דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

ה"נס" השני

בתחילתה של הציונות התחולל ויכוח עמוק ורחב, אודות דגליה. תנועת העבודה – התנועה השלטת – הניפה דגל ציוני ודגל סוציאליסטי ואילו תנועתו של ז'בוטינסקי דגלה ב"חד נס" – דגל הציונות בלבד.

עיתונם של הפועלים היה עיתון "דבר" וכיוון שהם היוו את הרוב במוסדות הנבחרים, טרם ולאחר קום המדינה, היה העיתון – עיתונה של קבוצת הרוב. כך, בילדותי, היה עיתון דבר, כלי תקשורת נפוץ ונחשב, אך בביתי הוא סימן את הסיטרא אחרא. בבית של יוצאי הלח"י והאצ"ל, היה העיתון ומה שיצג – היריב האולטימטיבי וכילדים – הוזהרנו לרחוק ממנו כמאש. "דבר" – עיתונה של ישראל הסוציאליסטית, העובדת, יצג את ישראל הראשונה, האידאולוגית, השמאלית.

אם היום נראים יחסי ימין – שמאל כעכורים עד מאוד, כאילו ללא תקדים, הרי אז שררה איבה קשה אף יותר. האיבה אז הייתה שונה, הצדדים היריבים ציטטו שירה והתווכחו ברטוריקת נאום, כיום – מנאצים ומקללים. רק שיתוף הפעולה במלחמות ישראל והאיום הקיומי על כולם, הכהה במעט את העוקץ האיבה.

עם התרחבות משפחתנו, החליט אבי לא להסתפק בשכר הזעום שקיבל כפעיל בתנועת בית"ר והשתלב כשכיר, במפעל תעשייתי פרטי. שם חזה לראשונה בניצול ושיעבוד של העובדים החלשים, שזה מקרוב באו מגלויות מערב ומזרח. כאיש עקרונות מיהר לייצג את חבריו מול ההנהלה, עד שנבחר ליו"ר ועד העובדים. מעמד חדש זה זימן לו "הזדמנויות" יקרות מפז לכאורה, בדמות – "שתף פעולה עם ההנהלה, בצורה סמויה וראה שכר אישי לעמלך", היה ברור כי מדובר בהפקרת העובדים ואבי לא התפתה. כאן החל שיתוף פעולה עם ההסתדרות הכללית, אף כי המגעים הראשונים היו מהוססים למדי. עם הזמן נוצר אמון ושיתוף הפעולה הפך הדוק ואינטנסיבי.

קשה להבין היום, עד כמה עורר הפנקס האדום, סלידה בקרב הימין האידאולוגי, אך קדושת זכויות העובדים, הייתה מעל הכל, כך גם השתנה היחס לחברות בארגון המייצג ולפנקס האדום, המעיד על כך. התובנה בבית הייתה כי הימין הוא מגן האומה וכי ההסתדרות היא מגן העובדים. כך, החל להגיע מידי פעם, עיתון 'דבר' לביתנו והוא היה לי כרוח הבאה מרחוק ומביאה עמה ריחות וצלילים מעולם שונה ומרתק.

כשבגרתי, נחסך ממני כעובד, הטיפוס האיטי בסולם. התפקידים הבכירים והדרגות הצבאיות הקפיצוני לרמת שכר גבוהה ומתחתי – רוב העובדים, משתכרים שכר נמוך יחסית ונאבקים בקשיי היום. כמנהל הכפוף לדירקטוריון, השתדלתי לייצר יעילות וחיסכון וכמובן, אף להציג זאת בגאווה.

שכר העובדים והקיצוץ במשרות, היו המקום הנוח ביותר לשיפור המאזן הכספי. ההתנגשויות עם העובדים, לא אחרו לבוא. בשלב ההוא, התייחסתי לעימות עם העובדים, כ"מלחמה" שצריך לנצח בה ו"במלחמה כמו במלחמה". נציגי ההסתדרות ששוטטו במסדרונות, נדמו לי כמלאכי חבלה והפשרות היו בעיני ככשלון.

