והרי התחזית: הסערה חלפה. בעצם היא חלפה עוד לפני שהיא הייתה כאן. הכוונה היא כמובן לסערת הזקנים העניים העובדים למחייתם, אשר התחוללה לאחר כתבתו של אילן לוקאץ' ב'יומן שישי', ערוץ 2.

מישהו או משהו מקשיח את ליבם של קברניטי המדינה. זה חייב להיות. אחרת, אין הסבר כיצד הם אינם מגלים ולו מעט מורך-לב, מעט יראה, אל מול פניו של אדם בן 83 שצעד ברגל לישראל מאתיופיה, ישב בכלא בסודן, והיום מתפלל כל יום שאלוהים ימית אותו. גם אין כל בושה, ולא קמה זעקה להקמת וועדת חקירה, כיצד אנשים שעבדו כל חייהם נאלצים בזקנתם, ואף בעת חוליים, לשטוף רצפות או לשמש כשליח פיצה לפרנסתם.

שר העבודה והרווחה חיים כץ הגיב השבוע בגל"צ לכתבה המדוברת וגם לדרישה כי קצבת הזקנה בישראל תעלה מ-1,531 ש"ח לחודש, הסכום הנוכחי המשולם כקצבת זקנה, ל-5,000 ש"ח בחודש.

ישעיהו אביינך מקונן. צילום מסך מערוץ 2

ישעיהו אביינך מקונן. צילום מסך מערוץ 2

"מה לעשות, גם אני הייתי רוצה שבמדינת ישראל יפעילו 5,000 שקל כקצבת זקנה", אמר כץ. "מישהו חשב כמה זה עולה? אם יכפילו מיליון כפול 3,500 שקלים שזה הפער בין 1,500 (קצבת הזקנה כיום – י.כ.) ל-5,000, כפול 12 חודשים – יתברר שמדינת ישראל צריכה לשים מאה מיליארד שקל לשנה. אם יש לנו זה בסדר, גם אני רוצה".

מיד נבחן את האמירה של השר כץ מבחינה מתמטית וכלכלית, אך חשוב קודם כל להבחין בתפקיד הפסיכולוגי של האמירה הזו. עבור רובנו האמירה של השר משמשת כפטור מוסרי. הכאב שחשו הצופים, מאות אלפים אם לא מיליונים של צופים בישראל, מחפש מוצא. אבל "אין לי כסף אין לי", כך השר אומר. וכולנו יכולים להמשיך את השיר הידוע – "הייתי רוצה, אבל זה לא יוצא", ולהישאר עם צקצוקי הלשון.

ולכן חשוב שנגיד – לשר כץ, לממשלה כולה, ולעצמנו – זה לא נכון. יש כסף. מדינת ישראל היא מדינה עשירה, עתירת משאבים. השארת הכסף הציבורי במרתפי האוצר במקום להעביר אותו לשירותים חברתיים נדרשים, בעוד זקנים, נכים ונזקקים נוספים נמקים בחיים היא אכזרית. אין לנו פטור מוסרי מלדרוש ולהתעקש שהכסף הזה ישמש את מי שזקוקים לו.

חברה שבה אין זקנים עניים – כמה תעלה לנו?

בואו נבחן כעת את אמירתו של שר העבודה והרווחה כץ, ונפרק אותה לגורמים.

בישראל מיליון זקנים, אמר השר. המספר האמיתי הוא כנראה מעט נמוך מזה, אבל בסדר גמור – נשתמש במספר העגול לצורך חישוב.

אם יעלו את קצבת הזקנה ל-5,000 ש"ח בחודש זה יעלה 100 מיליארד שקל, אמר השר. זה לא מדוייק – מיליון זקנים כפול 5,000 ש"ח, כפול 12 חודשים יוצא 60 מיליארד שקלים. מדובר בסכום לא מבוטל, אך גם ממנו אין להירתע, כפי שנראה בהמשך.

כדי לבחון את ההצעה צריך לראות מהו הפער מהמצב הקיים כיום, כלומר מהי התוספת שיש להוסיף לעומת התשלום המתבצע היום, אשר עומד על 1,531 ש"ח כאמור. ובכן, העלאת קצבת הזקנה ל-5,000 ש"ח לכל הזקנים בישראל תעלה 41.6 מיליארד שקלים בשנה, שיתווספו ל-18.4 מיליארד שהמדינה מוציאה כיום, בקירוב. 41.6 מיליארד זה עדיין סכום גדול, אך זה כבר די רחוק מ-100 מיליארד שקלים.

האבסורד הוא שהשר כץ דווקא אמר בראיון את החישוב הזה ("אם יכפילו מיליון כפול 3,500… כפול 12 חודשים… יתברר ש…מאה מיליארד שקל לשנה") ויצא עם 100 מיליארד, פי שניים וחצי מהתוצאה הנכונה. למה צריך להגיד סכום גבוה פי שניים וחצי? האם השר כץ חשב שאף אחד לא יעשה את החשבון בעצמו?

האם יש לישראל 40 מיליארד שקל או 60 מיליארד שקל בשנה, נוסף על הקיים, להקדיש להגשמת הציווי "אל תשליכני לעת זקנה"? התשובה היא שכן, יש. אבל נתמקד קודם לכן בהשגת המטרה של הוצאת כלל הזקנים מעוני. על פי ההערכות בישראל ישנם כ-20% זקנים החיים בעוני, כלומר כ-200,000 זקנים. הזקנים שאינם עניים זכו לכך שיש להם פנסיה או הכנסות אחרות שמאפשרות להם להתקיים שלא באמצעות קצבת הזקנה בלבד. כמה יעלה להוציא את כל הזקנים העניים בישראל מעוני?

