונדד לעבר הים, נהפך לבהייה ושקע. תום ושאולי הלכו בצהלה לדלפק לבחור מתוך שלל התמונות המוארות באדום ובצהוב זוהרים את הפיצה האחת שתצליח לענות על טעמם. נערי הפיצה, גבוהים ורזים ולראשיהם כובעים אדומים, נענו במהירות, פלטו מילים קצרות, וכעבור דקות אחדות כבר הגישו את הפיצה, חצי רגילה חצי זיתים.

הבנים היו עסוקים בלעיסה ובבליעה, ואמה, לאחר משולש אחד, אמרה שאפילו אם ישלמו לה לא תאכל חתיכת פיצה נוספת. הילה התבוננה בפניה של שרה־ג'יין לראות מה הבינה. הרי הם כבר שילמו על הפיצה ועכשיו כל אחד אוכל כפי רצונו. ולמה אמה לא יכולה לומר סתם כך: אני לא רעבה?

זה היה אחד מאותם משפטים שפעם היו מרגיזים אותה, אבל עכשיו לא התרגזה. המשפטים הדרמטיים האלו ליוו את חייה.

היא ניצלה את ההזדמנות ופנתה אל אמה בשאלה שכבר מזמן לא שאלה: "אמא, מי אני?"

"את?" אמרה חיה, "את?" התאמצה, חיפשה את התשובה כמו תלמידה נזופה שלא התכוננה היטב לשיעור ושאלה, "את שרה?"

"זאת שרה," הצביעה הילה על שרה־ג'יין. "אני הבת שלך ואת אמא שלי."

"את אמא שלי?" פניה של אמה התכרכמו ואחר כך היא קבעה, "אמא שלי לא כאן, היא צריכה לחזור מהחנות."

"נכון, אמא שלך לא כאן, כבר שנים שלא ראית אותה. שכחת? רכסט, לינקס, את הלכת ימינה ואמא שלך שמאלה וברקע היתמר העשן."

במוחה של הילה חבטה עוד שאלה, כמו דגל שהונף לרגע: "אמא, את מתגעגעת למישהי?"

"כן, להֵלָה," פלטה אמה ונאנחה ואצבעותיה התרוממו מעל לידיות של כיסא הגלגלים.

"הנה אני, אמא, אני כאן. אני כאן. אני הילה על שמה של אמא שלך, את הוספת יו"ד לשם שלי, שיהיה לי שם מודרני."

שאולי ותום בהו בשלוש הנשים. הילה תפסה את כפות ידיה של אמה. שרה־ג'יין באה לעזרתה: "זה הבת שלך, הקטנה," אמרה בעברית שלה. "כמה ילדים יש לך, אמא?" היא מנתה באצבעותיה: "אחד אלי, וזאת הילה," הצביעה עליה.

חיה הרימה את היד השרועה על ידית העגלה. האצבע שלה רטטה כשהסתכלה על הילה ושאלה בקול משתאה: "את הילה?"

"בוקר טוב," אמרה הילה.

"הילה?" אמה חזרה על השם.

שרה־ג'יין צחקקה: "אמא אומרת, אַת אחותה שרה שמתה."

"ומי הילדים שלי?" הילה שאלה בזמן שהם חזרו לאכול בשתיקה. היא ידעה שזה מבחן קשה מדי, אבל הרגישה שצריך לעבור על כל החומר. כמו ילד ששמח לתפוס שפירית, כנפיה השקופות מרפרפות באור הבוהק, כדי לערוך בה ניסויים, למרוט לה את הכנפיים או איברים אחרים, לבדוק עד מתי תעוף או תפרפר. הילה התבוננה בפנים של אמה — כל הקמטים שהתפזרו הסתדרו מחדש, בסדר אחר, התוו דרך חדשה אל עולם המחשבות ונדרכו לענות על השאלה. עיגולי עיניה העכורים עלו וירדו, והיה נדמה שאם תתאמץ דייה תיזכר לבסוף ותענה על השאלה, כמו שהשם הֵלה עלה קודם לכן. אבל הבעת הפנים המאומצת לא הספיקה. אמה לא הצליחה להיזכר במה שננטש במוח ושקע כמו בתהום.