שנים של התבגרות ונסיון לימדוני כי דרכי זו, הייתה שגוייה. למדתי להקשיב ולהדבר, ראיתי את ההסכמות עם העובדים כניצחון משותף ומצאתי כי עובדים מרוצים, הם מנוע צמיחה והתייעלות. תמיד יהיו עובדים בודדים שיפרו את ההסכם הכתוב והבלתי כתוב, אך ככלל, העובדים המאמינים בארגון, תורמים לו רבות ולו רק מהדחף האנושי למימוש עצמי ולהגעה להישגים. שמא גם גירסא דינקותא סייעה לי, בחינת "מוסר אביך"?

כיום ילדי מעסיקים עובדים, במפעל פרטי משלהם.

אנו חיים בפריפריה שבמרחב הגליל המערבי ומעלה הגליל. האזור סובל מהזנחה פושעת של ממשלתנו, זו עסוקה במקורביה ובבניה יקיריה, שמעבר לקו הירוק. רוב האוכלוסייה החלשה כאן, תומכת מסורתית בממשלת הימין השלטת, אך אין לה הכישורים, להפוך תמיכה זו למשענת כלכלית, כפי שמיטיבים לעשות המתנחלים והחרדים.

לאוכלוסיה המוחלשת כאן, אין דרישות מהממשלה, רק חשש מסוף החודש, שמא השכר לא יספיק, או גרוע מזה – שמא העבודה, הזמנית בדרך כלל, תיפסק ותחזיר את המשפחה לחיק רשויות הרווחה.

משרה פה היא זהב, גם כזו העוסקת בעבודה סיזיפית מול מכונה, או זו העוסקת בנקיון  ובכל מלאכה שהיא. במשרה מלאה, במשרה חלקית ובלבד – להביא איזו שהיא משכורת הביתה.

ילדי בגרו את מיטב האקדמיות לכלכלה, כאן בישראל. בטבלאות האקסלים שלהם – מופיעים מספרים, בטבלאות התימחור – נבדק ההיצע מול הביקוש. על כל משרה, פשוטה ככל שתהיה, פונים עשרות עד מאות. לבד מהחוק, אין לעובדים שום יכולת מיקוח. ההגיון הכלכלי הפשטני – העסקת עובדים בעלות הנמוכה האפשרית ויצירת תועלת מקסימאלית מעסקתם, באמצעות קביעת אופטימיזיות של תפוקה.

לך תסביר לחבר'ה הצעירים הללו כי עובד שטרוד בבעיות פרנסה, הוא פחות יעיל. פועל לא יעיל? יש 50 שישמחו להחליפו, להם אין אפילו את המעט שהמועסק מקבל. קשה לשכנע אנשים צעירים להוציא מכיסם יותר משהם חייבים, הרי גם הם לקחו הלוואות ואשראים וסיכונים רבים.

בכפרי המיעוטים באזורנו, ישנו עולם מקביל של העסקה לא חוקית, בעיקר של נשים, בקרוב למחצית מהתעריף שקובע החוק. סביבנו – מפעלים ובתי מסחר המעסיקים עובדים בתנאים הקרובים לעבדות, העסקה עונתית על בסיס יומי או שעתי. ברשתות השיווק באזור, מועסקים העובדים בשכר מינימום, כאשר הם נקנסים על כל טעות, מפוטרים מידי פעם, כדי להימנע מקביעות ומתנהלים בתחושת חוסר בטחון קבועה. כשאני רואה את עובדיו המיוסרים והמפוחדים של סניף רשת הדיסקאונט הקרובה, אני נדהם מההחלטה לכבד את בעליה של הרשת בהדלקת משואה.

עם ילדי הגעתי להבנה – שיפור איטי ומבוקר בתנאי השכר של העובדים, תוך הטלת אחריות ומתן סמכות. "גאוות היחידה" של העובדים ניכרת ומניסיוני אני יודע שזו הדרך להצלחה.

