ספר דברים נקרא בלשון חז"ל גם "משנה תורה".

הגאון מוילנה מחלק את ספר דברים לשלושה חלקים: חלק ראשון – תחילת ספר דברים ועד לפרק ה' שבפרשת ואתחנן, המכיל דברי מוסר ותוכחה. החלק השני – פרק ה' ועד פרק כז' המכיל את מצוות התורה, והחלק השלישי והאחרון – מכיל את הברכות והקללות.

חז"ל עוסקים רבות בשאלה מתי הוא המועד הנכון לתת תוכחה, ומפה אנו למדים כי הזמן הטוב ביותר הוא לפני מיתתו של האדם, שאז דבריו נשמעים. משה רבנו למד זאת מיעקב אבינו, שגם הוא לא הוכיח את בניו אלא עד סמוך לפטירתו (פרשת ויחי). גם משה רבנו ידע שזה הזמן שבני ישראל יקבלו את התוכחה ויפנימו אותה.

השבוע בפרשתנו, פרשת עקב, מזהיר משה רבנו את בני ישראל מהסכנות הצפויות ומרגיע אותנו מחששות מיותרים. יש לנו הרבה ללמוד מתי האמונה צריכה לתת לנו ביטחון, ומנגד – מתי וממה אנו כן צריכים להיזהר ולחשוש.

"כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם. לֹא תִירָא מֵהֶם וכו'
לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא וכו'
וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם".
(דברים ז', יז-כג)

כאן משה מרגיע את בני ישראל, כאשר הם מצויים בשלב של לפני כיבוש ארץ ישראל ופניהם למלחמה, ואומר להם – אל תפחדו, הקב"ה איתנו והוא ייתן את אויבינו בידינו.

מקרה נוסף של חשש מיותר מופיע בהמשך הדברים:

"כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.  אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָש.
אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת".
(דברים ח' ז-ט)

גם כאן משה מרגיע את עם ישראל שלא יחששו לקראת מה הם הולכים ומרגיע אותם כי ארץ ישראל היא ארץ שכל טוב בה.

אבל מיד אחר כך, מזהיר משה את בני ישראל:

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָ.
וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה.
וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִיש. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶך.
וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".
(דברים ח, יא-יז)

פה משה מזהיר את עם ישראל מהניסיון הקשה ביותר שיצטרכו להתמודד איתו – עד עכשיו בני ישראל חוו ניסיונות של קושי, של עוני, של עבדות ובניסיונות אלו אדם יכול מחד להתייאש, אך מאידך הוא יכול לחבר ולאחד את כל השותפים לצרה.

לעומת זאת, כעת בני ישראל נתקלים בניסיון אחר לגמרי, בניסיונות של עושר, של חומרנות, של כוחי ועוצם ידי, וניסיונות אלו קשים הרבה יותר, "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ … וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".

תחושת הכח של המצליחן היא הרסנית ופוגעת בכל המידות הטובות שיש באדם ומביאה אותו לידי גאווה, שהיא שורש המידות הרעות. מכאן מתחיל תהליך הרסני של רדיפה אחר החומרנות, שסופו רמיסת כל הערכים החשובים והיקרים שיש גם בחברה בכללותה, וזהו החשש הגדול של משה רבנו ומזה הוא מזהיר את בני ישראל. אין לנו לפחד מעמים אחרים, הפחד הגדול הוא בינינו לבין עצמנו. וכנגד זה אומר משה רבנו לבני ישראל כי ישנה רק דרך אחת להתמודד מול הניסיון הזה:

"וְזָכַרְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה".
(דברים ח', יח)

משה רבנו מלמד אותנו כי אמונה ב-ה' היא מענה והתרופה לניסיון מעושר כיוון שכאשר אדם מאמין הוא מכניס את עצמו לפרופורציות נכונות בחיים, הוא מבין שלא כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל, אז ממילא גם לא גבה ליבו ואינו נכשל ביהירות שעלולה להביאו לכדי רמיסת האחר וזהו יסודה של חברה מתוקנת.

הכותב הוא רב ההסתדרות