נניח שמדינת ישראל תשלים לזקנים העניים את קצבת הזקנה ל-5,000 ש"ח לחודש, הרי שמדובר ב-8.4 מיליארד שקלים בשנה (200,000 זקנים כפול 3,469 ש"ח לחודש כפול 12 חודשים).

אז קודם כל, יש לנו תשובה – 8.4 מיליארד שקלים בשנה ובישראל אין זקנים עניים. כחלון עצמו עשה צעד חשוב, צעד שמצטרף לצעדים שהובילה ההסתדרות בשנים האחרונות להבטחת פנסיה חובה לכל השכירים במשק, כדי לנסות ולהבטיח שבשנים הבאות המספר הזה רק ילך וירד, וזקנים יתקיימו בכבוד מהביטוח הפנסיוני. אז האם יש למדינת ישראל 8.4 מיליארד שקלם פנויים?

מבחן ההכנסה הפנויה

המספר 8 מיליארד צריך להזכיר לכולנו משהו. זהו הסכום המשוער של ההכנסות שעליו מוותרת המדינה בהורדה הנוכחית של מס חברות. כחלון מגשים את חזונו של נתניהו להורדת דרמטית של מס החברות. כזכור, המתווה להורדת המס נעצר רק בזכות המחאה החברתית ב-2011. וועדת טרכטנברג אף המליצה להעלות את המס, וכך נקבע המס על 26.5%. כחלון כבר הוריד אחוז וחצי, ב-2017 ירד אחוז נוסף ועל פי התכנית שאושרה בממשלה ב-2018 יעמוד המס על 23% בלבד.

מס חברות אמור להכניס למדינת ישראל סכום משוער של כ-60 מיליארד ש"ח בשנה. הורדה של 3.5% ממס חברות, היא הפחתה של 13% בהכנסות, ושקולה לאבדן של כ-8 מיליארד שקלים בשנה לתקציב המדינה.

הורדת מס הכנסה על שכירים ברמות ההכנסה שהן מעט למעלה מהשכר החציוני, צעד נוסף שיזם האוצר, מהווה הטבה נוספת שתשאיר עשרות שקלים בודדים בחודש בידיהם של עשרות או מאות אלפי אזרחים. בקופת המדינה יווצר חור משמעותי עם זאת – שנכון לרגע זה אין בידינו הכלים לאמוד אותו. מדובר ככל הנראה בסכום שעומד על מאות מיליוני שקלים בשנה.

אגב, הצעדים הללו הובאו לישיבת הממשלה שבה אושרה התכנית הכלכלית ומסגרת התקציב לשנים 2018-2017. להצעות "מחליטים", כפי שנקראות הצעות ההחלטה לממשלה, יש נוסח קבוע. בין יתר הסעיפים הקבועים מופיעה הכותרת: "השלכות כלכליות", ושם מפרטים את עלויות ההצעה או את אבדן ההכנסה הגלום בה. משום מה, באופן חריג ביותר, השינויים של האוצר במיסי ההכנסה של החברות והשכירים הובאו לממשלה בלי הסעיף הקבוע הזה שמפרט את העלויות. כנראה שכחו. אז החישוב שלמעלה הוא שירות לטובת השרים והציבור – כמה זה עולה לנו.

הנקודה החשובה היא שהכסף הזה ישנו וזמין – למדינת ישראל בנקודת הזמן הנוכחית יש כל כך הרבה כסף שהיא מנסה להיפטר ממנו, ומוותרת על הכנסה קבועה וטובה בסדר גודל של מיליארדי שקלים לתקציב.

העובדה הזו היא שהופכת את מצבם של הזקנים הקשישים לכתם מוסרי של ממש על כל החברה הישראלית. כי יש ברירה, כי זה לא חייב להיות כך.

ומה אם זה עולה 100 מיליארד שקלים?

אבל רק על מנת שלא נתחבא מאחורי המספרים, כדאי לבחון גם את התחשיב של השר כץ, ולשאול – ואם זה עולה 100 מיליארד שקלים, האם גם בסכום הזה מדינת ישראל יכולה לעמוד?

ובכן, האמת היא שרוב המדינות ב'סביבתנו' הכלכלית, כלומר מדינות ה-OECD (הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח בו חברות כ-30 מהכלכלות החזקות בעולם), דווקא עושות את זה. וישראל היא, כידוע, מדינה במצב כלכלי מצוין. ובכל זאת, אילו רצינו להגיע לממוצע שמדינות ה-OECD מוציאות על הוצאה ציבורית אזרחית היינו צריכים להוסיף כ-130 מיליארד שקלים בשנה. ואת זה לא רק אנחנו, חובבי ההרחבה התקציבית ב'דבר ראשון' אומרים, אלא אומרים גם פרשנים כלכליים מנוסים ושמרנים מאיתנו, כמו גד ליאור ב'ידיעות אחרונות', וכלכלני בנק ישראל.

לא נרחיב כעת על הדרכים בהן אפשר להשיג יעד זה, נגענו בנושא זה בעבר, אך נציין כי היעד הזה הוא אפשרי, וזה גם מה שהופך אותו להכרחי. איך אמר שר העבודה והרווחה: "אם יש לנו, אז בסדר, גם אני רוצה".