"אני לא יודעת," הודתה חסרת אונים, "מה שלום מיכאל?"

"בסדר, עובד קשה, כרגיל," ענתה בטבעיות, ולשרה־ג'יין אמרה בהשתאות: "How is it that she remembers only my husband?"

שרה־ג'יין נעה בכיסאה והניפה לאחור את שערה הארוך, החלק והזוהר. הפצעונים שעל פניה שיוו לה מראה של נערה בגיל ההתבגרות, אף שכבר היתה בת יותר משלושים. היא זקפה את ראשה והרימה את ידיה בחוסר הבנה. תום החל לזמר: "אחת סבתא, שתיים שרה, שלוש הילה, אחת שתיים שלוש," ושאולי הצטרף: "מאחורי ההר אחת שתיים שלוש, שם ישבו שלושה גמדים אחת שתיים שלוש, לא אכלו ולא שתו אחת שתיים שלוש, רק ישבו ופטפטו אחת שתיים שלוש." שניהם פרצו בצחוק עליז וזימרו יחד את השיר שוב ושוב.

הילה הסתכלה עליהם בפליאה ומפיה החלו להשתחרר פרצי צחוק קטועים. תום אמר לה: "אמא, את צוחקת," ואמה שאלה בחיוך: "למה צוחקים?" גם שרה־ג'יין הצטרפה אל קולות הצחוק. אמה שאלה שוב: "למה צוחקים?" מבקשת להשתלב במתרחש. כולם המשיכו לצחוק והתבוננו זה בזה. עיניהם של שאולי ותום זרחו. כתפיה של שרה־ג'יין רעדו, דמעות בצבצו בזוויות עיניה. "תצחקי, אמא, תצחקי," אמרה והליטה את פיה בממחטת נייר. אחר כך הניחה את הממחטה על השולחן, קמה וחיבקה את תום והוא התרפק עליה. "איזה חמוד," קראה והניפה אותו בקלילות מצד לצד. שאולי נצמד אליה ושלושתם החלו להתרחק בריצה ובדילוגים לעבר הטיילת. שרה־ג'יין צעקה מרחוק: "עוד מעט נחזור."

הילה הנהנה בראשה וחזרה להסתכל באמה, בפניה השזופות ובסנטרה החזק, בשערה האפור המלא. היא ראתה את הלק הוורוד שמשוח על ציפורניה, את טבעת הזהב עם האבן הסגולה, את האצבעות שאורכן תמיד הפתיע אותה, כי לא תאמו את קומתה הנמוכה. כפות ידיה הגדולות נשארו חסרות מעש.

אולי קיים במוח שלה מנגנון לא מוכר, קליל יותר? חייב להיות שם משהו, הילה הרהרה, משהו שהחליף את התאים שנעלמו עם כל הזיכרונות הרעים. ומאיפה מגיעים שברי המשפטים והמילים או התמונות שמתרסקות לה במוח? התמונות האלה שמתעוררות, נהגות ומיד צונחות חסרות שרירים וכוח, איפה הן מתחבאות? היא נזכרה בניסיון שעשתה כשהיתה בתיכון, כשניסתה לרשום אותה בעיפרון. אז ביקשה ממנה שתשב מולה, רק כמה דקות. אמה הסירה את הסינר ואת המשקפיים והתיישבה וחיכתה עד שהילה סיימה. אחר כך התבוננה בדף המצויר ואמרה במבוכה ובכעס: "אני לא יכולה להסתכל על זה, ציירת אותי מכוערת, תראי את השׂער, והפה כועס." והילה השליכה לפח את הדף המכוער.

עכשיו עקבה במבטה אחרי הילדים, שהמשיכו להתרחק, עברו את הגינה והגיעו למעקה שממנו אפשר להשקיף על הים. תום המשיך לאחוז בידה של שרה־ג'יין, ושאולי קיפץ לידם בין העוברים ושבים בנחת מול הים, בין האמהות הדוחפות עגלות וילדים על אופניים וקורקינטים.

מכיסא הגלגלים אמה הסתכלה עליה במבט מתמסר. "למי מחכים?" שאלה ונאנחה, "אהה."