עיתון דבר המתחדש הוא בשורה, הוא אמור להיות פה ומורה דרך לאנשים, שהם "עולם מלא", אך לממסד הציני הם רק "ידיים עובדות". מניסיוננו למדנו כי ההסתדרות ועיתונה הם רק מסגרת וכלים. כדי לחולל מהפך צריך חזון! אך חזון בלבד, יהיה כקול קורא במדבר. יצירת תוכנית פעולה ברוח החזון, היא האתגר העומד בפנינו, או אז, הכלים החשובים בדמות ההסתדרות ועיתון דבר, ימצו את המיטב ויוכלו לשנות את המציאות הקשה, ההולכת ודוחפת מגזרים שלמים אל עוני ותרבות העוני.

צעירי "דרור ישראל", שנענו לאתגר, הם תקווה גדולה. הם חשובים בעיני, לא פחות מהחלוצים שיבשו ביצות וכדור המייסדים שבנה לנו כאן מדינה. לבד מבעיות הביטחון שישראל סובלת מהם, אנו מאותגרים מקבוצות בתוך החברה המושכים לכיוונים פונדמנטליסטיים וחשוכים. ישראל שתיבנה בדמותם של קנאי תפוח ויצהר או בדמותם של חרדי בני ברק, השמים מבטחם באל ובנציגו בוועדת הכספים, שידאגו להם לכספי "חלוקה", ישראל כזאת לא תחזיק מעמד. גם לא ישראל מקוטבת ובה שכבה דקה של עשירים נהנתנים ואחרים הנמקים תחת מצב כלכלי קשה. אם לא נהיה יצרנים ומודרנים וסולידריים, לא נשרוד.

הציונות לבד כ"נס", לא מספיקה, התוכן הפנימי שלה הוא ה"נס" השני – סולידריות ודאגה לחלש, ברוח נביאי ישראל. אנו נצחנו צבאית ומדינית, אך אנו נמצאים במלחמת שחרור חברתית ומעמדית. סולידריות וצמצום פערים בכלכלה ובהשכלה הם אבני יסוד ליצירת אומה חזקה, בזה עדיין לא נצחנו!

משום מה מתחזקת בשנים האחרונות, המחשבה כי מפגש בין צברים למוראות השואה, דרך ביקור במחנות, יבטיח את השארותם ציונים נאמנים, איני חושב כך. ילדי ביקרו במחנות, החוויה היא חזקה ומשמעותית ואני שמח שהם חוו אותה, אך זה מספר על העבר ופחות מנבא את העתיד. גם, אי אפשר לקיים מדינה על תחושת שקר של "כל העולם נגדנו" ולספר לילדנו כי הפיתרון האוטומטי לכל התחלואים, היא מדינת ישראל. מבחינה רציונאלית, ישראל מסוכנת ליהודים, לא פחות מכל מקום אחר.

הויכוח היהודי מתחילת המאה הקודמת של – ציונות רוחנית בבחינת "עם עולם", או ציונות מעשית ומדינית, בבחינת "עם בארצו", הוכרע לכאורה לטובת האחרונים, כשהיטלר גדע את חזון הראשונים, עד שרדף גם אחרי המתנצרים והמתבוללים.

אולם עתה קיימת אלטרנטיבה שאי אפשר להתעלם ממנה – בארה"ב היהודים מתקבלים בברכה ובאהבה ועושים שם חייל. אפשר להתעלם מכך ולהתגולל על הנוטשים, בעולם הגלובלי זה גם לא כל כך יעזור. אנו צריכים לעשות ככל שנוכל שהחברה בישראל תתן ערך מוסף לדור הצעיר ותהיה אטרקטיבית, לא רק כברירת מחדל וכמקלט המבטיח הישרדות, אלא כמדינה שכדאי וראוי לחיות בה.

בוני המדינה סימנו לנו את הנתיב, עלינו להרים ביתר שאת את ה"נס" השני. למרות האתגרים, יש הרבה הישגים שיש לשמור עליהם ולהוביל להישגים נוספים. תמיד היו אלו מעטים שנשאו בעול והובילו את החברה והעם למציאות אחרת, טובה יותר. זהו תפיקדם של האידאליסטים מ"דרור ישראל" והתנועות האחיות, כולנו תקווה ואיחולים – שזה יצליח. אנו לא נעמוד מנגד ולא נשב על הגדר, אלא נרתם למשימה הלאומית חברתית הזו, שתנועת "דרור ישראל" מוצבת בראש החץ שלה.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!